דבר אברהם - ב לה

בכה"ג מטהרין ניחא דהשתא לדידי' לא בא הכתוב לפוסלו אלא לומר שנטמא ונ"מ לטמא אחרים כמ"ש הר"ש, אבל להתוס' שאנץ דר"א מודה הכא דאין מטהרין הרי אצטריך קרא להכי. אע"כ דס"ל להתוס' שאנץ דענין מקום טמא לאו משום טומאה הוא אלא פסול גרידא הוא דהוי ומשו"ה אין נ"מ כלל במה שהוא בצמיד פתיל דרק לענין טומאה אשכחן דצמיד פתיל מציל משא"כ לעניו פסול דמקום טמא. ואף שכתבנו למעלה דגם לענין מקום טמא גופי' יש לחלק בין נתון בכלי פתות לנתון בצמיד פתיל משום דכיון דהכלי מפסיקו נמצא דמקום האפר טהור, צ"ל דהתוס' שאנץ לא ס"ל לחלק בהכי ובכל אופן מקרי מקומו טמא כיון שהוא נמצא באהל טמא ומכש"כ כשנתון ע"ג הטומאה שנעשה בסים כמש"ל

יג) אמנם איך שיהי' הסבר דברי התוס' שאנץ מ"מ הא מיהא יוצא מדבריו דמי חטאת שנטמאו דמטהרין לר"א הוא רק כשהן במקום טהור אבל כשהן במקום טמא אין מטהרין, והוא תמוה ממקום שבא דר"א דאמר מטהרין יליף לה מנדה שהרי נדה מזין עלי' אע"פ שעדיין טומאת נדה עלה ומוקי לה אביי דיליף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, דכי היכי דהזאה וטומאת המים באים כאחד מטהרין כדאשכחן נדה ה"נ נטמאו מקודם נמי מטהרין, וא"כ ה"נ איכא למילף למונחין במקום טמא שיטהרו שהרי בהזאת נדה נמי כד מזה עלה הרי טפות המים נאחזין על בשרה ואינן נופלות ממנה ונמצא דגופה נעשה בסים להנחת המי חטאת עליו ואפ"ה מטהרין וה"נ כשהן מונחים מקודם במקום טמא יטהרו, שהרי אמרינן התם ואמר רבה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דאמר כל הטומאות מטמאין מי חטאת העוברין על אוירן והלכך נטמאו המים משעברו על אויר הנדה ואין אויר הנדה יכול להיות אלא כשהמים נופלים על גבה ולא מן הצד, וא"כ בכה"ג המים מונחים עליה וגופה נעשה בסיס להם, ואפילו כשנופלים המים על צדה מ"מ נקרא נמי גופה בסיס להם לפי שדרך טפות מים להיות תלויין ונאחזין בגוף האדם גם כשהם על צדו ובכל אופן גופה נעשה בסים להם, וכן לרבא דאמר דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ה"נ איכא למימר הכי יעו"ש בסוגיא, והיא תמיה עצומה

ונראה לענ"ד לומר מלתא חדתא דמסתברא טובא, דדין הנחה במקום טהור הוא רק עד ההזאה ר"ל שהדין הוא שתהא מונחת משומרת משעת עשייתה בטהרה יתירה למצותה היינו להזאה עד שתתקיים כדכתיב קרא והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בנ"י למשמרת, וזהו רק לכל הזמן שהיא מונחת משומרת ומיועדת להזאה, אבל משעה שעשה כבר ההזאה ר"ל משעה שהפיל טפות המים מעל האזוב על המוזה שאז לא שייך כבר ענין ההנחה לשמירה אין בו דין דמקום טהור כלל אלא אפילו אם טפות החי חטאת עוברים דרך הילוכם מעל האזוב במקום טמא לא איכפת לן עוד בזה. ואע"ג דעדיין דין מי חטאת עליהם שהרי לא נגמרה עדיין ההזאה עד שיגיעו על גוף המוזה וכן בשהגיעו על גוף המוזה ואין בהם שיעור הזאה שצריך להוסיף עוד למ"ד הזאה צריכה שיעור דעדיין לא נתקיימה הזאה, מ"מ לענין דין דמקום טהור לא איכפת לן אלא עד שיפיל את הטפות מעל האזוב אבל משיצאו מעל האזוב אע"ג שלא נגמרה ההזאה אינן צריכין עוד מקום טהור דמההיא שעתא לאו בר הנחה למשמרת הן. אמנם זהו רק בדין מקום טהור שנתחדש בפרה מהאי קרא, אבל בענין טימאה גרידא כמו בשאר דוכתי אם בדרך הילוכן מעל האזוב נטמאו עדיין שייך בהם דין טומאה עד שתיגמר ההזאה כדינה, ולמ"ד מי חטאת נטמאו אינן מטהרין ה"נ בכה"ג אינן מטהרין, כיון דענין טומאה זו לאו מקרא דוהניח הוא דידעינן לי'. ואל תשיבני מהא דאיתא התם בזבחים והוא מתוספתא פרה מודה ר"ע בהזאה שהעבירה על כלי חרס טמא ע"ג משכב ומושב טמא שהיא טהורה שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילין, ומבואר דדוקא משום דעברה באויר אינו טמאה משום דלאו כמונח דמי כדמסקינן התם בסוגיא **(הגה"ה. ותמיה לי קצת בביאור הגר"א ז"ל לתוספתא פרה שם שכ' העבירו [לקלל] ע"ג תנור וע"ג נבילה וע"ג השרץ ר"ע מטמא פי' דסבר קלוטה כמו שהונחה דמיא כו' מודה ר"ע שאם עברה לי' הזאה ע"ג משכב ומושב כו' שהוא טהור פי' שלגבי הזאה גופה לא אמרינן קלוטה כמו שהונח דמי עכ"ל, ובסוגיין מסקינן דכו"ע לאו כמונח דמי והכא בהא קמיפלגי דר"ע כבר שמא ינוח כו' ומודה ר"ע בהזאה כיון דנפק נפק. ונ"ל דהיינו נמי כוונת הגר"א ז"ל דמשו"ה בקלל ס"ל מדרבנן קלוטה כמו שהונחה משום האי גדרה ולא בהואה. אמנם מה שראיתי בס' מנחת בכורים לתוספתא שם שכ' הזאה שהעבירה כו' דכה"ג אמרינן בפ"ק דשבת (דף ו'.) לבן עזאי דמהלך כעומד דמי מ"מ מודה בזורק, זה ודאי איני נכון דלאו מה"ט הוא אלא משום דלא שייך בי' גזירה דשמא ינוח ואל"ה לא איצטריך אביי למימר דכו"ע לאו כמונח דמי יעו"ש, ופשוט היא:)** אבל אם נגעה בטומאה דרך הילוכה או עברה דרך המאהילין טמאה, הרי דגם לאחר שיצאו מעל האזוב יש בהן דין דמקום טמא, די"ל דלהתוס' שאנץ נפרש דהא דטמאה בכה"ג לאו משום לתא דמקום טמא הוא אלא משום קבלת טומאה בעלמא מנגיעת הטומאה או מאהל המת דהא עברה בעצמה בלי הפסק כלי המציל ובר קבלת טומאה היא, ובקבלת טומאה בעלמא דלאו מדין מקום טמא אין לחלק בין לפני ההזאה ובין אחר הזאה אלא כ"י שלא נגמרה ההזאה כדינה הוא נפסלת בזה כמש"ל. [ולפי"ז צ"ל דר"ע ס"ל דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין ודלא כר"א דאל"ה אין נ"מ במה שנטמאה. אמנם זהו רק לפי שי' התוס' שאנן אבל להר"ש רפי"א דפרה שהזכרנו למעלה דנ"מ לטמא אחרים אין ראי' גם מזה דר"ע לא ס"ל כר"א ודו"ק]. והשתא א"ש דדיקא לענין טומאה בעלמא דשייכא גם לאחר שיצאו המים מעל האזוב עד שתיגמר ההזאה הוא דמצינן למילף טימאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, דאי תימא דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין היאך מזין על נדה והרי נטמאו המים בב"א עם ההזאה, משא"כ לענין דין דמקומו טמא אין למילף כלל טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה שהרי אין הלמד דומה לנלמד, דשאני אותה שעה שהיא אחר שירדו המים מעל האזוב דליכא עלייהו כבר דין דוהניח במקום טהור שפיר לא נפסלו מזה עוד משא"כ לפני הזאה דאיכא עלייהו דין דוהניח במקום טהור שפיר ליפסל. ולכן אע"ג דסבר ר"א מי חטאת שנטמאו מטהרין מ"מ כשהיו במקום טמא אינן מטהרין וא"ש דברי התוס' שאנץ

ובזה מיושב נמי דברי התוס' חגיגה שם שתירצו דהא דמטהרין לר"א היינו בשארי טומאות אבל בטומאת מת מידה נמי דנפסלו, וכבר הזכרנו לעיל שעמד ע"ז הטו"א דמאי נ"מ בין טומאת מת לשאר טומאות, ויותר מזה הקשה דמה"ט דיליף ר"א שאר טומאות מנדה שכן מזין עליה איכא למילף נמי טומאת מת דהא מזין על טמא מת בראשונה ביום השלישי שעדיין טומאתו עליו ואפי' בהזאה שני' שבשביעי נמי עדיין טומאתו עליו עד שיטבול וא"כ נטמאו המי חטאת מגופו ונילף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה, ונהי דלאביי דס"ל התם דר"א יליף טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה י"ל דאין למילף מטמא מת משום דא"א בלאו הכי והכשרו בכך משא"כ טומאה קדומה דאפשר בלאו הכי ורק מנדה יליף דאפשר נמי שתטבול לנדותה קודם הזאה ומ"מ לא הוצרכה לזה וחזינן דלא איכפת לן גם מטומאה שאין הכשרה בכך וה"נ טומאה קדומה, אבל לרבא דאמר התם דטעמא דר"א הוא משום דסבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות אע"ג שנטמא מתחלה מקצת ההזאה הראשונה א"כ ה"נ איכא למילף מטמא מת ממה שההזאות מצטרפין דהשתא לאו הכשרו בכך דהא אפשר להזות פעם אחת כשיעור, עכת"ד הטו"א. ולדברינו א"ש עפימ"ש לעיל דאין כוונת התוס' לחלק בין טומאת מת שע"י נגיעה לשאר טומאות אלא דר"ל בטומאת מת כי הא דאיירינן בה במעשה שהי' דהיינו באהל