דבר אברהם - ב לח

בירושלמי דמכילתין (פ"ו מ"ג) שמשמח שמעון הצדיק הי' בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו, [ובודאי הכוונה שהי' בורח אחר הדחיפה ולא בדרך הליכה, שהרי תני מקמי הכי כל ימים שהי' שמעון הצדיק קיים לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין איברין משמת שמעון הצדיק כו'], אלא אפי' למ"ד חייב מ"מ י"ל דהוי מקלקל דהתוס' חולין (דף ח' ע"א ד"ה מותר) הקשו אהא דאמרינן התם סכין של עבודת כוכבים מותר לשחוט בה מקלקל הוא מהא דמחייב לענין שבת בשוחט בחוץ לע"ז משום תיקון כל דהו דתיקן להוציא מידי אבמה"ח ותירצו דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורתא חשיב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין, עיי' בתוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ובאחרונים שהאריכו בזה ואכ"מ וא"כ אין זה שייך אלא היכא דמכוין מיהא לשחיטה, אבל אם אינו יכוין למלאכת שחיטה כלל ואתה בא לחייבו רק משום דבר שאינו מתכוין אפי"ת דדבר שאינו מתכוין אסור מ"מ הכא פטור דהוי מקלקל דקלקולו יתר על תקונו, וסברת התוס' לא שייכא בזה דלאו לתיקון זה נתכוין ולא הויא מלאכת מחשבת

ולכאורה יש להביא ראי' מירושלמי יומא (פ"ו ה"ג) ברח דרך הליכה מטמא בגדים דרך חזירה אינו מטמא בגדים, ופירש בקה"ע ברח דרך הליכה לצוק וחזר ולקחו מטמא בגדים אם לבש בגדים אחרים, (ושלא לצורך הזכיר כאן מלבישת בגדים אחרים דגם בנוגע מטמא בגדים וכלים בשעת חיבורו במטמאיו, כמבואר ברמב"ם (פ"ה מפרה ה"ב) וכ"ה דעת רוב הראשונים, ועיי' בתוס' ב"ב (דף ט' ע"ב ד"ה דהא). אמנם שי רש"י שם דאינו מטמא אלא בגדים שעליו וכ"ה בפי' רבנו גרשום שם) דרך חזירה כגון שלא מת בדחייתו לצוק וחזר וברח ותפסי המשלח אינו מטמא בגדים, ובשירי קרבן הוסיף לבאר בזה מ"ש הרמב"ם ושם ה"ו) ומאימתי מטמא בגדים המשלח את השעיר משיצא חוץ לחומת ירושלים עד שעת דחייתו לעזאזל אבל אחר שדחהו אם נגע בכלים ובבגדים טהורים, דהיינו שאם לאחר שנעשית מצותו ברח השעיר אע"פ שעוסק בשילוחו שנית אינו מטמא בגדים אפילו לא פירש ממנו. ומזה נראה דבדחיפה לחודא נתקיימה כבר מצות שילוח דאל"ה כשחזר ותפסו עדיין בשילוח הוא עוסק ויטמא בגדים

אבל א"א לומר כן וע"כ עיקר מצות השילוח הוא שימיתנו ע"י הדחיפה. דאמרינן בסוגיין דחפו ולא מת ירד אחריו וימיתנו, ואי אמרת דבדחיפה לחודא מתקיימא מצות שילוח ואע"פ שנשאר חי אמאי שרי לירד אחריו ולהמיתנו לעבור על איסור מלאכה אחרי שכבר נגמרה מצותו. ואמרינן בתו"כ (אחרי פ"ב) לפי שנאמר ושלח אותו שילוחו למיתה יכול שלוחו לחיים ת"ל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי ומיתתו בצוק, ובירושלמי שם (ה"ב) יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות. הרי דעיקר המצוה הוא שימיתנו דוקא בדחיפתו ומה שנסתייענו מירושלמי להיפוך יש לדחות שאין הפירוש כבעל קה"ע, אלא שהכוונה היא שאם ברח דרך הליכה היינו לצד הצוק מטמא בגדים שהרי הועילה הולבתו לקרבו לצוק ונקרא משלח הלכך מטמא בגדים, ואם ברח דרך חזירה היינו שחזר השעיר לצד ירושלים שלא הועילה הולכתו לקרבו לצוק אין זה נקרא משלחו שבטלה מעשה שילוחו והלכך בגדיו טהורים, וכנראה הוא הנרצה בפי' הפ"מ, ולא מיירי כלל מאחר דחיי'. ומרמב"ם בודאי לא מוכת מידי, דיש לפרשו כפשוטו שפירש ממנו ואינו עסוק בו עוד וכמו שהבינו בכוונתו הראב"ד והכ"מ, אבל אם דחפו ולא מת ושוב התעסק בשילוחו שנית אפשר דאה"נ דמטמא בגדים. ועוד י"ל בפירוש הירושלמי ברח השעיר ותפסו והוליכו לצוק אם דרך הליכה הובילו לצוק, ר"ל שברח לצד ירושלים וכשתפסו הובילו אל הצוק דרך הליכה מירושלים לשם מטמא בגדים, שזה נקרא משלח כדרך שילוחו שהוא מצד ירושלים אל צד הצוק, ואם דרך חזירה הוליכו לצוק כלומר שברח השעיר להלאה מן הצוק לעבר השני והוא תפסו והובילו לצוק דרך חזירה דהיינו לצד ירושלים אינו מטמא בגדים, שאין זה נקרא משלח את השעיר המרחקו מירושלים לצוק אלא מביאו לצוק בדרך קירוב לירושלים והלכך אינו מטמא בגדים, אבל לאחר שהביאו לראש ההר אפשר שהדוחפו שנית אה"נ דמטמא בגדים. ועוד יש לפרש בירושלמי דקאי אדלעיל מיני' שלחו ביד שנים, ויש להאריך בזה ובכוונת הירושלמי בשלחו ביד שנים ואכ"מ

ומסתפקנא בברח מיד המשלח קודם דחיי' [או גם אחר דחיי' לפום מאי דקיימינן השתא שכל זמן שלא המיתו לא נתקיימה עדיין מצות שילוח] ולא תפסו שלא נתקיימה בו מצות שילוח אם בגדיו טמאים ויש לי בזה הרהורי דברים ואין זה מקומם

ד) ועדיין יש דברים אתי לפקפק ביסוד זה. דהנה להלן (דף ס"ז) איבעיא לן אותן אברים מה הן בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר האסורין מאן דאמר מותרין דכתיב במדבר [פירש"י ושלח את השעיר במדבר וקרא יתירא הוא למדרש שיהא הפקר כמדבר] ומאן דאמר אסורין דכתיב גזירה כו' אמר רבא מסתברא כמ"ד מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה. וראיתי בגבורות ארי במלואים שהקשה מאי תקלה שייך הכא והתנן לא הגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים וא"כ אפשר ללקטן ולקוברן או לשורפן לאחר יוה"כ כמו שעושין לכל איסורי הנאה, ותי' דפעמים לא מת השעיר ע"י דחיפה ואיכא למיחש לתקלה כדאמר בירושלמי שכל ימיו שהי' שמעון הצדיק קיים לא הגיע למחצית ההר כו' משמת הי' בורח למדבר והשירייקין אוכלין אותו. ועפי"ז מבואר דלטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה גם בנשאר חי מותר דאל"ה אין חשש תקלה. אמנם למאי דאמרינן מעיקרא דמ"ד מותרין יליף לה מקרא דושלח את השעיר במדבר נראה דליכא למילף מיני' אלא דאחר שנתקיימה בו מנות שילוח אבריו מותרין, ואחרי דמצות שילוח לא נתקיימה אלא כשימות ממילא רק אבריו מותרין ולא כשהוא נשאר עדיין חי ומעתה עלינו להסתפק לרבא דאמר לא חמרה תורה שלח לתקלה אם איצטריך גם לקרא דבמדבר או דמסברא זו לחודא מותרין וקרא אתא לרבות נוב וגבעון כו'

והנה בקידושין (דף נ"ז) גבי צפרי מצורע אמרינן כל צפור טהורה תאכלי לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה ואיפוך אנא כו' רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה, ופירש"י וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא. אבל התוס' חולין (דף קט"ו ע"א ד"ה לא אמרה) גבי הא דאמרו דשילוח הקן אינו בכלל כל תימבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה כתבו וז"ל תימא דשרינן הכא מהא סברא בלא שום קרא ובספ"ב דקידושין גבי צפרי מצורע דריש כל צפור טהורה כו' ומשני רבא לא אמרה תורה כו' והשתא למה לן קרא דכל צפור כו' וי"ל דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הו"א דאידך נמי אסירא משום דאתקוש צפרים אהדדי ולא הוה שרינן מטעם דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי לאו דאיכא עדיין יתורא דכל צפור טהורה תאכלו ולא דמי לכל שתיעבתי לך דהכא דלא כתיב בהדיא אשלוח הקן ומהך סברא איכא לאוקמי במילי אחריני עכ"ל. ומזה נראה דלרש"י סגי נמי הכא בסברא דלא אמרה תורה כו' ולתוס' עדיין יש להסתפק בזה. וראיתי בגבורת ארי שהביא לדברי תוס' אלו וכתב דה"נ איכא למימר כה"ג דאי לאו קרא דמדבר הו"א דקרא דגזירה יותר מסתבר דלאיסור הנאה אתי מלמדרש לאינך דרשי

אמנם נראה דבאמת לא נחלקו כלל רש"י ותוס' אי סגי בסברא זו דלא אמרה תורה כו' לחודא להתיר איסורא דהוה רביץ וכו"ע סברי דלא סגי בהא, אלא דרש"י ותוס' אזלי בזה לטעמייהו. דבקידושין שם איפלגי ר"י ור"ל צפורי מצורע מאימתי אסורים ר"י אמר משעת שחיטה ור"ל אמר משעת לקיחה ר"י אמר משעת שחיטה שחיטה הוא דאסרה לה ור"ל אמר משעת לקיחה מע"ע נפקא מה ע"ע מחיים אף צפ"מ מחיים. וכתבו התוס' (ד"ה משעת שחיטה) דגם לר"י משולחת נמי תיאסר משחיטת חבירתה עד השילוח, וכן כתבו כל הראשונים. וטעמא דמילתא הוא, דאי יליף ר"י נמי איסור הנאתן ממכשיר ממכפר כתנא דבי ר' ישמעאל התם כמ"ש הרשב"א בחי' יליף גם למשולחת דהויא נמי