דבר אברהם - ב לא

מפורש בשם תלמידי הר"פ דאפר לא מיפסל אלא במגע אב הטומאה, [ומ"ש שם אבל אחר לא מפסיל כו' רק במגע אב הטומאה ט"ס הוא וצ"ל אבל אפר לא מפסיל כו'], והוא משום דכיון שאינו אוכל אינו נטמא אלא מאב הטומאה. אמנם בתוס' הזכירו רק דנ"מ לקבל טומאה משני ומשלישי ולענין ראשון לא הזכירו ומשמע קצת דלא ס"ל כתלמידי הר"פ אלא דאפר נמי מקבל טומאה מראשון, וי"ל דכונתם היא משום דפרה הויא כקדשים ובקדש שלישי עושה רביעי משא"כ אפר שאין מועלין בו דהוי כחולין כמ"ש התוס' פסחים (דף י"ט.) וחגיגה (דף כ"ד.) ואינו מקבל טומאה משני אפילו משום מקומו טמא ולכן אין למילף מיני' לענין זה גם בשר שיטמא יותר ממנו משני ומשלישי אע"פ שהוא כקדש. אבל נראה יותר דהתוס' ס"ל נמי כתלמידי הר"פ דאפר אינו נטמא אלא מאב הטומאה כיון שאינו אוכל דאף דגלי בי' רחמנא דין טומאה מ"מ מנלן למשווי לי' גם כאוכל, ומה שהזכירו שני ושלישי כוונתם דאפילו משני ושלישי תטמא. אבל ז"א דהתוס' והשמ"ק מדאורייתא קאמרי לה ובמתני' מדרבנן היא דהא תני נמי כתבי הקדש. ואדרבא עפ"י דברינו יתבאר מ"ש הר"ש בטעמא דר' יוסי דמטהר משום דמקומו טהור מאב הטומאה, ולכאורה מנלן דסגי במאי דטהור מאב הטומאה דילמא טהור מכל טומאה שבעולם בעינן. התינח בטומאת מגע שהוא מדין קבלת טומאה שפיר כתבו התוס' והשמ"ק דאפר אינו נפסל אלא מאב הטומאה לפי שאינו אוכל ואינו מקבל טומאה מולד, משא"כ לענין מקומו טמא אי אחרת שאינו מדין קבלת טומאה ממקומו אלא מתורת פסול בעלמא מהיכי תיתי לן לחלק בין אב לראשון ושני הרי אידי ואידי דאורייתא נינהו וכיון שנמצא איזה טומאה שתהי' במקומו לאו טהור הוא וכ"ת דאע"פ שאין האפר מיטמא ממקומו מ"מ בעינן מיהא שיהא על הטומאה לכה"פ שם מטמא דהיינו שאלו נגע הי' מטמא, הרי ראשון נמי שם מטמא עליו לטמא אוכלין ומשקין ושני נמי שם מטמא עליו לעשות שלישי ורביעי בתרומה ובקדש למאן דסבר שהוא דאורייתא, דע"כ הא ודאי לא בעינן שיהא עליו שם מטמא כזה שהי' יכול לטמא את האפר בנגיעה דלפום מאי דאמרת דמקומו טמא לאו ענין טומאה הוא אלא פסול הרי לא גלי קרא דאיכא טומאה באפר ובלאו האי קרא בודאי לא שייך בי' טומאה דכעפרא בעלמא הוא. אלא ודאי דמקומו טמא מדין קבלת טומאה הוא שחידשה בו תורה דע"י הינוח במקום טמא הוא נטמא כמו בנגיעה, ולכן לא בעינן שיהא טהור אלא מאב הטומאה אבל בשביל ראשון ושני אינו נקרא מקום טמא שאינו יכול לטמא את האפר שאינו אוכל. אמנם מדרבנן מטמאין גם הני לאפר ע"י מגע, ונפלה בזה השאלה אם יטמאו מדבריהם לאפר גם ע"י הנחתו במקומם, ובזה איפלגו ר"י ורבנן דר"י ס"ל דטומאת מקומם אין להם אפי' מדבריהם ורבנן סברי דיש להם טומאת מקום, ופשוט הוא

אכן ראיתי בס' מנחת בכורים לתוספתא שהקשה על הר"ש מתוספתא מפורשת שהביאה גם הר"ש במקומו נתנו ע"ג משכב ומושב וע"ג (כלי) חרס הטמא טמא נתנו ע"ג אוכלין ומשקין וע"ג ס"ת ר' יוסי מטהר ור"מ מטמא, הרי דבנתנו ע"ג כ"ח הטמא מודה ר' יוסי דטמא וכ"ח אינו נעשה אב הטומאה לעולם, אע"כ דעיקר החילוק הוא רק בין טומאה דאורייתא לדרבנן ודלא כהר"ש, עכ"ד. הן אמנם דגם זה קשה אטו באוכלין ומשקין ליכא טומאה דאורייתא ואטו בכלים ליכא טומאה דרבנן ומאי האי דקתני רק אוכלין ומשקין והכוונה לטומאה דרבנן שבהם ועיקר החילוק חסר מן הספר, אבל עכ"פ מפורש דלא כהר"ש והיא פליאה עצומה מאד. ולפמ"ש דמאי דבעינן שיהא אב הטומאה הוא בכדי שיהא יכול לטמא את האפר אלו נגע בו יש מקום קצת לתרץ בדוחק, דתוספתא שנאמר בה גם כ"ח מיירי שהיו בקלל מי חטאת מקודשין שהם משקין ומיטמאין גם מכ"ת, או דלצדדין קתני נתנו ע"ג משכב ומושב אפילו לאפר וע"ג כ"ח למי חטאת, וכיון שיכול לטמא ממילא משווי לי' גם למקום טמא כנ"ל

ה) אמנם בעיקר הדבר שתפסנו למעלה בפשיטות דלא נקרא מקומו טמא אלא כשהטומאה מונחת תחתיו אבל כשנוגעת בו מן הצד או כשהטומאה מונחת על גבו אין זה מקום טמא, שעל יסוד זה תפסנו בהבנת דברי התוס' ב"ק במה שכתבו שהאפר נפסל בנגיעת הטומאה דכוונתם לקבלת טומאה כפשוטה ע"י מגע הטומאה ולא משום מקומו טמא, עדיין יש לפקפק. דאף דבמתני' דקלל מבואר לכאורה להדיא דדוקא כשהוא מונח על גבי הטומאה מקרי מקומו טמא אבל אם נגע בו שרץ מן הצד אין זה מקום טמא וכתב הר"ש דה"ה כשהשרץ מונח על גביו, בכ"ז עדיין יש מקום לחקור בזה אם אמנם ענין מקום טמא הוא רק כשהטומאה תחתיו, דעיקר הקפידה הוא רק על המקום שהוא נח ונישא ונשען עליו וזהו רק מקום הנחתו למטה שהוא בסיס להנחתו, משא"כ כשהטומאה נוגעת בו מן הצד או מונחת על גביו שאין הטומאה נעשית בסיס להנחת האפר, ומשו"ה אפילו כשהשרץ נוגע גם בגוף האפר ולא רק בקלל נמי אין כאן פסול דמקומו טמא אלא מגע טומאה בעלמא הוא דהוי. או דילמא דגם שטח האויר שהאפר נמצא בו בכל כמותו מכל צדדיו בגבהו וברחבו מקרי נמי מקומו שמונח בו וגם בכל השטח הזה בעינן שיהא טהור, ולכן אם נוגעת בו טומאה אפילו מן הצד י"ל דמקרי נמי מקום הנגיעה לכה"פ מקום טמא, אלא שאם הוא מונח על גבי הטומאה נמצא דמקומו של כל הצבור של האפר טמא דאע"ג דרק חלק התחתון של הצבור נוגע בטומאה מ"מ גם חלק העליון נח על הטומאה והיא נעשית בסים לו והוי מקומו, ואם נוגעת בו רק מן הצד מקרי רק מקום הנגיעה מקים טמא ואם אינו מונח בכלי שאין פרידות האפר מצטרפות נפסל רק מקנח האפר הנוגע, בטומאה דאותו מקצת דינו כקלל לגבי החלקים שמבפנים, ואם מונח בכלי שמצרפו [מדאורייתא או מדרבנן יעוי' בפסחים (דף י"ט.) ובתוס' שם] או אלמלי הי' האפר גוש אחד הי' נידון כל האפר כמקומו טמא ונפסל משום דאין מקומו טהור מכל צדדיו. והא דתנן במתניתין דנגע מן הצד טהור לאו היינו טעמא דמן הצד לא משווי למקום הנגיעה כמקום טמא, אלא משום דהתם מיירי כשהאפר מינח בקלל והשרץ אינו נוגע בגוף האפר אלא בקלל של חרם שאינו מיטמא מגבי ומשו"ה הוי מקום האפר טהור דהא בכל שטח האויר שהאפר נמצא בו אין דבר טמא דמקום עובי הקלל שהוא טהור מפסיק בינו לטומאה, ומ"מ כשהשרץ מונח תחת הקלל הוי מקומי טמא אע"פ שאיני מגיע לאפר ומקום עובי הקלל הטהור מפסיק בינו לבין האפר משום דכיון שהוא מונח תחתיו ונעשה בסיסו ממילא חשיב שהאפר נמי נח ונשען עליו והוי מקומו כמש"ל, אבל אם השרץ מגיע לגוף האפר אז אפילו מן הצד הרי זה מקום טמא במקום הנגיעה מיהא. ואם נתפוס בדרך זו האחרונה כבר נפתח לנו פתח לפרש דברי התוס' בדרך אחרת דמה דפסלו לאפר בנגיעת הטומאה נמי משום מקים טמא הוא והכי מקשו דאי לאפסולי היא עצמה למ"ל לר"ש למימר מפני שהיא כאוכל הרי גם האפר נפסל בנגיעת הטומאה כמו שנפסל במעשה שהי', דהיינו דכמו דבמעשה שהי' נפסל משום מקומו טמא ה"נ מקום הנגיעה טמא, וה"נ בשר דלא גרע מאפר יפסל כולו ע"י נגיעת הטומאה אפילו מן הצד משום האי טעמא גופי' דבשר גוש אחד הוא, ולא איירי כלל התוס' מזה אם האפר בר קבלת טומאה הוא או לא וקושייתנו מעיקרא ליתא

ו) אמנם לכשנעמוד על בירור הענין דמקום טמא נראה דדברים אלו אינם נכונים. דהנה הא ודאי דענין מקום טמא כשהשרץ מונח תחתיו הוא משום דהטומאה נעשית בסיס להאפר וחשיב כאלו בפועל הי' מונח האפר עצמו על הטומאה אע"פ שהוא בתוך הקלל כמש"ל. דתנינן בתוספתא מובאת בר"ש במשנתנו קלל של חטאת שנתנו ע"ג השרץ כו' וחכמים מטמאין בד"א בזמן שאם ינטל השרץ והקלל מסיט אבל אם ינטל השרץ והקלל עומד אפילו מת [היינו ענה כשעורה] ונבלה נוגעין בו מאחוריו טהור, והיינו משום דכל שאם ינטל ואין הקלל מסיט הרי זה מוכיח שאין השרץ בסיס לעמידת הקלל אלא