דבר אברהם - ב לג

נצולת בצמיד פתיל שאין חציצת כלי לענין אפר חטאת דילמא קרא דוהניחו במקום טהור על גוף האפר הוא דכתיב. ואין לומר דכיון דאין דרך להניח האפר על גבי קרקע בלא כלי ע"כ מאי דקאמר קרא והניחו במקום טהור היינו שגם הכלי יהא מונח במקום טהור [לרבנן] ולכן אין צמיד פתיל מציל דמ"מ הכלי עצמו מונח במקום טמא, דא"כ אין פירושו שאין כאן דין הצלת צמיד פתיל אלא דלא שייך בי' ענין ההצלה וא"כ אמאי כלי אבן מציל הא מ"מ אין הכלי מונח במקום טהור, אע"כ דוהניחו על גוף האפר קאי. וכ"ת דמ"מ כיון דדרך האפר להיות נשמר בכלי ע"כ מוכח דאין הכלי מציל דאי מציל לא משכחת שיטמא ממקומו טמא שהכלי מפסיק בינו לטומאה, ז"א דאיצטריך לאהל המח שאם מכניסו בכלי פתוח הוא נטמא מאויר האהל. והנה בפשוטו הי' אפ"ל דאי במניחי ע"ג טומאה שלא בכלי או במכניסו לאהל המת בכלי שאינו מציל בו לא איצטריך קרא שיפסל ממקום טמא דבל"ז נמי יטמא מאהל המת ומנגיעת הטומאה, וע"כ צ"ל דמיירי בגוונא שמאויר האהל ומנגיעת הטומאה לא הי' נטמא והיינו בהפסק כלי בינו לטומאה ובכ"ח מוקף צמיד פתיל באהל המת וטומאתו רק בשביל היותו במקום טמא, ומוכח דאין כלי וצמיד פתיל מציל בחטאת. ואף דלפמ"ש לעיל דמדינא לא הי' אפר מקבל טומאה כלל דכעפרא בעלמא הוי אלא מדקפדה תורה להניחו במקום טהור מוכח דאפר חטאת מקבל טומאה א"כ שפיר איצטריך קרא גם במניחו ע"ג הטומאה בלא כלי או מכניסו באהל המת בכלי שאינו מציל לגלויי דבר קבלת טומאה היא ואי לאו הכי לא הי' נטמא כלל וא"כ אין חציצת כלי בחטאת מנלן, י"ל דאי לגלויי דין קבלת טומאה לחוד אחא קרא לא הו"ל למיכתב כלל ענין מקומו טהור רק דין קבלת טומאה בנגיעה או באהל וכו' ומדכתבי' למקומו טהור ש"מ דענין טומאמו הוא ממקום טמא ולא ככל הטומאות שבתורה ושוב מוכח כנ"ל אמנם לפמ"ש לעיל דהיכא שהטומאה תחתיו והיא נעשית בסיס לו דחשיב שהאפר עצמו מונח על הטומאה לא שייך בי' ענין חציצה כלל, א"כ אכתי לא מוכח מידי, דאיכא לאוקמי קרא שלא יעשה הטומאה בסיס לו ואפילו הוא בכלי, אבל באהל המת אימא אה"נ דצמיד פתיל מציל

ח) והנראה בבאור הענין דתרי גווני מקום טמא איכא, א) דעיקר פירושו של מקום טמא הוא כל השטח שהאפר מונח באוירו או כל ההיקף שמסביביו שהוא מחזיק, דזהו נקרא מקומו של כל דבר, ואם מקום זה [כולו או מקצתו] טמא הרי זה נקרא מקומו טמא, ואעפ"י שאין הטומאה תחתיו ואינה נעשית בסים לו משום דבכל אופן היקף, זה הוא מקומו של דבר בעצמותו. אמנם זה מצויר רק באהל המת או בבית המנוגע דכמאן דמליין טומאה הן וגוף המקום והאויר בעצמו טמא הוא ואם יטלו הדבר המונח ממקומו שהוא מונח בו גם אותו מקום מלא טומאה, אבל בשאר טומאות כגון בשרץ ונבילה הנוגעים באפר ואפילו מוקף מהם מכל צדדיו לא שייך לקרותו מקום טמא לפי שאין אלו מטמאין לגוף האויר והמקום בעצמו אינו טמא כלל ורק טומאה מונחת אצלו הוא דמקרי, ואם יטלו האפר ממקומו גם אותו מקום נשאר טהור כבתחלה אלא שטומאה מונחת אצלו. הלכך אין מקום טמא מסוג זה מצויר בעיקרו אלא באהל המת ובית מנוגע ולא בשאר טומאות. ולפיכך במקור הדרשה דמקום טמא אמרינן בספרי אל מקום טהור שיהי' מקומו טהור מכאן הי' ר"א הקפר אומר דלי של מי חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא שנאמר במקום טהור ואין זה מקום טהור. ב) נסתעף מזה עוד ענין חדש בהמובן מקומו של דבר, דכמו שהמקום שנמצא הדבר בהיקפו נקרא מקומו ה"נ כל דבר שהוא מעמידו ונעשה בסיס לו נקרא מקומו לפי שהוא גורם לעמידתו והנחתו עליו, ואם בסיס זה הוא טמא ממילא מקרי מקומו טמא. ונפלה בזה הפלוגתא בין ר"א ורבנן, דרבנן ס"ל כנ"ל דבסיסו ומעמידו של דבר יש לו נמי דין מקומו ור"א ס"ל דמקומו נקרא רק כאופן הראשון שזכרנו ולא מה שהוא רק בסיס ומעמיד. והפליגו חכמים עוד ביסוד זה, דאפילו באסל שהוא נתון ע"ג התנור ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן שאע"פ שהקללות עם האפר אינם מונחים על התנור הטמא אלא תלויים מחוצה לו מ"מ כיון שהם נשענים על ידי התנור והנחתם נגרמה על ידו מקרי התנור מקומו של האפר וטמא, ור"ע פליג ע"ז כמש"ל. ובמקום טמא מסוג זה לא שייך לחלק עוד בין בית טמא לשאר טומאות אלא כל הטומאות שווין בו דכיון דהשרץ או הנבילה נעשים בסיס לאפר הרי הם עצמם מקומו של האפר ולא שייך למידן בזה אם האויר והמקום טמאים או לא כמובן, ונפלו בזה השאלות א' וב'. ולפ"ז כיון דעיקר המובן דמקום טמא באהל המח או בבית מנוגע הוא שפיר מוכח דצמיד פתיל אינו מציל בו, דאל"ה לא משכחת דין דמקום טמא, דאי בשהכניסו לאהל אח האפר עצמו או בכלי שאינו מציל אין אנו צריכין לחידוש דמקומו טמא דבלא"ה הי' נטמא מאויר האהל כנ"ל, וע"כ דחידושו דמקום טמא הוא דגם צמיד פתיל אינו מציל כמש"ל, ונפלה שאלה ה'. והנה בשבח (דף פ"ד ע"ב) מבואר דכלי חרס המוקף צמיד פתיל אלו הי' מטמא אפילו במדרס לא הי' מציל כבר גם באהל המת. חזינן מזה דכל שטומאתו מועטת מסתבר יותר להיות חוצץ. ולכן בהא דאשכחן הכא דגלי קרא דאין צמיד פתיל מציל אמרינן נמי דכיון דחידוש הוא תפסת מרובה לא תפסת, ודוקא כלי חרס אינו מציל דאשכחן בי' מיהא צד טומאה אלו הי' פתוח וגם עכשיו נטמא בהיסט הזב יעוי' בתוס' שבח, אבל כלי אבן שאין בו שום צד טומאה בעולם חוצץ גם בחטאת, ונפלה שאלה ד' שהיא גם קושית הר"י קורקוס ז"ל

והשתא דיני חציצת כלי בחטאת כך הם. דכלי חרם אינו חוצץ וכלי אבנים חוצץ אמנם בטומאה מונחת תחתיו והיא בסים לו לא שייך ענין חציצת כלי כלל דהאפר בכל מקום שהוא ואפילו נתון באלף כלים זה איך זה חשוב כאלו הוא עצמו מונח על הטומאה שהרי היא בסים לו ומעמידתו, ולכן גם כלי אבן אינו חוצץ בזה כמ"ש הרמב"ם ובאהל המת ובית מנוגע דאין הטומאה בסיס לאפר אלא דהוי מקומו טמא כפשוטו, שע"ז שייך כבר ענין החציצה להפסיק בין האפר למקום הטמא, בהא כלי חרס [בצמיד פתיל] אינו חוצץ וכלי אבן [בצמיד פתיל] חוצץ, כמבואר בתוספתא דארובה. ובשרץ ונבילה וכדומה שתחת הקלל ואינו מסיט וכן בנוגע מן הצד אין אנו צריכין כלל לבוא לידי חציצה, לפי שאין זה מקום טמא כלל כמו שנתבאר, ולכן אין נ"מ בין קלל של חרס לשל אבן ובכל אופן טהור ונפלה שאלה ג'. ומן האמור מבואר דהא דכלי אבן מציל כאן באהל המת היינו דוקא היכא שאין הטומאה נעשית בסים לאפר כנ"ל, אבל אם מונח ע"ג המת עצמו או אפילו על עצם כשעורה שהוא נעשה בסיס לאפר עצמו גם כלי אבן וצמיד פתיל אינו מציל כמ"ש הרמב"ם בקלל שע"ג השרץ

ט) ועתה נתנה ראש ונשובה למטרת דברינו דלפי האמור מתבאר באם מונח שרץ או שאר טומאה אפילו ע"ג האפר ונוגע בו יש לדון רק מדין נגיעת הטומאה כפשוטה בכ"מ אבל מצד מקומו טמא לא שייך לדון בי', וא"כ בח"ש התוס' ב"ק שהאפר יפסל מנגיעת הטומאה בע"כ צריך לפרש דכוונתם היא רק למגע טומאה כפשוטה ולא משום מקומו טמא וכמ"ש

אמנם אפילו אי הוה אמרינן דבנגיעת הטומאה באפר עצמו נפסל מדין מקום טמא בכ"ז אין לפרש בדברי התוס' דכוונתם היא שיפסל הבשר בנגיעת הטומאה מטעם מקומו טמא, דכבר כתבנו למעלה (אות א') דנראה דדין מקומו טהור נאמר רק באפר ולא בבשר הפרה, דקרא דוהניח במקום טהור לבתר דנעשית אפר הוא דכתיב ומנלן לומר דגם בשרה נפסל עי"ז. ואין לדקדק ע"ז מדאמרינן בחגיגה (דף כ"ה.) דגם הקדש אינו ניצול בצמ"פ וא"כ י"ל דה"נ בשר פרה דחטאת קריי' רחמנא דינו נמי כהקדש, ולאפר צריך קרא משום דאמרינן היא חטאת ואין אפרה חטאת כמבואר במנחות (דף נ"א:) או דקדש נמי ילפינן מאפר וה"נ בשר הפרה, דז"א דנראה פשוט דמה דקדש אינו ניצול בצמ"פ רק מדרבנן הוא וכן משמע בתוס' שם משא"כ באפר פרה שהוא דאורייתא ובזה י"ל שאין בשר בכלל, ויעוי' בטו"א שם שרצה לומר דגם קדש אינו ניטל מה"ת ולא נראה