דבר אברהם - ב לב

עומד הוא ונשען על הקרקע שסביביו ולא עג השרץ, הרי מבואר דענין טומאה תחתיו הוא מפני שנעשה בסיסו ואל"ה לא ועיין בביאור הגר"א ז"ל לתוספתא שכ' וז"ל אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד כו' פי' דכה"ג לא אי כפת לן אי מקומו טהור או לא עכ"ל, וצ"ל דכוונתו נמי דמשו"ה לא איכפת לן לפי שאין זה חשיב מקומו דאל"ה צריך ביאור אמאי לא איכפת לן אי חשיב מקומו והלשון אינו מדוקדק כ"כ, וראיתי בס' מנחת בכורים לתוספתא שפירש נמי כמ"ש. וכן תנינן במשנה שאח"ז הי' עומד ע"ג התנור ופשט ידיו חוץ לתנור והלגין בתוכה וכן האסל שהוא נתון פ"ג התנור ובו שני קללות אחד מכאן ואחד מכאן ר"ע מטהר וחכמים מטמאין, הרי דאע"ג דאין התנור תחת הקלל מ"מ כיון שנשען עליו נידון כמקומו וחזינן דענין מקומו הוא הבסיס ואפילו ר"ע דמטהר נראה דלא פליג על עיקר הדבר דמקומו היינו הבסיס שמונח עליו אלא דס"ל דבהשענה לחוד לא פגי ובעי שיהי' נמי על עצם התנור ולא יוצא ממנו. אבל עכ"פ לרבנן הכי הוא. אמנם מזה אין להוכיח עדיין דמשאר כל צדדין לא שייך ענין מקום טמא דלא עדיפי ממונח שרץ תחתיו ואם ינטל אינו מסיט, די"ל דמשו"ה בעינן שאם ינטל מסיט משום דהקלל מפסיק אלא דכשהוא נעשה בסיסו לא מהני ההפסק לפי שהאפר עצמו הוי כמונח בפועל על הטומאה ולהכי כה"ג אם נגע בצדדין טהור משום דאיכא הפסק מקום הכלי, אבל אם נגע באפר עצמו באופן שאין שום הפסק מקום טהור ביניהם אה"נ דטמא כמש"ל

ז) ויש לנו בזה לשאול שאלות הרבה. א) דבשרץ מונח תחתיו לא מקרי מקום טמא אלא באופן שאם ינטל הקלל מסיט אבל אם ינטל ואין הקלל מסיט שאינו נעשה בסים לו לא מקרי מקום טמא, ובאוהל המת מצינו דאע"פ שאין הטומאה נעשית בסים לו מקרי טמא. דתנינן בתוספתא אהלות (פי"א) מובא בר"ש (אהלות פ"י מ"ג) ופסקה גם הרמב"ם ז"ל (פי"ד מפרה אדומה הל א' ב') קלל של חטאת שהוא נתון בארובה [של אהל טמא] אם משולשל טמא אם אינו משולשל טהור בד"א בארובה שאין בה פותח טפח אבל בארובה שיש בה פותח טפח בין משולשל בין אינו משולשל סמא בד"א בשל חכם אבל בשל אבן בין שיש בארובה פותח טפח בין שאין בארובה פותח טפת בין משולשל בין שאינו משולשל טהור. וכתב הר"ש קלל של חטאת כו' משום דאין חטאת נצולת באוהל המת אפילו בכלי חרס המוקף צמיד פתיל [דהיינו משום דאין מקומו טהור כמבואר בר"מ ור"ש ריש פי"א דפרה], בשל אבן טהור מאחר דלא מקבלי טומאה כלי אבנים כלל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים עכ"ל. הרי דאהל המת נפשה מקום טמא לאפר אע"פ שאינו נעשה בסיס להנחתו ואם ינטל אינו מסיט שהרי אינו עומד בו אלא תלוי לתוכו ומסתמא הוא נסמך בגג או ביד אדם שם, ואפילו כשהוא עומד באהל המת [היינו בצמיד פתיל] מ"מ אין הטומאה בסים לו שהרי מתחתיו במקום הנחתו אין אויר אהל המת שיטמאנו והקרקע טהורה היא ורק מאויר שמסביביו הוא נטמא, ועיי' בכלים (פ"י) ואהלות (ספ"ט) בר"ש, ומ"ש משרץ תחתיו ואם ינטל אינו מסיט, וע"ז אין לתרץ כנ"ל דמשו"ה בשרץ תחתיו ואינו מסיט טהור משום דמקום עובי הקלל מפסיק בין האפר למקום טמא אלא דאם מסיט חשוב דהאפר עצמו מונח על השרץ, דהרי באהל נמי בצמיד פתיל מפסיק מיירי ואפ"ה טמא. ב) כיון דחזינן דבאהל המת מקרי מקומו טמא אע"פ שאין אויר טמא מתחתיו אלא מצדדיו ואע"פ שהוא נתון בכ"ח מוקף צמיד פתיל, א"כ אמאי נגע שרץ בקלל מן הצד טהור ואין מקום מגע השרץ לכה"פ נידון כמקום טמא. ג) דבחציצת כלי בחטאת מצינו סתירה רבתא, דבאוהל המת מבואר מתוספתא אהלות שהזכרנו דדוקא כלי חרס אינו מציל אבל כלי אבן מציל, וכן נראה פשוט גם בתוך האהל במוקף צמיד פתיל, ובשרץ שתחת הקלל מבואר בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל (פ"י דפרה מ"ג) דגם כלי אבן אינו חוצץ בין האפר לטומאה וז"ל קלל כו' ודיבורו פה בכד של חכם שאינו מטמא מגבו או כלי אבן וכיוצא בו מן הכלים אשר לא יקבלו טומאה בשום פנים עכ"ל, וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות (פ"ז מ"ה), הרי דגם כלי אבן אינו חוצץ כאן, והדבר צריך טעם מ"ש באהל המת דחוצץ וכאן אינו חוצץ. ואף שבהלכותיו (פי"ד) הזכיר רק כלי חרם שכ' כלי חרם שהי' בו אפר חטאת ונגע בו שרץ מצדו טהור שאין כלי חרס מטמא מגבו אפילו לגבי חטאת הניח הכלי ע"ג השרץ כו' טמא ולא נקט דינו דכלי אבן, צריך לדחוק דלהכי נקט כלי חרס משום רישא לאשמעינן דאם נגע מן הצד טהור אפילו בכלי חרס אע"ג דאין כלי חרס מציל בחטאת באהל המת, דאל"ה יהיו דבריו סותרין למ"ש בפיה"מ ולכן ילמד סתום מן המפורש **(הגה"ה. ונבוך אני בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל בפירושו לסיפא דמתני', נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר"י מטהר וחכמים מטמאין, וכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכלין טמאין ומשקין טמאין אמנם יטמאו הכלי מדרבנן כו' ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן אם הגיע הכלי באפר הפרה על גביהן אין זה מקום טהור ונטמא האפר ור' יוסי לא ישמור זה בטומאה דרבנן עכ"ל. ודבריו ז"ל קשה מאד להבין. א) במ"ש שאוכלין טמאין יטמאו הכלי מדרבנן והלא הלכה רווחת היא שאין אוכלין מטמאין כלים ב) למה הזכיר כאן מטומאת הכלי ואיזה צורך הוא בזה, הרי גם ברישא שנתנו ע"ג שרץ נמי אין הכלי טמא שאין כ"ח נטמא מגבו ואפ"ה נטמא האפר שאין הכלי חוצץ בפני טומאת המקום בחטאת ואינה נצולת בצמיד פתיל או בבסיס כמ"ש בפנים, והני נמי הרי לא יטמאו מגבו. ואלו ניתנה רשות לשבש את הספרים הי' נדחה לי שט"ס נפל כאן מהמעתיקים וצ"ל אמנם יטמאו מדרבנן ומלת הכלי מיותר או שצ"ל הכל וכוונתו היא שיש באוכלין ומשקין טומאות דרבנן ובהני מיירי מתני', ואח"כ במקום שכתוב ואמרו חכמים שכלי זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן צ"ל שכל זה אשר לא יטמא אלא מדרבנן ר"ל אשר יטמא לאחרים, ואפשר שהי' כתוב שכ"ז בר"ת ופתרוהו לכלי זה. אבל קשה לשבש הספרים ולשנות הגירסות מנפשנו, ולכן עלינו לחתור למצוא כוונת רבותינו ז"ל. והנה בנוגע לקושיא א' י"ל בפשיטות שאין כוונתו דבעלמא אוכל מטמא כלי אלא בחטאת דמיירי בי' משתעי שאין אומרים בחטאת זה ראשון וזה שני. [אמנה מה שרמז לפתיחתו אינו נוח דשם לא הזכיר מזה כלום]. ובנוגע לקושיא ב' הי' נראה לי מתחלה לבאר קצת עפ"י התוספתא אהלות פי"א שהבאני בפנים, דמבואר דבאהל המת בנתנו ע"ג ארובה כלי אבן חוצץ וכלי חרס אינו חוצץ, דאף דהקלל של חרס נמי אינו נטמא עכשיו מאהל המת ובעלמא כה"ג חוצץ [יעוי' בתוס' דף כ' ע"א ד"ה הוא], מ"מ כמי חטאת אינו חוצץ כיון דבר טומאה הוא, אבל של אבן שאין לו טומאה כלל נחית עוד דרגא וחוצץ בפני הטומאה גם במי חמאת אפילו משולשל לתוך הבית. ואפ"ל דס"ל להרמב"ם דהא דכלי חרס אינו חוצץ משים דבר טומאה הוא אין פירושו לענין זה משום דבר טומאה הוא בעלמא ואפי' פ"י טומאה אחרת אלא דבעינן שיהא בר טומאה מטומאה זו שחוצץ בפניה עכשיו, וחרס שבארובה בר טומאה הוא באהל המת אלו הי' פומי' לגאו, אבל אם איני בר טומאה כלל מטומאה זו שפיר חיין אע"פ שיכול ליטמא מטומאה אחרת. ולכן אלו לא הי' טומאה כלל להקלל ע"י האוכלין ומשקין שהיא נתון על גביהן אפי' מדרבנן הי' נידון לענין זה כשל אבן והי' חוצץ בפני הטומאה, דלא דמי כלל לרישא בנתון ע"ג שרץ מגבו דאע"ג דעכשיו אינו טמא מ"מ בר קבלת טומאה הוא משרץ וה אלו הי' באוירו, והלכך כתב שכלי זה נטמא מדרבנן מהאוכלין. כך עלה בדעתי מתחלה לבאר דבריו בדוחק, אבל שבתי אח"כ וראיתי דזה אינו שהרי ברישא דמתני' בנתן הקלל ע"ג השרץ מבואר ברמב"ם ז"ל דבנתון על גבו אין נ"מ בין כלי חרם לכלי אבן ושניהם אינם חוצצים כאן וליכא לתרוצי כמ"ש, וא"כ לאיזה צורך הזכיר כאן שהכלי עצמו יטמא מהאוכלין ומשקין דאפי"ת דלא יטמא ושיהא דינו לענין זה כשל אבן מ"מ לא יחוץ בפני הטומאה, וצע"ג:)**. ד) למה באמת נ"מ באהל המת בין כ"ח לכלי אבן שזה חוצץ וזה אינו חוצץ הרי אידי ואידי לאו בני טומאה נינהו עכשיו שהרי כ"ח אינו מיטמא מגבו, ואע"ג דאלו הי' פתוח או הי' פימי' לגאו הי' נטמא וכלי אבן אין לו שום טומאה מ"מ עכשיו מיהא דפומי' לבר אינו מקבל טומאה, וכבר תמה הר"י קורקוס ז"ל על הר"ש יובא בעז"ה להלן. ה) מנא לן עיקר הדין ק החטאת