דבר אברהם - ב כז

[פי' דנשחטין בחוץ פסולין], ואי כסברתכם ה"נ נימא מגו דהויא שחיטה לענין שחוטי חוץ הויא נמי שחיטה לענין דו"ה, אע"כ דז"א דבמאי דגלי קרא ובהכי חייבי' רחמנא גלי ולא במילי אחריני, ועיי' בחי' הרשב"א שם, וה"נ דכוותה

ז) ומדי כתבי הוקשה לי כרגע בגמ' דב"ק שם דמשני כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים כו' תהי בה ר' אלעזר לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת לר"ל שחוטה מתרת והלא פדייה מתרת [פי' ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראוי' היא]. והנה בסוגיין דחולין דף פ' אמרינן דשחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' ה דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר ובמסקנא אסיק רבא דכל דזריק אח"כ את הדם הויא שחיטה ראוי' אלא דאינו לוקה בקדשים על או"ב משום דבעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק דשמא לא אתי לידי זריקת דם ואשתכח דהויא שחיטה שאינה ראוי' ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא היא חולין ובנה שלמים שחט חולין ואח"כ שלמים פטור שלמים ואח"כ חולין חייב, ואמר רבא היא חולין ובנה עולה לא מיבעיא שחט חולין ואח"כ שחט עולה דפטור אלא אפילו שחט עולה ואח"כ שחט חולין פטור שחיטה קמייתא לאו שחיטה בת אכילה היא ור' יעקב אמר ר' יוחנן אכילת מזבח שמה אכילה מ"ט דא"ק ואם האכל יאכל כו'. המבואר מזה דרבא ס"ל דדוקא בקדשים שיש בהם אכילת אדם הויא שחיטה ראויה ולא בעולה ור' יוחנן ס"ל דגם עולה הויא שחיטה ראוי' דאכילת מזבח נמי שמה אכילה. והנה ר"ש דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה יליף לה מטבוח טבח והכן, ומ"מ צ"ל דלאו לגמרי ילפינן לה להצריך שתהא השחוטה מתרת דומיא דהתם ממש, דהרי התם הותר כל הבשר ובשלמים ס"ל לרבא דהויא שחיטה ראוי' בשביל שיש בהן היתר אכילה לאדם אע"ג דיש בהן גם חלק גבוה שאינו ניתר לאכילת אדם ולרבא אכילת מזבח לאו שמה אכילה, אע"כ דלא בעינן דומיא דהתם ממש שיהא ניתר כל הבשר לאדם אלא דילפינן רק דכמו דהתם התירה השחיטה אף כל שתהא השחיטה מתרת מה שהוא ובכל כמה דמתרת ואפילו כל דהוא סגי. ועפ"י הנחה זו מתבאר לן דמאי דאמרינן התם דשחיטת קדשים שחיטה שא"ר היא משום דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר לא שייך לומר כן אלא לרבא דס"ל דאכילת מזבח לאו שמה אכילה ובעינן שתהא השחיטה מתרת לאכילת אדם דוקא וכיון דאכילת אדם אינה אלא בבשר שניתר רק לאחר זריקה משו"ה כל כחה דלא זריק עדיין אינה שחיטה ראוי', אבל לר' יוחנן דס"ל דאכולת מזבח נמי שמה אכילה כל שחיטת קדשים הויא שחיטה ראוי' מיד, דלדידי' אין אנו צריכין לדון את השחיטה לראוי' רק בשביל היתר הבשר שלאחר זריקה אלא דבלא"ה השחיטה גופה מצד עצמה בלא סיוע הזריקה נמי מתרת לאכילה שהרי על ידה הותר הדם לזריקה וזריקה זו אכילת מזבח היא ושמה אכילת כמבואר בזבחים (דף י"ג ע"ב) וש"ד. ואף דהבשר עדיין אסור ולא התירתו שחיטה לא איכפת לן ולא מידי כיון דאיכא מיהא היתר כל שהוא כמ"ש. ואפילו אם לא יבוא הדם לבסוף לידי זריקה מ"מ הויא שחיטה ראוי' מצד עצמה שהרי הותר לזריקה ומה שלא נזרק אח"כ אינו מגרע כמו נשרף הבשר אחר שהותר וכן לרבא דמסיק הכי קא אמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים לפי גירסת הספרים דסיימו בה כיון דכמה דלא זריק דם לא מישתרי בשר מעידנא דקא שחיט הואי התראת ספק זהו רק לשיטתו דאכילת מזבח לאו שמה אכילה ואין השחיטה מתרת עד שיזרק הדם, אבל לר' יוחנן לא הויא התראת ספק כלל דאין התרת השחיטה תלוי' בזריקה דמיד היא מתרת את הדם לזריקה כמ"ש. ואין לומר דבשחיטת השני לא שייך לומר כן דאין הדם ניתר לזריקה לפי שהוא מחוסר זמן, דז"א דהרי ה"נ כתב רש"י לענין הבשר ובשביל זה דחה גירסא זו דהתראת ספק והתוס' (דף פ': ד"ה שחיטה) קיימוה מטעם דכיון דאסר הכתוב או"ב בקדשים מוי"ו מוסיף על ענין ראשון הרי גזה"כ דלילקי אע"ג דלאו ראוי' היא דהוי מחו"ז כיון דליכא פסול אחרינא, וה"נ לענין זריקת הדם. ולפי גירסא זו יש לחדד דמאי דאמרינן התם לבאר הכי ואמר רבא היא חולין ובנה עולה כו' הוי סלוקא וסיומא להא דאמר הש"ס ואזדא רבא לטעמי', דאי לאו הא מימרא בתרייתא דרבא דס"ל אכילת מזבח לאו שמה אכילה לא היתה כלל התראת ספק]

ולפ"ז קשה טובא מאי פרכינן התם בב"ק לר' יוחנן שחיטה מתרת והלא זריקה מתרת, והרי לר' יוחנן לשיטתי' דאכילת מזבח שמה אכילה בודאי שחיטה עצמה מתרת והויא שחיטה ראויה דמתרת את הדם לזריקה ואם נשפך אינו מגרע היתרה. ולכאורה הי' אפשר ליישב לפמ"ש רש"י כריתות (דף ז' ע"ב) גבי חטאת העוף הבאה על הספק דמשום חולין על המזבח לא איכפת לן דכיון דאין למזבח אלא דמה לא חשיבא אכילה, וה"נ י"ל הכי דבשביל היתר זריקת הדם לא חשיבא שחיטה ראוי' לאכילה דדם לאו אכילת מזבח היא. אבל ז"א דמלבד שכבר הרבו לתמוה על רש"י ז"ל מסוגיות מפורשות גם לענין חולין בעזרה בשביל זריקת הדם וצע"ג בביאור דבריו, הנה לנ"ד בודאי אין לומר כן, שהרי מהאי קרא גופי' ואם האכל יאכל דלמד ר"י דאכילת מזבח שמה אכילה ילפינן בזבחים י"ג דמחשבה מועלת על שפיכת שירים משום אכילת מזבח כמו שהזכרנו לעיל, ואין להאריך בזה. וצריך לדחוק דמ"מ בשביל התרת הדם לזריקה לא נעשית שחיטה ראוי' כיון דכל בשרה אסור, דאף דבשלמים איכא נמי איסור בחלק גבוה שאני התם דכל הקרבן מותר ורק מקצתו אסור משא"כ הכא דלהיפוך הוא שכל הקרבן אסור ורק הדם הותר. אבל דוחק הוא לומר כן וליתן את הדברים לשיעורין, ויותר מזה ירוח לן כבר לומר דר"א דפריך הכי אר' יוחנן של כרבא דאכילת מזבח לאו שמה אכילה ולא ידע ממימרא דר' יעקב אמר ר' יוחנן, והא דלא משני לי' הש"ס הכי הוא משום דליהוי ניחא גם לר"ל דפריך גם עלי' ולר"ל לא אשכחן היכי ס"ל בהא ולהכי משני לה בשינויא אחרינא. ועיי' בתוס' וראשונים שם וצ"ע לע"ע

ואחי הרה"ג המצוין מוהר"ר יהודא נ"י תירץ דלא שייך למקרי שחיטה ראוי' בשביל התרת הדם, דדוקא אם השחיטה מתרת דבר הטעון שחיטה ובלא שחיטה הי' עליו איסור אבמה"ח או אינו זבוח והשחיטה התירה איסורים אלו אז מיקרי שחיטה ראוי', משא"כ דם שאין עליו איסור אבמה"ח לרבנן דר"ח בן גמליאל כמבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"א) ובודאי גם איסור אינה זבוחה אין בו וא"כ אינו בשחיטה כלל לא שייך לומר דבשביל שהותר לאכילת מזבח מיקרי שחיטה ראוי', דהא לא הי' חסר שחיטה מעולם, ומה שבקדשים צריך שחיטה קודם זריקה אינו ענין להיתר אכילה דשחיטה אלא דין הוא בסדר עבודת הקדשים והכשר קדשים איתרמי הכא. אולם אף כי דבר חכמה דיבר אינו נכון, דדוקא בב"נ הוא דס"ל לרבנן שאין איסור על דם מן החי משא"כ לישראל מלבד איסור דם יש עליו גם איסור יוצא או בשר מן החי דלא עדיף מחלב דהו"א דאית בי' איסור יוצא או בשר מן החי אי לאו דגלי קרא כמבואר בבכורות (דף ו' ע"ב), ויעוי' במהרי"ט אלגזי שם ובשמ"ק בשם תוס' חיצוניות, ועיי' מ"ש להלן סי' ט' אות י"א, וא"כ שוב שחיטה מתרת גם כדם איסור זה. ויש להעיר ע"ז דבדם לזריקה באמת הי' ראוי לומר ממשקה ישראל מן המותר לישראל אלא דמצותן בכך שאני כמבואר בכ"ד, וכיון דדם היוצא לאחר שחיטת רוב סימנים אין בו אלא איסור דם בלחוד לא אשכחן דהותר למזבח אלא איסור דם ולא איסור יוצא מן החי או בשר מן החי, וא"כ לא יהא כשר לזריקה אלא דם היוצא אחר שחיטת רוב הסימנים אבל דם היוצא קודם זה יפסול משום ממשקה ישראל דהא יש עליו איסור יוצא מן החי או בשר מן החי, ובזבחים (דף כ"ה ע"א) איצטריך למעוטי מדם הפר ולא מדם העור אע"ג דדם העור בא תמיד קודם חתיכת הסימנים. וכשנדפס עכשיו ספר נאות יעקב לאחי הגאון מוהר"ר יעקב נ"י ראיתי שנגע בזה (בסי' ז') וכתב דגם איסור זה הותר ומצותו בכך, דאמרינן התם בזבחים כ"ה השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר שנאמר ואת כל דמו ישפוך כו' ובכלל זה גם דם היוצא בתחילת שחיטה, א"כ גם דם דקודם חתיכת הסימנים התירתו תורה ומצותו בכך. ואח"כ דחה דלדידן דקיי"ל מין במינו בטל לא מוכח מזה שהתירה תורה למזבח גם