דבר אברהם - ב כט

למקומה לא שייך בה כיון שאין בה דין יוצא והרי בשרה אינו נפסל בלינה ואיך תפסול המחשבה. ולכן כתב דמדברי הרמב"ם ז"ל אלו למד פירוש אחר, דכוונת המשנה היא דשחטה ע"מ לאכול מבשרה ולשתות מדמה היינו ששחטה לשם חולין שלא היתה השחיטה לשם הקרבה אלא לשם אכילה ושתיה דכשרה, דאף דבכל חטאות אמרו לשם חולין כשרה ואינה מרצה ופרה חטאת קריי' רחמנא מ"מ זהו רק בדברים הפוסלים את החטאת אבל דברים שכשרים ואינם מרצים לא שייך אלא בקרבנות שנאמר בהם ריח ניחוח ולא בפרה, ולפיכך בפרה כיון שכשרה ממילא עלתה. והאריך בדברי הרמב"ם (פ"א ה"ט) נשחטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת, ועיי' בכ"מ שם. עכת"ד הגאון הנ"ל. ולפי"ז לא מיירי מתני' כלל ממחשבת חוץ לזמנו ואין ראי' דנחשבת כאכילת מזבח. ולפי פי' זה דחוק קצת סיפא דמתני' ר"א אומר אין מחשבה פוסלת בפרה, דלפי"ז צריך לפרש דבא לומר דאין שום מחשבה שלא לשמה פוסלת בפרה ולמאי איצטריך והרי כבר קתני לה במתני' קמייתא דר"א מכשיר בשלא לשמה. אמנם בתשובה להגאון הנ"ל הארכתי קצת בזה ומדברי רבנו גרשום שאנו עסוקים הראיתי סתירת דבריו דקאמר דלשם חולין שחיטה שאינה ראויה היא. ואף די"ל דלהרמב"ם יש לפרש כן, עכ"פ הא מיהא חזינן דלרבנו גרשום לא יתכן פי' זה ומוכח כמ"ש דדינה כאכילת מזבח. אלא דיש לדחוק בדברי ר"ג דמאי דקאמר לשום חולין כוונתו משום חולין דפסול בחטאת כמבואר בס"פ ב"ש וה"ה דפסול בפרה, אבל דחוק הוא

יא) עוד נ"ל להביא קצת סמוכין דפרה דינה כאכילת מזבח דאמרינן בספרי (פ' חקת) חטאת היא מגיד שמועלין בה חטאת היא מגיד שאם שינה באחת מכל מעשיה פסולה חטאת היא מגיד שנשרפה בלילה כיום יכול תהא נפסלת בלינה ח"ל למשמרת מגיד שמשתמרת ימים על ימים שנים על שנים. והנה הא דקתני שאינה נפסלת בלינה לענין שריפתה קאי כמבואר בר"ש (פ"ד מ"ב) שהביא מתוספתא פרה אינה נפסלת בלינה ואם שחטה היום ושרפה למחר כשרה וכ' הר"ש פי' אינה נפסלת בלינה כדפרישית לעיל מדכתיב למשמרת כדדריש בספרי. וקשה לי טובא אמאי איצטריך קרא להכי שאינה נפסלת בלינה משום דהו"א דתיפסל דחטאת קריי' רחמנא, נהי נמי דהויא כחטאת מ"מ לא עדיפא מחטאות הפנימיות ששריפתן בחוץ דאיבעיא דלא איפשטא היא בזבחים (דף ק"ד ע"ב) אי לינה פוסלת בהו דלאו בר אכילת אדם ולא בר אכילת מזבח נינהו, וא"כ פרה נמי ששריפתה בחוץ האיך הו"א שתיפסל בלינה. ואף דחטאות הנשרפין שריפתן אפילו בלילה וע"י זר משא"כ פרה דבעיא כהן ופסולה בלילה כמבואר ברמב"ם (פ"ד מפרה היז), אפ"ה לענין לינה אין נ"מ מזה דמ"מ לאו בר אכילת אדם ולאו בר אכילת מזבח היא. אמנם בספרי הגירסא חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום, והוא תמוה דלהדיא מבואר ביומא (דף מ"ב ע"ב) דילפינן שריפתה מהזאת מימי' שאינה כשרה אלא ביום. איברא שכבר הוגה בספרי מגיד שאין נשרפת בלילה וכ"ה הגירסא בילקוט, אבל בר"ש ורא"ש (פרה פ"ד) מפורש דגרסי' בספרי שנשרפת בלילה ונקטו לה לדינא וצע"ג מסוגיא דיומא הנ"ל שלא הזכירוה כלל, ואולי לא גרסו שם ביומא ושריפתה. ובר מן דין צ"ע לפי גירסתם בספרי שנשרפת בלילה מאי שייך לומר ע"ז חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה אטו תורת חטאת, גרמה לה שתכשר שריפתה בלילה. אמנם לפמש"כ י"ל קצת דחטאת היא ודינה כחטאות הנשרפות דשריפתן כשרה בלילה, אבל לפי"ז קשה למה תהא לינה פוסלת בה כמ"ש. ומפני חומר הקושיא הי' נראה לומר דדוקא בחטאות גופייהו שפסול הלינה הוא בעצם דיניהן הוא דאיכא לפלוגי בינייהו אם בר אכילת מזבח הן או לא ולהכי בפרים הנשרפין איבעיא לי' לר' ירמי' אי לינה פוסלת בהן, אבל פרת חטאת דהויא באמת רק קדשי בה"ב ואינה חטאת כלל בעצם אלא כנתנה לה תורה דיני חטאת אין נ"מ כלל במה שנשרפת בחוץ דמ"מ כיון דגזה"כ הוא שדינה כחטאת ה"נ אפשר שדין שריפתה שע"ג מערכתה נידון כאלו היתה ע"ג המזבח ולהכי שייך בה פסול לינה ואיצטריך לדרשא דלמשמרת. ואף כי דחוק הוא בכ"ז לחומר הקושיא נוח הוא לי. הרי לנו עוד סמוכין דנידונית כאכילת מזבח וא"ש דברי רבנו גרשום ז"ל

וע"פ הספרי הנ"ל חמיה לי קצת בתו"י יומא שם (דף מ"ב ד"ה מנין) שכתבו וז"ל וא"ת ל"ל קרא שאין שחיטתה כשרה אלא ביום תיפוק לי' דחטאת קריי' רחמנא כו' י"ל דלענין כמה דברים לא אמרינן דחטאת קריי' רחמנא דהא חנא בתוספתא שחטה היום ושרפה למחר כשרה עכ"ל, ולפי המבואר בספרי מאי ראי' היא מתוספתא דלאו כחטאת היא לכל מילי, הרי התם גלי קרא דלמשמרת להדיא שאין לינה פוסלת בה והיינו נמי טעמא דתוספתא כמ"ש הר"ש והאיך הו"א דנילף מזה דה"נ שחיטתה כשרה בלילה, וצ"ע

סימן ז

בענין אפר חטאת

ומדי עייני בענין זה וקא משתרשי לי מילי סטראי מענין לענין באותו ענין הנני להציען לפני כת"ר

א) בב"ק (דף ע"ז ע"א) ר"ש אומר פרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר, והקשו התוס' (ד"ה פרה מטמא) למ"ל לר"ש למימר דפרה מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר דאי לאפסולי היא עצמה גם האפר יהי' נפסל בנגיעת הטומאה כדאמר בפ' חומר בקודש לא ישא אדם אפר חטאת ומי חטאת ויעבירם בספינה משום מעשה שהי' עכ"ל, והוא מדאמרינן התם בחגיגה (דף כ"ג ע"א) מעשה באדם אחד שהי' מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה ונמצא כזית מח תחוב בקרקעיתה של ספינה באותה שעה אמרו לא ישא אדם מי חטאת כו', ונראה דהתוס' מפרשי לה דבמעשה שהי' משום קבלת טומאה כפשוטה נגעו בה שנטמא האפר מאהל המת וכן פירש"י שם ודימו לה דכמו כן יקבל טומאה גם ע"י מגע, ולפיכך הוקשה להם דגם אי לא חשיבא הפרה כאוכל מ"מ תקבל טומאה דלא גריעא מאפר ומאי נ"מ ממה שהיא כאוכל. ולכאורה קשה דאין ראי' ממעשה שהי' דאפר יש בו דין קבלת טומאה, די"ל דמה שנפסל האפר אינו מתורת טומאה ממש שהאפר נטמא לפי שהוא בר קבלת טומאה, אלא מתורת פסול גרידא המיוחד בפרת חטאת דבעינן שיניחו במקום טהור וזה אין מקומו טהור, כדתנן בפרה (פ"י מ"ג) קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור נתנו על גביו ר"א מטהר וחכמים מטמאין ופי' הר"מ והר"ש משום דמונח במקום טמא וגבי אפר כתיב והניח מחוץ למחנה במקום טהור כדאיתא בספרי, וי"ל שאינו מתורת טומאה כלל דהרי הקלל של חרס לא נטמא מגבו וכן לא נטמא ממילא גם האפר אלא דהוי פסול בפרה כהיסח הדעת, והיינו נמי טעמא דמעשה שהי', אבל לענין קבלת טומאה אימא אה"נ דאפר לאו בר קבלת טומאה הוא ואם נגע בו שרץ מן הצד שאינו נידון כמקום טמא כיון שאינו על גבו לא נטמא, ומנ"ל להתוס' לומר דגם ע"י מגע נפסל האפר דבזה לא שייך מקומו טמא אלא צריכין לקבלת טומאה ממש, דהרי ה"נ אשכחן בעוסקיה דקפדה תורה שיהיו טהורין ואפ"ה אמרינן דלאו משום טומאה הוא כמ"ש התוס' שם דלאו משום דהוה מטמאו לה אלא משום גזירת הכתוב הוא דאפילו בעוסקין בה בקנה או בפשוטי כלי עץ בעינן שיהיו טהורין, אלמא דלא אמרינן דמדקפדה תורה שלא יתעסקו בה טמאין ש"מ במקומו לה אלא הוי פסול גרידא וה"נ י"ל דמקומו טמא, [ויעו' בתשובות הרשב"א ח"א (סי' ל"ב) ונשנו הדברים שם (סי' תקפ"ג) שכתב דפסול עוסקין טמאין הוי נמי משום טומאה דמטמאו לי' לבשר ולאפר, והוא תמוה כחו שהקשו התוס' דאפילו עוסקים בקנה נמי פסול, ועיי' מש"כ בספרי (סי' ו' אות ה') ובהשמטות שם וצ"ע, אבל מ"מ התוס' עצמם מיהו לא ס"ל הכי אלא דהוי רק פסול], וא"כ אי טובא במה שיש