דבר אברהם - ב ל

לפרה דין אוכלין לקבל טומאה כמותן מתורת טומאה ממש ואפי' ע"י נגיעה מן הצד. ויותר מזה נראה לכאורה דבנוגע לבשר הפרה אפילו כשהשרץ נתון תחתיו אנו יכולין לפוסלו רק מתורת קבלת טומאה ממש ולא מתורת מקומו טמא, דנראה לכאורה דדין מקומו טהור לא נאמר אלא לבתר דנעשית אפר ולא מקמי הכי, ובמים שאינם מקודשין מבואר להדיא במשנה (פי"א מ"א) שאין דין זה, וא"כ אין לדמות כלל בשרה לאפרה ואפי' באהל המת לא הי' הבשר נפסל אי לאו דחשיב כאוכל לקבל טומאה. אח"ז ראיתי שכ"כ הר"מ ז"ל בפירושו למשנה דמי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם בנהר ובספינה (פרה פ"ט מ"ו) דבמעשה שהי' נפסל האפר משום דאין מקומו טהור

ב) ולכאורה הי' אפ"ל בישוב דברי התוס' לפלפולא, דאמרינן בזבחים (דף צ"ג ע"א) ר' אלעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה, והקשו התוס' דא"כ למה גזרו שלא יעביר אדם מי חטאת ואפר חטאת בנהר ובספינה כמעשה שהי' ותירצו דהכא לאחר קידוש היא. הרי שתפסו דבגזירה זו ובמעשה שהי' ע"כ דכו"ע היא ולית מאן דפליג, וא"כ לר"א במתני' דקלל של חטאת דמטהר דלית לי' דין דמקומו טהור בע"כ צ"ל דבמעשה שהי' הי' דין דקבלת טומאה ממש ולא רק ממה שאין מקומו טהור ומוכח דאפר מקבל טומאה וה"ה ע"י מגע. [ואין כוונתי דר"א דזבחים הוא ניהו ר"א דמתני' דקלל, דבזבחים גרסינן ר' אלעזר ואמרינן עלה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה וא"כ אינו סתם ר"א שלא הי' תלמידו של ר"ע, וכ"כ הראב"ד בפירושו לעדיות (פ"ז מ"ה) דלאו היינו ר"א דמתני', אלא שתמה אני אמאי לא הוכיח מדאמרינן בשיטת ר"ע רבו אמרה, אבל הכי קאמינא מדנראה מתוס' שתפסו דההיא גזירה ומעשה שהי' אליבא דכו"ע היא, מדלא אמרו דר"א פליג עלה, בע"כ שהוא גם אליבא דר"א דמתני' דקלל]. אבל אינו נכון, דמה שתפסנו דר"א לית לי' דין דמקומו טהור לא נהירא דאדרבא בפיה"מ להר"מ ז"ל מבואר דר"א מודה נמי לחכמים דבעינן מקומו טהור אלא דס"ל דכיון דהקלל עצמו טהור שפיר מקרי מקומו טהור ולא איכפת לן בטומאה שתחת הקלל. אמנם מבאור הגר"א ז"ל לתוספתא נראה לכאורה דס"ל דר"א לית לי' דין דמקומו טהור כלל, שכ' וז"ל קלל של חטאת כנ"ל וחכמים מטמאין עכ"ל, ר"ל כמ"ש לעיל דר"א סבר שלא חדשו שום טומאה בחטאת וצ"ע בכוונתו. ומר"ש (פי"א מ"א) על מתני' דהחטאת אינה נצולת בצמיד פתיל, שהקשה דלמ"ד [היינו לר"א] מי חטאת שנטמאו מטהרין מאי נ"מ, אין ראי' דסבר דר"א אית לי' נמי דין דמקומו טהור, דלאו היינו ר"א דמתני' דקלל כמש"ל

ג) אמנם לקושטא דמילתא נראה דדין מקומו טמא לא הוי רק פסול בעלמא אלא דין טומאה הוא שנתוסף באפר פרה, שבכל מקום אין קבלת טימאה אלא ע"י נגיעה או האהלה או משא והיסט כל טומאה וטומאה כדינה אבל ע"י הינוח במקום טמא אין קבלת טומאה, ובאפר פרה חידשה בו תורה דין קבלת טומאה חדש דע"י הינוח במקום, טמא הוא נטמא כאלו נגע בו, [דוגמת עליונו של זב שהיא דאורייתא לשי' הראב"ד], שכן הוא לשון המשנה וחכמים מטמאין ולא קתני פוסלין, ויעוי' בר"ש ריש פי"א, וכ"כ הר"מ ז"ל, בקלל חטאת דהאפר נטמא. ויותר מזה מתבאר מר"ש (פי"א מ"א) דהוי רק מצד טומאה לחוד וחוץ מזה אין כאן פסול אחר, דעל מה דתנן החטאת אינה נצולת בצמיד פתיל שהוא משום מקומו טמא הקשה הר"ש דלמ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין מאי נ"מ ותי' דנ"מ לטמאות את הטהור לחטאת וכו', אלמא דאין בה אלא פסול טומאה לחוד והלכך למ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין הני נמי מטהרין, משא"כ אלו הי' בזה גם שם פסול בעלמא חוץ מענין הטומאה כמו היסח הדעת לא היו מטהרין גם אליבי'. הן אמנם דהא גופא טעמא בעי, דאף דממתני' דקתני וחכמים מטמאין נראה דמקום טמא משום סרך טומאת האפר הוא, מכל מקום קשיא מנ"ל לחו"ל באמת דהוא מצד קבלת טומאה של האפר ולחדש באפר הפרה דין קבלת טומאה חדש ע"י הינוח במקום טמא מה שלא מצינו במידי אחריני דילמא רק פסול גרידא הוא באפר הפרה ש מיטמא באמת לא נטמא, דהרי ה"נ אשכחן בעוסקיה דפסול העוסקין הטמאין לאו משום טומאה הוא אלא פסול גרידא כמש"ל. וכ"ת דשאני התם דכיון דע"י פשוטי כלי עץ א"א לטמא את הפרה ומ"מ קפדה תורה עלה ש"מ דלאו משום טומאה הוא, הרי ה"נ ע"י הינוח במקום טמא א"א ליטמא ואפ"ה אמרינן דחידשה כאן תורה דין קבלת טומאה חדש ע"י הינוח א"כ ה"נ נימא דחידשה תורה כאן דין קבלת טומאה ע"י התעסקות הטמאים אפי' ע"י פשוטי כלי עץ, ומ"ש התעסקות הטמאים דדיינינן לה רק כפסול ולא כטומאה ומ"ש מקום טמא דדיינינן לי' רק כטומאה ולא כפסול ולמ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין הני נמי מטהרין כמבואר בר"ש שהזכרנו לעיל, וצ"ל דכך הי' מקובל בידי חז"ל, או דכיון דאשכחן בקדשי מזבח דעבודת טמא מחללת אפילו כשאינו מטמא את הקרבן מסתברא דה"נ בפרה דחטאת כתיב בה עיקר הפסול הוא מצד עבודת הטמא ולא משום טומאת הפרה, משא"כ בהנחה במקום טמא

והשתא הכי שפיר מוכח ממעשה שהי' דאפר בר קבלת טומאה הוא, דאל"ה לא יזיק כלל מה שהוא במקום טמא, וממילא יטמא גם ע"י מגע, ושפיר הקשו התוס' דאין נ"מ ממה שפרה חשיבא כאוכל דביכו"כ תיטמא ע"י מגע כמו אפר. ולחלק ולומר דמהכא אין ראי' למגע דכמו דחידשה בו תורה דין קבלת טומאה חדש בהינוח במקום טמא ה"נ חידשה בו לענין זה עיקר דין קבלת הטומאה לאפר אע"פ שלענין מגע אין לאותו האפר עצמו דין קבלת טומאה כלל, נראה להו לדוחק שיהא ענין המקום טמא חמור בו ממגע בגופו של אפר. וכ"ת דא"כ למ"ל להתוס' להביא מגמ' דחגיגה ממעשה שהי' עדיפא הו"ל לאתויי ממשנה דקלל ודחטאת אינה נצולת בצמיד פתיל, י"ל משום דמההיא איכא למידחי דמיירי במי חטאת שהן משקין וכמ"ד טומאת גופן דאורייתא אבל אפר אימא ה"נ דלא מקבל טומאה. ואי תקשי לך דאי במי חטאת מיירי ע"כ דקאי לאחר קידוש דמים שאינן מקודשין אין בהם דין מקומו טהור וא"כ לא אתיא כר' אלעזר דאמר מי חטאת שנטמאו היינו לאחר קידוש כמ"ש התוס' בזבחים שם] מטהרין ומאי נ"מ בטומאתן, כבר תירצה הר"ש ריש פי"א לענין צמיד פתיל דנ"מ לטמאות הטהור לחטאת כו', או די"ל דמתני' דלא כר' אלעזר דה"נ מתני' דצלוחית שהניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה פסולה נמי ע"כ דלא כר"א היא, דהא טעמא הוא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה כמבואר בברייתא בחולין (דף ט':) כמ"ש הר"ש שם ולר"א אין כאן פסול אלא טומאה, אמנם אי במי חטאת מיירי יש לדקדק בסיפא דמתני' דר' יוסי מטהר. אבל בר מן דין אין זו קושיא מה דהביאו מגמ' אע"פ שיש להסתייע גם ממשנה, ומכש"כ דמעשה שהי' קאי על מתני' דמי חטאת ואפר חטאת לא יעבירם כו', דה"נ הוה מצו להסתייע ממשנה עדיות (פ"ח מ"א) העיד ר"ש בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטמא את כולו, אמנם י"ל דהו"מ למדחי דזה הוי רק מדרבנן משא"כ במקומו טהור שהוא דאורייתא כמבואר בספרי, ויעוי' פסחים (דף י"ט.) ובתוס' שם, דכן כתב באמת הריצב"א בתוס' יומא (דף מ"ח ע"ב ד"ה מדפסיל) דאפר פרה אינו מקבל טומאה אלא מדרבנן ומתני' מדרבנן היא יעו"ש. אמנם לפמ"ש יקשה להריצב"א ממתני' דקלל וממעשה שהי' דמשמע דאפר מקבל טומאה מדאורייתא, ודוחק לומר דס"ל דעיקר דין מקומו טמא רק מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ויעוי' בטו"א חגיגה (דף כ"ה.), ולפנינו ידובר עוד בזה בעז"ה

ד) ואין לדקדק ע"ז מסיפא דמתני' דקלל דתנן נגע באוכלין ומשקין ובכתבי הקדש טהור נתנו על גביהן ר"י מטהר וחכמים מטמאין, ולדברינו דענין מקומו טמא משום קבלת טומאה הוא אמאי מטמאין חכמים והרי אין האפר יכול לקבל טומאה מהם אפי' בנגיעה, כמ"ש התוס' בב"ק שם בתירוצם דנ"מ דאי חשיבא אוכל מקבל טומאה משני ומשלישי ואי לא לא, ור"ל דאפר אינו מקבל טומאה מהם ובשמ"ק שה