דבר אברהם - ב לו

המת דמקומו טמא וכן גם בבית המנוגע וטעמייהו דבמקום טמא לא פליג ר"א ומודה דנפסלו ואין מטהרין כמ"ש, והשתא ליכא למיפרך תו כקושיית הטו"א דנילף מהזאת טמא מת גופי' דהיינו דהתם נמי נמצאו המי חטאת בשעת הזאה על מקום טמא ולרבא בהזאות מצטרפות נמצאו במקום טמא גם קודם גמר ההזאה, דכבר כתבנו דלאחר שיצאו המים מעל האזוב אין בהם דין הנחה במקום טהור ואין למילף מזה הנחה במקום טמא שקודם לזה

ודע דדברי התוס' שאנץ [שהם להר"ש משאנץ ז"ל] שכ' דר"א מידה במונחים במקום טמא שנפסלו מלטהר סותרין למ"ש הר"ש עצמו ריש פי"א דפרה דמבואר התם מדבריו דגם בכה"ג ס"ל לר"א דמטהרין. אמנם כבר כתבו בעלי אסופות דבתוס' שאנץ נכנסו גם דברי תלמידיו ואפשר דהא דידי' והא דתלמידיו

יד) וכאשר הרציתי קצות הדברים לפני גיסי הגאון מ' אליעזר ראבינאוויץ שליט"א מד"א דק"ק מינסק הגיד לי מה שעמד על דברי התוס' פסחים (דף ס"ט ע"א ד"ה שמא) בהא דאמרינן התם דהזאה אינה דוחה שבת גזירה שמא יטלנה ויעבירנה ד' אמות ברה"ר, וכתבו התוס' וז"ל וא"ת ואמאי חיישינן להכי הלא נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא את המים וי"ל דמעביר בכלי אבנים ובכלי גללים דלא מקבלי טומאה עכ"ל, וע"ז הקשה הגאון הנ"ל דמאי מהני מה שהוא בכלי אבנים מ"מ ליטמא משום דאין מקומו טהור דהוי כאסל שנתון ע"ג התנור דחכמים מטמאין. ומזה הי' נראה לכאורה דהתוס' ס"ל דגם במקום טמא שהוא משום בסיס נ"מ בין כלי חרס לכלי אבן ודלא כהרמב"ם בפיה"מ שהזכרנו לעיל, ורחוק לומר כן דמאי נ"מ הוא כמו שבארנו למעלה שהרי האפר עצמו נישא נמי ע"י הטמא ומאי מועיל מה שהוא בכלי אבן ובדרך פלפולא הי' אפשר לתרץ קצת עפי"מ שכ' הצל"ח בבאור דברי התוס' דכל שנושא לצורך הזאה אינו נטמא כמבואר ברמב"ם (פט"ו מפר"א ה"א) והוא נובע מתוספתא כמ"ש הכ"מ שם וכ"כ התוס' עצמם בנדה (דף ט' ע"א), [וחמי' לי על הצל"ח שלא הביא לדברי התוס' אלו], אלא דנשיאת המים ד"א ברה"ר חשבוהו התוס' כנושא שלא לצורך שהרי אפשר שיב א הטמא למקום שהמים שם. וכמדומני שבס' מרכבת המשנה (פי"ד מפר"א) הקשה נמי הכי דכל שנושא לצורך לא נטמא, ועוד הקשה דהיכי קאמרי שהנושא יחזור ויטמא את המי חטאת והרי אמרו בירושלמי יומא (פ"ו ה"ו) אין מי חטאת מטמין דבר לחזור וליטמות ממנו מובא בתוס' זבחים (דף ק"ה ע"א ד"ה מחוסר) והעיר לזה גם הגרעק"א ז"ל בגליונו לפסחים, ובס' מרכה"מ רצה לתרץ דשלא לצורך שאני וההעברה ברה"ר שלא לצורך היא דמצי הטמא לבוא למקום שהמים שם ודחה לזה דמי לא משכחת דלא מצי לבוא, ואין הס' תח"י לע"ע לעיין בו ורק ע"פ זכרוני אני כותב. אמנם יש להסיר דיחוי זה משום דאופן שאין הטמא יכול לבוא למקום המים מלתא דלא שכיחא היא וי"ל דמשום הא לחוד לא הוה גזרינן כדאמרינן בעלמא מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, ולכן תפסו התוס' דהגזירה היא תמיד שיעבירנה גם שלא לצורך ושפיר הוקשה להם דבכה"ג ליכא למיגזר שהרי יטמא מי החטאת ולא יועיל כלום בהעברתו. ולפי"ז מבואר דבנשיאת מי חטאת בעלמא שהיא לצורך לא הוצרכו לכלי אבנים ורק הכא בגזירה דשמא יעבירנה הוצרכו לזה, וא"כ י"ל דשפיר תירצו דבכלי גללים לא יטמאו משום דהש"ס קאי התם אליבא דר"א ור"ע ור"א לית לי' כלל מקום טמא דבסיס כל שהוא מונח בכלי טהור ור"ע נמי באסל שע"ג התנור מיהא סבר דטהור כמבואר בפרה פ"י וא"כ ה"נ לא יטמאו מחמת מקום טמא בשביל שנושאן טמא כל שאינו נוגע בהן. אבל לקושטא דמילתא אין זה נכון, דאף דסוגיא דפסחים אליבא דר"א קיימא מ"מ הא מיהא הלכה רווחת היא לכו"ע דאין הזאה דוחה שבח וטעמא כדרבה שמא ויטלנה ויעבירנה כו' וא"כ יקשה לרבנן דר"א ור"ע דס"ל דזה מקרי מקום טמא אמאי חיישינן ולדידהו אין לתרץ בכלי אבנים דאכתי מקומו טמא הוא. ומלבד זה פקפק שם הצל"ח על דבריו יעו"ש. ונ"ל לתרץ דכל המעביר מי חטאת שלא לצורך הזאה אם רוצה שלא יטמאו משום מקומו טמא מצד הנושא יש לו תקנה שיעבירם, דרך גרירה ע"ג הקרקע, דאז אין הנושא נעשה בסיס להם אלא ע"ג קרקע הן נסמכין, והכא נמי חיישינן שיעבירם בשבת בדרך זו, אלא דהוקשה להם שיטמא מיהא בנגיעה ושפיר תירצו בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה

יפרוש ד' על כת"ר ועל כל עמו בית ישראל סוכת שלומו, יחטאנו באזוב ונטהר ובמקום טהור יטענו ובקרן אורה יעמידנו להבין ולהשכיל באמרות טהורות כעצם השמים לטהר, שלמא יסגא ואשרו ירבה ויזכה לראות בעמוד הכהן המטהר, כנפשו הטהורה ונפש ידידו עוז דוש"ת באה"ר מוקירו ומכבדו

סימן ח

ב"ה. בחדש טבת אעת"ר. סמאלעוויטש

שלום וברכה אשיב לכבוד ידידי הרה"ג החו"ב סוע"ה וכו' כש"ת מוהר"ר אברהם חיים אידעלציק נ"י האבד"ק קאחאנאוו

אחד"ש מעכת"ה, הגיעתני אגרתו שתוכה רצוף אהבה מד"ת ותהי לי לענג בראותי כי תודה לה' יעיינו רבנן בספרי, ישאו ויתנו בו וימצאו טעם לשבח. והנני למלא את בקשתו להשיב על הערותיו בהרחב הביאור ובפלפולא דאורייתא

א) עמד כת"ר על מ"ש בספרי סי' י"ג אות ד' דבכ"מ שנאמר בתורה לכתחילה שיעשה ע"י שליח ולא בעינן שיהי' כמותו גם הני דלאו בני שליחות נינהו כשרים למעשה זו, דשליח מיהא הוי אלא דלא הוו כמותו והיכא דלא בעינן שיהיו כמותו גם הם כשרים, וע"ז העיר כת"ר מיומא (דף ס"ו ע"ב) בשעיר המשתלח שנאמר בו לכתחלה ושלח ביד איש עתי ולא הוא עצמו ואמרינן התם עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא א"ר ששת שאם הי' חילה מרכיבו על כתפו, ולפי דברי הרי יכול להזמין לכתחלה קטן

הנה מתחלה אגיד לכת"ר שגם אני עצמי זה מכבר הסמכתי חקירה זו לענין שעיר המשתלח, ופלפלתי לפני הצבור אם מותר לשלוח השעיר ע"י עכו"ם כיון דבר שליחות לא בעינן וגם אינה עבודה דהא כשרה בזר וגם ע"ז פריך הש"ס איש להכשיר את הזר פשיטא ומשני מהו דתימא כפרה כתיבא בי' קמ"ל הרי דאינה עבודה כלל. וכעין זה כתב בתשובות הרשב"א (ח"א סי' שנ"ז) במיתת ב"ד שיכולין ב"ד לצוות לעכו"ם לזרוק פתילה לתוך פיו שאין העכו"ם אלא שלוחו של ב"ד ואין מיתת ב"ד צריך גופו של ב"ד. ועפי"ז הי' מתיישב מה שעמד השאג"א (סי' ע') מהאי סוגיא על שי' הרי"ף ספ"א דעירובין והרמב"ם (פכ"ז משבת ה"א) דתחומין י"ב מיל מה"ת, דא"כ מאי פריך הש"ס עתי ואפילו בשבת למאי הלכתא לימא לענין תחומין שמותר לשלחו חוץ לי"ב מיל אם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב מיל דהנה הא לא קשיא לי בחלה שעיר וצריך להרכיבו על כתפו שישלחנו אז ביד עכו"ם, דהא מזומן בעינן ודין המזומן דותה נמי שבת, דה"נ כשנטמא המשלח נכנס למקדש בטומאה ואין אתר נכנס תחתיו משום דמזומן בעינן. והא נמי ל"ק לי שיזמינו מתחלה עכו"ם, דלאיזה צורך יעשו כן, שהרי מעיוה"כ בודאי אין השעיר חולה שאם כן היו לוקחין אחר תחתיו, וכשאינו חולה אינו צורך להזמין עכו"ם דאין כאן חילול שבת, ולשמא יחלה השעיר בודאי א"צ לחשוש, ולכן כשחלה שפיר משכחת לה חילול שבת ע"י המזומן. אבל כל זה לא שייך אלא בחלה שלא היו יודעים מזה מעיוה"כ והיו מזמינים ישראל משא"כ לענין תחומין שאם אין צוק גזור וחתוך בתוך י"ב חיל הרי ידעו מזה גם מעיוה"כ והיו יכולים להזמין בשביל זה לכתחלה עכו"ם, ומשו"ה ליכא למימר דאתי קרא דעתי אפילו בשבת להתיר