דבר אברהם - ב לז

תחומין כשאין צוק בתוך י"ב מיל דבאופן זה היו מזמנים באמת עכו"ם

ועד"ז יונח מה שיש לדקדק היכי דריש עתי ואפילו בשבת, חדא דהא איצטריך עתי לשיהא מזומן, ועוד דהאיך מתיישבת עיקר הדרשא לשבת דפירש"י שהוא מלשון בעתו ובמועדו הרי עתי אגברא קאי שיהא האיש עתי, וכבר עמד ע"ז בגבורות ארי ליומא, ובר"ש משאנ"ץ בתו"כ (אחרי פ"ד) עמד דלמה צריך קרא להתיר בשבת ותי' דמשום דאין שלות מעכב הו"א דאינה כעבודת שאר קרבנות דדוחין שבת קמ"ל קרא דדחי, והוה דומה לאברים ופדרים דלא מעכבי ודתו שבת. (ואין לדקדק ע"ז דמ"מ אמאי צריך קרא ליהוי כאברים ופדרים שדוחין, די"ל כמ"ש בס' גבורות ארי בסוגיין דאברים ופדרים שאני שכבר דחתה שחיטה את השבת, אלא דמ"מ שלוח דוחה שבת משום דשני השעירים כחד חשיבי וכיון שנדחה שבת אצל שעיר של שם חשוב כנדחה גם אצל שעיר של עזאזל, וזהו דידעינן מגילויא דקרא ואל"ה הו"א דאינו נידון כנדחה שבת אצלו ואין שילוחו דוחה כיון שאינו מעכב). וכתב עוד דאכתי למאי דמביאין מירושלמי דשילוחו מעכב ואם מת לאחר וידוי מביא שנים ומגריל עליהם ושולחו לצוק כו' למה איצטריך קרא דדחי שבת ועיי"ש מה שתירץ. ולהנ"ל י"ל דבאמת מה ששילוחו דוחה שבת ל"צ קרא אי משום שמעכב אי משום שכבר נדחה שבת אצל שעיר של שם וכחד חשיבי והוי כאברים ופדרים, אלא דכל הדרשא אחת היא רק למזומן, עתי שיהא מזומן דוקא לכתחלה ולא ישלחו ביד אחר ואפילו טמא לא נאמר יבוא אחר תחתיו ואפילו חלה שעיר וצריך להרכיבו על כתפו בשבת לא נאמר ישלחנו ביד עכו"ם שאינו מזומן ח"ל עתי שיהא מזומן ואלו אינם מזומנים. ואיצטריך קרא להכי דהו"א דאין דין מזומן דוחה טומאה ושבת שהרי אינו מעכב בדיעבד שאם חלה המזומן משלחו ביד אחר אע"פ שאינו מזומן כמבואר בסוגיין. ואף שבכריתות (דף י"ד ע"א) הגירסא עתי אפילו בטומאה ואפילו בשבת עתי במזומן וכ"ה בירושלמי דפרקין (ה"ג), ומדקתני תחלה אפילו בשבת ואח"כ במזומן משמע דדחיית שבת לאו לענין מזומן מיירי אלא לעיקר השילוח דאל"ה הו"ל למיתני תחלה עיקר הדין דמזומן, מ"מ אין זה מכריח דה"נ קתני תחלה אפי' בטומאה ובזה כבר פירשו כל הראשונים דמשום גררא דמזומן הוא, דהיינו שאם נטמא המזומן לא ישלחנו ביד אחר, וה"נ אפ"ל לענין שבת

אמנם כ"ז הוא רק לפלפולא, דרחוק דדבר ששייך גם לעבודת היום לא יעשה ע"י ישראל אלא ע"י עכו"ם. ובההיא דהרשב"א שאני דהתם המצוה היא רק לדון דיני המיתה ולהשתדל שיומת וע"י מי שיהי', אבל הכא המצוה היא לשלח ולא שישולח, והחילוק מובן. ועוד דאיצטריך קרא כי ליכא עכו"ם שישראל יעבור על תחומין, ומשכחת לה נמי שנעשה הצוק רחוק י"ב חיל ביוה"כ גופי' כגון ע"י רעידת האדמה וכדומה. ועוד דנראה דודאי עכו"ם פסול לשילוח, דה"נ אשכחן באסיפת אפר פרה שכשירה בכל אדם ומ"מ מבואר ברמב"ם (פ"ד מפרה הי"ז) דעכו"ם פסול, שכן כתב ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל כו' ומשמע דעכו"ם לא, ובכ"מ לא הראה מקור לזה, ונראה דהטעם הוא משום שנאמר ואסף איש טהור [ואמרינן נמי בהזאה טהור מכלל שהוא טמא} ועכו"ם אין בו דיני טומאה וטהרה. וא"כ ה"נ בשילוח השעיר דכתיב והמשלח את השפיר לעזאזל יכבס בגדיו ורחץ את בשרו במים ובעכו"ם ל"ש זה. אבל מן האמור כבר ימצא כת"ר תשובה להערתו דלא מזמנינן קטן מאתמול דאין לנו לחוש שמא יחלה השעיר, ואחרי שלא הוזמן הקטן מאתמול ממילא א"א לשולחו למחר כשחלה השעיר

ב) אולם אכתי יש לכת"ר מקום לטעון דלפי דברי שאין פסול בקטן מצד השליחות הי' ראוי להזמין תמיד לכתחילה קטן לפי שיש בו עבירת שבת תמיד, כמו שעמד השאג"א שם דאמאי לא אמר רב ששת דעתי אפילו בשבת קאי לענין נטילת נשמה, שהרי אמרינן אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד כלומר ההר יהיה גבוה מאד עד שכשדוחה את השעיר ממנו נופל ומתגזר אברים אברים ותנן נמי התם לא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים, ואפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הרי מתירו לב"נ שמוציאו מידי אמה"ח כדאמרינן בפסחים (דף ע"ג ע"א) גבי השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז, ותי' בתרי אנפי אי משום דעתי בשילוח כתיב ומשמע דאתי למישרי איסור שבת הנעשה בשעת שילוח ולא בשעת הגעתו לצוק, אי משום דר"ש לא סבר דשאני יוה"כ דהכשרו בכך ואין רבותא בשבת יותר מיוה"כ שחל בחול. וא"כ איכא תמיד איסור מלאכה והו"ל להזמין קטן לפי דברי דלא בעינן בזה דין שליחות

איברא דלקושטא דמילתא אין זו לדעתי קושיא כלל, חדא שאין הדעת נותנת דדבר שהטילה תורה ממצות היום לא יוכל ליעשות ע"י גדולי ישראל אלא תמיד ע"י חש"ו דוקא, דכיון דתמיד יש בו איסור מלאכה דנטילת נפש אתה צריך לומר שהמצוה נאמרה תחלה ליעשות רק ע"י חש"ו וזה לא ניתן ליאמר. ועוד דודאי חש"ו פסולין לשילוח מדכתיב איש, וכת"ר נמי הרגיש בזה אלא שכתב דאין לומר דאיש מוציא את הקטן משום דדרשינן איש להכשיר את הזר וכל היכא דאיצטריך איש לרבות מידי לא ממעטינן מיני' קטן, כדאמרי' לעיל (דף מ"ג ע"א) ואסף איש טהור כו' איש להכשיר את הזר והניח מי שיש בו דעת להניח יצאו חש"ו. אבל לדעתי אין זה נכון, דודאי משמעות איש ממעט חש"ו, דריבוי זר ממילא אחי מדנאמר בכל הפרשה כהן והכא לא כתיב כהן ואי הוה כתב ואסף טהור לחוד נמי הוה מרבינן זר ומדכתיב איש יש למעט חש"ו. והא דאיצטריך למעט חש"ו מוהניח הוא משום דדרשינן טהור להכשיר את האשה והו"א לרבות מזה גם חש"ו להכי איצטריך לוהניח. וכ"ה מפורש בתו"כ לפי גירסת הגר"א ז"ל ואסף איש להכשיר את הזר טהור להכשיר האשה משמע מביא את האשה ומביא את הקטן ת"ל והניח. ועיי' ברש"י יבמות (דף ע"ב ע"ב) שכ' דדרשינן ואסף איש ולא קטן והתוס' תמהו ע"ז דקטן ממעטינן מוהניח, ולמ"ש מיושב קצת דבאמת יש למעט קטן מאיש אלא דאיצטריך והניח כדי שלא נרבה מטהור אבל לבתר דכתיב כבר והניח לגלויי דלא נתרבה קטן מטהור ממילא הוא מתמעט מאיש. ובזה יתיישב נמי מה שכ' הרמב"ם שם (פ"ה מפרה) ומנין שאסיפת האפר בכל אדם מישראל חוץ מחש"ו שנאמר ואסף איש טהור כו' בין איש בין אשה, ועמד הכ"מ למה לא הביא הדרשות שבש"ס, ולפי האמור א"ש דבשתי המלים איש טהור כבר נכללו הריבוים והמיעוטים לזר ואשה וחש"ו. וא"כ הכא בשילוח נמי בודאי נתמעטו חש"ו מאיש. כן נ"ל הדבר פשוט אע"פ שבמשנה יומא (דף ס"ו ע"א) נאמר סתם הכל כשרין להוליכו ולא נאמר חוץ. [ומסתפק אני אם נתמעטה גם אשה משילוח מטעם זה או לא, וברמב"ם (פ"ג מיוה"כ) העתיק רק לשון המשנה הכל כשרים כו']

אולם מפני שיש מקום להתעקש בזה ממה שנאמר במשנה וברמב"ם סתם הכל כשרין להוליכו, ומחפצי למלא רצון כת"ר לפלפל בדבריו ברחבה, אשא ואתן בזה בהעברה על הנחה זו הפשוטה בעיני, ואגב אורחא יבואו דברים נכונים בעז"ה מהני מרגניתי דאשכחנא מדי עברי בענין זה

ענף ב

ג) והנה מה שתפס השאג"א בפשיטות דבנטילת נשמה של דחיית השעיר לא הוי מקלקל דמתקן לב"נ להוציא מידי אבמה"ח יתכן רק אם נתפוס דמצות השילוח היא שימית את השעיר ע"י הדחיפה לצוק ולנטילת נשמה בע"כ קא מכוין, אבל אם נימא דמצות השילוח היא רק הדחיפה עצמה אם ימות השעיר ואם יחי' אלא שדין הוא בצוק שיהא דבר המתגזר ויורד וראוי להמית אבל אין המיתה עצמה תנאי במצוה יש כבר מקום לדון דאין כאן איסור מלאכה. ולא מיבעיא למ"ד דבר שאינו מתכוין פטור. ופסיק רישי' נמי אפשר דלא הוי שהרי אחרו