דבר אברהם - ב כו

מבואר להדיא דתלי במאי דידיע לי' לכהן המקריב וכ"מ גם מרש"י קידושין, ומה שהביא מירושלמי לענ"ד אין בו שום סמך, דאע"ג דאמרו בירושלמי עשו אותה כחטאת גזולה שלא נודעה לרבים בע"כ אין דין נודע ולא נודע שבעבודת חלל שוה לחטאת הגזולה בכל מילי, שהרי דעת הרמב"ם דגם אחר שנודע עבודתו כשרה ובחטאת הגזולה שנודעה אינה מכפרת, ואפילו לשי' הראשונים דבנודע עבודתו פסולה מ"מ אינו מובן מה שאמרו עשו אותה כחטאת גזולה דהתם תקנתא היא אי למ"ד בגיטין (דף נ"ה) ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת התקנה היא לנודעה ואי למ"ד ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת התקנה היא ללא נודעה והכא אידי ואידי ד"ת היא, דע"כ לר"י בתוס' קידושין (דף ס"ו ע"ב ד"ה אר"ט) דס"ל דבנודע עבודתו פסולה דאורייתא היא דאל"ה תשאר קושייתם מאי משל הוא למקוה, וא"כ מאי שייך ע"ז לשון עשו אותה כחטאת גזולה. וברור הדבר דלא אמרו עשו אותה כחטאת גזולה אלא לענין מאי דבעי התם ר' ירמי' ואף לשאר הדברים כן מקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה [פי' נודע באמצע עבודתו אם גומר] ופשיט ר' יעקב בר זבדי בשם ר' יצחק מן מה דתני עשו אותה כחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת הדא אמרה שהוא מקבל ואח"כ זורק קומץ ואח"כ מקטיר שורף ואח"כ מזה, דכשם דהתם נודעה באמצע עבודתה גומר ה"נ גומר. ואולם גם זה צריך ביאור למה עשו אותה כחטאת גזולה, דהתם שפיר ניחא דגומר, לא מיבעיא למ"ד ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות הכא באמצע עבודה לא תיקנו והניחוה אדינא, אלא אפילו למ"ד ד"ת בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו כהנים עצבין ה"נ כדינא הוא כמ"ש הרשב"א בחי' שם דמה"ט מכפרת וכהנים אוכלין הבשר ושמחין משום דהפקר ב"ד הפקר והפקיעו קנין הנגזל ועכשיו אינה גזולה היא ומשו"ה גם בנודעה באמצע עבודה הפקיעו רשות הנגזל ואין כאן עקירת ד"ת, משא"כ בחלל שנודע שעבודתו פסולה מדאורייתא האיך יאמרו חכמים שעבודתו כשרה וכהנים יאכלו הבשר לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. ולשי' הרמב"ם דגם בנודע עבודתו כשרה ניחא דהאיבעיא היא רק אם יניחוהו לכתחלה לעבוד אבל סרך איסורא ליכא, ומזה מקור נפתח לשיטתו ויעוי' בכ"מ שם שחתר אחר מקורו, אבל לאינך רבוותא דפליגי עלי' קשה. לכן נ"ל ברור שאם נודע פסולו כדין הידיעה באמצע עבודתו אינו גומר לשי' הראשונים דבנודע עבודתו פסולה, ובעיא דר' ירמי' היא רק בנודע עליו באמצע עבודה חשש פסול ועדיין לא נתברר פסולו בב"ד שדינו כלא נודע שעבודתו כשרה בדיעבד, ואיבעי' לי' אם לא יניחו לו לגמור עבודתו ולברר דינו מיד בב"ד או שיניחוהו לגמור ולברר דינו אח"כ, דנמצא שאין כאן סרך פסול בעבודתו שיגמור, וע"ז פשיט מדתני שעשו אותה כחטאת גזולה וכשם דהתם גומר ה"נ גומר, אבל אם נתברר כבר באמצע עבודתו פסולו בודאות ע"פ ב"ד אינו גומר שהרי עבודתו פסולה ואיך יעקרו חכמים ד"ת. ועפ"ז מצאתי מהאי ירושלמי גם סייעתא למה שהעליתי בספרי שם אות ט"ו דחלל שעבד באופן שעבודתו כשרה לכל חד כדאית לי' אין עליו חיוב זרות ודלא כמו שתפס בפשיטות בס' מנ"ת (מצוה ער"ה) דחייב מיתה ביד"ש ולוקה כזר, דאל"כ הדרא קושיא לדוכתה האיך יניחוהו לגמור עבודתו ושמא חלל הוא ועובר באיסור. עכ"פ יוצא לן דלא מדמי להו הירושלמי אלא לענין זה ולא לכל מילי ושיהא ענין הנודע ולא נודע שוה בשניהם, דזיל בתר טעמא התם דנודעה אינה מכפרת כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות כיון דידעי תלתא איכא לעז, ולמ"ד דלא נודעה מכפרת שלא יהו כהנים עצבין שיחששו תמיד שמא יתברר שהקרבן גזול ה"נ בשביל חשש נודעה לשלשה לא יהו כהנים עצבין דכל דידעי לה בי תלתא קלא אית לה ולא וחששו לה הכהנים דאי איתא דידעי בה תלתא הוו שמעי נמי כהנים ומילתא דלא שכיחא היא, אבל הכא אינו ענין כלל לשלשה בני אדם אלא לבירור פסולו בב"ד כמבואר בירושלמי שם או דידיע לי' למקריב עצמו כמו שצדדנו אנו

ומהאי ירושלמי יש לי תמיה רבתא על התוס' גיטין שם (ד"ה שלא יאמרו) שכ' למ"ד ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומ"ט אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו כו' דאם נידעה קודם זריקה אינה מכפרת והכא מבואר בברייתא דכל שהתחיל בעבודתה אפי' נודעה קודם זריקה מכפרת כדקאמר מקבל ואח"כ זורק שורף ואח"כ מזה. וצריך לדחוק דמה שכ' התוס' נודעה קודם זריקה לאו דוקא הוא אלא קודם התחלת העבודה

ואשר הודיעני כת"ר שכבר עמד על חקירתי זו הגאון מהר"י מקוטנא זצ"ל בספרו ישועת ישראל ונו"נ בה, הנה לא נמצא הספר הזה אצלי ותאב אני מאד לראותו דודאי הרחיב שם הדברים בידו החזקה

ו) העיר כת"ר בחולין (דף פ"א ע"ב) במתני' והשוחט פרת חטאת כו' ר"ש פוטר וחכמים מחייבין, וכתב רבינו גרשום (הנדפס בש"ס ווילנא) וז"ל השוחט פרת חטאת כלומר לא שחטה לשם פרת חטאת אלא שחטה לשם חולין דהיא שחיטה שאינה ראוי' עכ"ל, וע"ו תמה כת"ר דבפשיטות הכוונה דהוא שחיטה שאינה ראויה אפילו שחטה לשם פרת חטאת דלאו שחיטה בת אכילה היא, דהרי בהיא עולה ובנה חולין אי לאו דאכילת מזבח שמה אכילה הוה פטור לר"ש כמבואר התם וזה לא שייך בפרת חטאת דהיא קדשי בה"ב ואין בה אכילת מזבח, וכן משמע בכריתות (דף כ"ה.) דהוה בעי למימר דלר"ש עגלה בשחיטה כשרה ומ"מ פוטר ר"ש אלמא דאף בכה"ג הוי שחיטה שאינה ראויה ותירץ כת"ר עפ"מ דאמרינן לעיל מינה (דף פ' ע"ב) חולין בפנים כו' מכדי שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה קמא מיקטל קטלי' שני אמאי סופג את הארבעים, וכתב רש"י ז"ל קמא לאו דוקא דה"ה לבתרא, אמנם י"ל בדרך אחרת דלא כרש"י ז"ל דוקא אקמא פריך הש"ס ולא אבתרא, דלר"ש אף דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה מ"מ בשחוטי חוץ וכדומה חייב עלה דגילתה תורה ע"ז דמקרי שחיטה אף שהיא שחיטה שא"ר, וה"נ י"ל לענין אותו ואת בנו דכיון דחשובה כשחיטה לענין שחוטי חוץ וחולין בעזרה ממילא מקרי נמי שחיטה לענין או"ב, כדוגמת ההיא דס"ל לר"ש בבכורות (דף י'.) איסורו חישובו ה"נ אמרינן בזה הואיל דמקרי שחיטה לענין שחוטי חוץ מקרי נמי שחיטה לענין או"ב, ומצינו כעין זה בכ"ד ולא רחוק מזה אמר רבא בזבחים אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לטהרה מידי נבילה. וכ"ז הוא רק אם הראשון חולין ואח"כ שחט את הקדשים בחוץ דבזה שייך לומר מיגו דהוי שחיטה לחייבו כרת חשיב נמי שחיטה לענין או"ב, משא"כ אם הראשון הי' קדשים בחוץ ואח"כ בא לשחוט השני לא שייך לומר על הראשון מגו דהוי שחיטה כו' דלא הי' אז עדיין איסור או"ב ולכן נקרא לגבי איסור או"ב שאח"כ כאלו מיקטל קטלי' לקמא. הלכך פריך הש"ס בדוקא קמא מיקטל קטלי' ולא אבתרא. ועפ"ז צדקו דברי רבנו גרשום דבשוחט פרת חטאת נמי כיון דרחמנא קראה שחיטה שוב חשיבא כשחיטה גם לענין או"ב אם שחט הפרה באחרונה, ומדקתני במתני' סתמא ר"ש פוטר משמע אף דהיתה השני' מ"מ פטור לר"ש, והוקשה לו דבכה"ג בשחטה באחרונה תיחשב כשחיטה גם לענין או"ב, ומשו"ה פירש ששחטה לשם חולין דהשתא דשחטה שלא כהלכתה שוב לא קראה הכתוב שחיטה. וכתב שמצא אח"כ עיקר סברתו בס' תפארת יעקב לחולין שיצא לחלק בין ראשון לשני לענין פירכת הש"ס דמיקטל קטלי' כמ"ש אלא שלא הביא כל הנ"ל, עכת"ד

ולענ"ד אין זה נכון כלל, דמלבד דאית לי' קצת פירכא מן הצד וגם דחוק להכניס כוונה זו בדברי ר"ג בכדי לאוקמי מתני' גם בנשחטה הפרה באחרונה, הנה עיקר סברתו שהיא גם סברת הגאון בעל תפארת יעקב ז"ל נסתרה מש"ס ערוך בב"ק (דף ע"ו ע"א) דפרכינן לר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב בדו"ה מכדי שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' ל"ש שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא