דבר אברהם - ב כה

סימן ו

כבוד ידידי הרב הגאון הנעלה מוהר"ר אברהם לופטביר נ"י. שלום ורוב ברכה

א) ע"ד מה שהשיג כת"ר על מ"ש בספרי סי' ט"ז אות כ"ט לחדש דמצוה שזמנה תמיד ואינה רשות בשום אופן כגון תפילין ציצית ות"ת לכו"ע אינה צריכה כוונה, והשיג עלי כת"ר מש"ס ערוך בעירובין (דף צ"ה ע"ב) דאמרינן התם דרבנן ור"ג דאיפלגו במוצא תפילין אי מכניסן זוג זוג או שנים שנים במצות צריכות כוונה קמיפלגי הרי דלמ"ד מצות צריכות כוונה גם בתפילין הדין כן. הנה כבר הזכרתי בספרי שם דכעין זה מצאתי בטו"א לר"ה (דף כט ע"א) ומסוגיא זו יש להשיג גם עליו דהטו"א כתב התם לחלק בין אכילת מצה דצריכה כוונה למאן דאית לי' ובין אכילת פסח דלא יהא צריך כוונה לכו"ע, משום דבמצה כל המין ראוי למצוותו דאפשר לקיים מצות אכילת מצה ע"י חתיכה אחרת ואין חתיכה זו סתמא עומדת למצוותה אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצוותו וא"א לקיימו אלא בגופו כגון אכילת פסת ומילה סתמו לשמה ולמצוותו קאי ולכו"ע א"צ כוונה, וא"כ גם עליו יקשה כקושיית כת"ר מתפילין, דאע"ג דאין מיוחדין למצוה תפילין אלו דוקא והי' רשות בידו מתחלה להניח תפילין אחרים ולא אלו, מ"מ כיון דתפילין מצוותן כל היום ובההיא שעתא שמונחין עליו תפילין אלו ולא אחרים אינו יכול לקיים את המצוה ברגע זה אלא ע"י תפילין אלו שמונחין עליו כבר ממילא הוו תפילין אלו כמיוחדין למצותן לרגע ההוא מיהא, שהרי באותו רגע אינו יכול לקיים מצותו ע"י תפילין אחרים שאם יחלצם ויניח תפילין אחרים תחתיהם הרי ביני וביני יעבור רגע זה שלא בקיום מצוה ע"י התפילין האחרים, וא"כ בההיא שעתא מיהא דמי לפסח אלא דהנ"מ בינייהו הוא דפסח הוי מיוחד תמיד למצוותו והכא התפילין שמונחין עליו מיוחדין רק ברגע ההוא למצוותן, וא"כ שייך גם ע"ז סברת הטו"א דסתמא לשמן קיימי וא"צ כוונה ויקשה גם עליו מסוגיא דעירובין הנ"ל. אבל באמת אין מזה השגה לא על הטו"א ולא עלי, דסברתנו הנ"ל וכן סברת הטו"א לא שייכי אלא במניח זוג א' כמו שהוא חייב וכיון דהויא מצוה בכל שעה בע"כ הנחה של מצוה היא דהנחה של רשות לא משכחת בה ומשו"ה לא בעי כוונה, משא"כ בההיא דעירובין דמיירי במניח ב' זוגי תפילין שפיר בעי כוונה, דכיון שאין חיוב להניח אלא זוג אחד הרי יש כאן זוג שני של רשות ושוב דמי למצה דיש בה רשות וחובה וצריך הוא לכוון איזה מן הזוגות לשם מצוה ואיזה מהן רשות. ויש לדקדק עוד ברש"י עירובין שם ולא ראיתי להאריך בזה לפי שבאמת לא קבעתי מסמרות בעיקר החידוש והייתי רק כמעיר ובא כמ"ש בספרי שם שצריך בירור ועיבוד ולא קאימנא בי' עכשיו, אלא שבאתי להראות פנים שיש להנצל מכף השגתו החמורה כמ"ש והדברים מצד עצמם נכונים. ועכשיו מצאתי שכעין סברתנו ממש כתב בס' עונג יו"ט (סו"ס י"ט) אלא שהוא ז"ל כתב לה רק למ"ד מצות א"צ כוונה דלדעת הר"ש מובא בר"ן ר"ה (דף כ"ט) אם כיון בפירוש שלא לצאת לא יצא גם לדידי' דזהו רק במצוה שאינה תמיד אבל במצוה שהיא תמיד ואין לה הפסק לא, יעו"ש בדבריו

ב) ומ"ש כת"ר דמה שפלפלתי בסי' ט"ו בתחלתו בדין גרים אם סומכין מבואר להדיא בתוספתא מנחות (פ"י) סמיכה נוהגת בכהנים כו' וגרים ועבדים משוחררין, הנה לא אנכי אלא החכם שאליו כוננה תשובתי נסתפק בזה, ואדרבא הבאתי דברי התוס' סוכה (דף כ"ח) דמבואר להדיא דגרים סומכין, אלא שפלפלתי בדברי החכם הנ"ל אמאי לא ממעטינן באמת גרים מסמיכה מדכתיב בני ישראל כדאמרינן ביבמות (דף ע"ד ע"ב) לענין טומאת לידה דבר אל בני ישראל אין לי אלא בני ישראל גיורת ושפחה משוחררת מנין ת"ל אשה, וע"ז אין תשובה מהתוספתא, ואנכי הבאתי שם דבהדיא מבואר בתו"כ (פ' ויקרא) אדם לרבות את הגרים, והיא עדיפא דהויא תשובה לשאלת החכם הנ"ל

ג) ועל מ"ש בספרי סי' י"א אות ח' דקנין הכיבוש הוא רק קנין לזמן וכשפקע הכיבוש נפקע ממילא רשות הכובש אפילו בלא שום קנינים ממנו העיר כת"ר מסנהדרין (דף צ"ד ע"ב) ואוסף שללכם אוסף החסיל אמר להם נביא לישראל אספו שללכם כו' אמרו לו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו אמר להם כמשק גבים שוקק בו מה גבים הללו מעלין את האדם מטומאה לטהרה אף ממונם של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם מיד טיהר, ולדברי כיון דנפל סנחריב הרי פסק כיבושו מעל הממון וכדין שאלו והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, ומדקאמר מיד טיהר משמע אף בלא יאוש ובלא קנין אחר רק דזה גופא הוי קנין. הנה באמת אין משיבין מדברי אגדה ובלא"ה נמי קשה אמאי חששו לממונן של עשרת השבטים הרי בודאי נתיאשו הבעלים, אבל מלבד זה אמינא דאם באנו להקשות מזה הרי יקשה גם על הראשונים דסברי דבעכו"ם אין דין כיבוש מלחמה כלל כמו שהבאתי שם בספרי, וע"כ צ"ל דמה שהשיב להם כמשק גבים לאו משום כיבוש נגעו בה אלא מדין יאוש בעלים וכ"כ רש"י ועוד ראשונים גבי עמון ומואב טיהרו בסיחון, וא"כ גם על דברי לק"מ. ואף דהרשב"א מפרש שם בגיטין משום כיבוש ולא משום יאוש היינו משום דהכריח לה דבקרקע לא מהני יאוש אבל הכא דבשלל מטלטלין מיירי שפיר יש לבוא עלה מדין יאוש

ד) עוד העיר כת"ר מירושלמי עירובין (פ"א ה"י) על מתני' דד' דברים פטרו במחנה מביאין עצים מ"מ כו' כמה הוא מחנה כו' ר"י אמר עשרה ויבואו נערי דוד כו' מהו וינוחו כו' נעשו מחנה ויעוי' בקה"ע דרמזו לנבל שמותר למחנה לגזול ונראה דגם לגבי כבוש מלחמה הוא כן. הנה מסתמא כוונת כת"ר להעיר על מה שעמדתי בסי' א' אות י' מהו גדרו של כיבוש מלחמה כמה יהי' מספר השבאים כי היכי דליחשב כמלחמה שקונה ולא כגזלן דעלמא ומהו גדר המלחמה ואיכותה, ומסברא כתבתי שהגדר הוא דכל שיכול להזמין את השבאים לדין הוי דינם כגזלנים ואפילו הם רבים כדרך סיעת שודדים וכל שאינו יכול לתבוע ממנו בדין אפילו אלם יחידי דינו ככיבוש, ובא כת"ר לקבוע את מספר הסיעה לעשרה. אבל אין זה נכון, דאי משום סייעתא דירושלמי לאו סייעתא הוא, דלא מיירי התם מכיבוש ומגזל של צד הלוחם מן הנלחם אלא מגזל עצים מישראל עצמן והוא מן התקנה שהרשו למחנה ולכן בא ע"ז מספר המחנה, ומה זה ענין לכיבוש, ואי מצד הסברא כדוגמא בעלמא לא נוחה לי דאטו בדין כבוש נאמר ענין מחנה ואטו עשרה שודדים מזוינים דינם ככיבוש מלחמה. ובגוף הדבר שרציתי לחדש דגדר כיבוש מלחמה הוא מה שאינו יכול לתובעו לדין ולכן גם אלם יחידי דינו ככיבוש, הנה אף כי הסברא נותנת כן בכ"ז דבר חדש הוא ולכן מוזר הוא בעיני ובעיני רבים, ובהמשך הדברים שם אות י"ב דחיתיו מסוגיא דגיטין (דף נ"ה). וידי"נ הגאון הגדול מוהר"ר אלי' ברוך נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מיר חוה לי דעתו, דגדר כיבוש המלחמה הוא שכל שהוא מנימוסי המדינות המקובלים בין הערים בתורת מלחמה בין צד לצד יש לו דין כיבוש וכל שאינו מנימוסי המדינות יש לו דין גזלן, והוא קרוב כמעט למ"ש. ומ"מ גם ע"ז יש לדקדק קצת מסוגיא דגיטין הנ"ל ויש לדחוק כמבואר למעיין ואין להאריך בזה

ה) עוד כתב פת"ר על מה שנסתפקתי בסי' כ"ו אות י' בחלל שלא נודע ועבד דעבודתו כשרה במי תלויה הידיעה בב"ד או במקריב עצמו, והעיר כת"ר מהאי ירושלמי גופי' שאני עסוק בו שם (תרומות פ"ח ה"א) דאמרינן התם עשו אותה כחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת והרי שם בעל הקרבן יודע שהיא גזולה ומ"מ מכפרת, ובירושלמי גיטין (פ"ה ה"ו) על מתני' דחטאת הגזולה שלא נודעה לרבים וכמה רבים שלשה, עכ"ד

הנה ראתה עין כת"ר מה שהבאתי בספרי דבש"מ סנהדרין