דבר אברהם - ב כג

קדושתו צריכה לבוא מחמת קדושה דימי צרעתו משא"כ נזיר שנצטרע ששערו הוקדש ונאסר כבר, וכעין זה פי' בקה"ע. והיינו דקאמר ר"ז אין תימר במצורע שנזר פליגין טעמא דר"ל דמותר משום דמקודם לא הוקדש השער ובימי צרעתו אינו קדוש ולכן שערו מותר ור"י ס"ל דגם בימי צרעתו קדוש הוא ונאסר שערו מקדושה דימי צרעתו מצד עצמם, אבל בנזיר שנצטרע ששערו הוא עדיין מימי טהרתו ד"ה אסור דנהי דלר"ל בימי צרעתו אינו קדוש מ"מ האי שער מימי טהרתו הוא וקדוש ועומד, ואין תימר בנזיר שנצטרע פליגין ס"ל לר"י ולרשב"ל דב מי צרעתו אינו קדוש אלא דלר"י אסור משום דכבר הוקדש השער מקודם מימי טהרתו ור"ל לא ס"ל הכי, ואפשר דס"ל דאיסור השער בא עם זמן הגילוח דוקא או דלכה"פ בעינן שיהא על רחש נזיר ובימי צרעתו אינו כנזיר לענין זה, כעין דאמר ר"ל בבבלי (דף י"ד) דמצורע שנטמא אינו סותר דימי צרעת לחוד ונזירות לחוד, או דסבר כיון דעומד הוא לגילוח מצורע אינו קדוש, אבל מצורע שנזר כיון שלא הוקדש שערו מעולם ד"ה מותר, ור' ירמי' פשיטא לי' כו'

ד) והנה מסוגיא זו דירושלמי תמוה מאד פסקו של הרמב"ם ז"ל דשער נזיר שנצטרע מותר בהנאה, ולא מיבעי' לר' ירמי' דבנזיר שנצטרע ד"ה אסור דודאי קשה אלא אפילו להך גיסא דאיבעיא דר"ז דבנזיר שנצטרע פליגין מ"מ הרי ר' יוחנן ס"ל דאסור וקיי"ל דר"י ור"ל הלכה כר"י בר מתלת וצריך להיות שערו אסור. וכת"ר הזכיר בדבריו דהרמב"ם שפסק דשער נזיר שנצטרע שערו מותר הוא מהירושלמי כפי שיפרש לשיטתו, ולא אדע לאיזה מקום בירושלמי יכוון מעכת"ה ולא ראיתי למי מנו"כ הרמב"ם שיראה מקורו מירושלמי ויפרשו לשיטתו דלכאורה אדרבא מכאן סתירה לדבריו. הן אמנם ראיתי להמה"פ שכתב ר' ירמי' פשיטא לי' כו' כלומר בהאי נזיר דאיירינן בי' שספק נצטרע הוא והלכך שערו לעולם אסור [ר"ל מספק] אבל בנזיר שנצטרע ודאי שערו מותר וכך הם דברי הרמב"ם כו' שכתב ושערו מותר בהנאה, עכ"ד. אבל מלבד דלפ"ז עדיין אין ראי' מכאן לדברי הרמב"ם דהרי איכא לפרושי גם כפשוטו דבמצורע ודאי פליגי והלכה כר"י אלא דקושיא בלחוד מיהא ליכא, [אם לא דנימא דמדקבע הש"ס לפלוגתתן על מתני' דספק מוחלט ש"מ דבהא הוא דפליגי אבל במצורע ודאי ד"ה מותר, שדוחק הוא], הנה דברים אלו תמוהים בעיני מאד דא"כ דבמצורע ספק עסקינן מ"ט דר"ל דמתיר ודילמא אינו מצורע ושערו אסור. ואין לומר דטעמא דר"ל הוא משום דמוקמינן לשערו בחזקת היתר שהי' לו קודם נזירותו משא"כ בנזיר שנצטרע דאית לי' חזקת איסור ולכן ד"ה אסור, דאכתי יקשה לר"ז דאיבעי' לי' וניחא לי' למימר דבנזיר שנצטרע פליגין ומ"מ ס"ל לר"ל דמותר והתם לא שייך לומר כן [ודוחק לומר דר"ל ס"ל דהשער לא נתקדש כלל קודם גילוח כעין שצידדנו למעלה בפי' הירושלמי, וכן גם דוחק לומר דר' ירמי' לחוד מוקים לה בספק מצורע ור"ז מוקים לה בודאי]. אע"כ דבמצורע ודאי פליגי וקשה טובא על הרמב"ם. ובש"ק שם כ' דט"ס הוא ברמב"ם וצ"ל נזיר שנצטרע שערו אסור והוא כר' ירמי', ולפ"ז בודאי נפלו כל דברי כת"ר מה שבנה על יסוד דברי הרמב"ם אלו. אך הש"ק הקשה לעצמו דא"כ לא הוצרך הרמב"ם לומר דמשו"ה אסור בהנאה מספק משום דשער מצורע אסור דבכל תגלחת איכא לספוקי בשער נזיר טהור. איברא דיש לתרץ קצת קושייתו דנ"מ אם נתערב שער כל התגלחיות יחד ועם עוד מעט שער היתר, דאם נאמר שפר נזיר שנצטרע מותר הו"ל רובו היתר ממ"נ דאם מצורע הוא איכא ב' תגלחיות הראשונות דהיתרא ואם אינו מצורע ב' תגלחיות האחרונות דהיתרא נינהו וביחד עם שער המועט דהיתר המעורב הו"ל רובו היתר, משא"כ כששער נזיר שנצטרע אסור הו"ל כולו ספק איסור, ולפנינו יבואר עוד דרך יותר מרווחת. אבל עדיין קשה ע"ד הש"ק דא"כ תגלחת הראשונה היתה צריכה להיות אסורה ודאי ולא מספק דבין שהוא מצורע בין שאינו מצורע שערו אסור ולמה כ' הרמב"ם ששערו בכל תגלחת ספק אסור בהנאה. אמנם אדרבא מזה נראה עוד קצת ראי' להש"ק, דלפי גרסתנו ברמב"ם ששער מצורע מותר בהנאה הנה על ג' תגלחיות האחרונות א"צ טעם למה הן אסורות רק מספק דכל עיקרן רק ספק הן, וצ"ל דמ"ש הרמב"ם שבכל תגלחת ספק אסור בהנאה מספק ששער נזיר שנצטרע מותר בהנייה קאי לענין תגלחת הראשונה שאינה אסורה ודאי אלא מספק משום דשמא מצורע הוא ששערו מותר. אבל ק"ק אמאי קרי לתגלחת הראשונה ספק והרי תגלחת ודאי היא ממ"נ, ונהי דהוי ספק בשמה אם הויא תגלחת נזיר טהור או תגלחת נזיר מצורע מ"מ חיובה מיהא ודאי ולכאורה אין לקרותה תגלחת ספק ובקיצור הו"ל לומר דשער של ד' תגלחיות אלו אסור מספק. ולכן קרוב יותר לומר דמיירי רק מג' תגלחיות האחרונות שהן ספק בעיקר חיובן, אבל בתגלחת הראשונה אסור בודאי, והוא רק ע"פ גירסת הש"ק דשער נזיר מצורע אסור. ומה שהוצרך לאסרן בשביל ששער מצורע אסור ולא משום דבכולהו איכא לספוקי בנזיר טהור, משום דאי אמרת דשטר נזיר מצורע מותר צריכה להיות תגלחת שני' מותרת מס"ס שמא תגלחת מצורע היא ואת"ל שאינו מצורע שמא לא הי' טמא והיא תגלחת פטור. ואי תקשי דבתגלחת ד' איכא נמי ס"ס להיתרא שמא לא הי' מצורע ואת"ל שהי' מצורע שמא לא הי' טמא, י"ל דה"נ איכא למידן שלא ינהוג נזירות כלל בשנה ד' משום ס"ס הנ"ל אלא דע"ז לא מהני ס"ס משום דנתחייב ודאי בנזירות ולא ידע אם נפטר כבר וכ"מ דאתחזק איסורא גם ס"ס אסור, וכיון שלענין הנזירות אינו מועיל ס"ס וצריך לנהוג משו"ה גם שערו אסור. ועל כל מה שכתבנו בענין הס"ס יש לדקדק עוד הרבה ובאתי רק בדרך הערה בעלמא, כי אין אחי ספרים לעיין בענין המסובך הזה. **(הגה"ה. והנני להעיר בזה בענין ספק טומאה בנזיר שכ' התוס' בר"פ שני נזירין באומר ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם דהוי ספק טומאה ברה"י ומ"מ חייבים בגילוח רק מספק ואמאי לא נימא דספק טומאה ברה"י טמא ודאי ויתחייבו בגילוח מתורת ודאי, ותירצו דכיון דא"א ששניהם נטמאו אינו דומה לסוטה, ולפ"ז בספק טומאה של אחד כל דיני נזיר טמא עליו. ויש להעיר ע"ז דאע"ג דספק טומאה ברה"י טמא ודאי מ"מ זהו רק בדין הטומאה דהויא עליו כוודאית אבל עיקר המעשה עצמה נשאר בספק, ולכן לא מהני בנזיר דבעינן לגילוחו דוקא אחת מהי"ב טומאות וזה עיקר המעשה ספק ואע"ג דטמא מ"מ אפשר דלא מהני. וכאשר בינותי בספרי האחרונים ז"ל ראיתי שהביאו דפלוגתא דר"ה ור"י היא בירושלמי נזיר (פ"ח), ועיי' בקה"ע שם שפירש לה בדרך אחרת דבספק אם הוא רה"י פליגי, וכבר האריך בזה הרי"ט אלגזי בפ"ה אות מ"ב והדברים עתיקים, ואכמ"ל:)** אבל בעיקר הדבר קשה לומר כהש"ק לשבש גירסת הרמב"ם ולהפך מהיתר לאיסור, ואילו לשבש באנו יותר הי' נוח לנו לגרוס דנזיר מצורע שערו מותר, דהיינו מצורע שנזר שערו מותר משום דכיון שלא נאסר השער לפני ימי צרעתו אינו אסור גם בימי צרעתו, והוא משום דפסק כהך גיסא דאיבעיא דר"ז דבנזיר שנצטרע פליגי אבל מצורע שנזר ד"ה מותר ולא כר' ירמי', דלפ"מ שכתבנו למעלה אין תימר במצורע שנזר פליגין ס"ל לר' יוחנן דמצורע מקרי קדוש וכיון דהרמב"ם פסק דמצורע לא מקרי קדוש לכן לא פסק כר' ירמי' אלא כאידך גיסא דאיבעיא דר"ז דבנזיר שנצטרע פליגי וטעמא דר"י הוא לאו משום דהוי קדוש אלא משום דשערו נאסר מימי טהרתו, והכא לא מיירי הרמב"ם בנזיר שנצטרע אלא כשהוא ספק מצורע מתחלת נזירותו כמ"ש שהי' בכל השנה הזאת ספק מצורע, והוא משום דאל"ה א"צ ד' שנים שלמות דהימים שלפני הולד ספק הצרעת היו צריכין למעט ממ"נ בסוף הד' שנים כמבואר דצרעת אינה סותרת ואם טמא הוא בודאי יכול לגלח מקודם בשלישית שכ"כ בס' ק"א, וכן נמי בנטמא בספק צרעת ביום הראשון מ"מ מקצת היום ככולו, ובע"כ שהי' ספק מצורע מתחלת נזירותו ממש, ולכן כתב דגם בתגלחת הראשונה אע"ג דממ"נ של חיוב היא מ"מ אין שערו אסור אלא מספק משום ששער