דבר אברהם - ב כא

על אחר ודוחה צרעת שהוא עול"ת ומ"ש יו"ט, וע"ז לא שייך לתרוצי כהמהרש"א, ודוחק לומר דרב אשי פליג אסתמא דגמ'

ולכאורה הי' אפשר לתרץ קושיית המהרש"א דרב אשי יסבור דצרעת הוי רק ל"ת גרידא ולכן אן למילף יו"ט מינה, שכ"כ גם הרמב"ם (פ"י מטומ"ל ה"א והלכה ה') וכתב עליו המל"מ דתליא בפלוגתא דתרי ברייתות בסוגיא דשבת שם דלחד ברייתא איכא גם עשה ולאידך ליכא עשה ופסק רבינו כהאי ברייתא משום דרב אשי פסק הכי דקאמר לעיל מינה היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת הרי דס"ל דליכא אלא ל"ת גרידא. אולם לדברי התוס' אין זה מעלה ארוכה, דלעיל מיני' באותו דיבור עצמו הביאו לר"ת דרב אשי סימנא בעלמא נקט ובאמת ס"ל צרעת עשה ול"ת היא. ולפמ"ש בספרי סי' כ"ב אות ז' ניחא, אבל חידוש גדול הוא יעו"ש. וראיתי במהר"ם שיף שעמד ג"כ בקושית המהרש"א וכתב די"ל דיו"ט חמירא, וגם זה תמוה, ועיי' מ"ש לעיל אות ת', וצ"ע

יח) ויש להעיר עוד דאפילו כי יהיבנן דטעמא דמילה בצרעת הוא משים דא"א להמתין מ"מ דלמא לאו היינו טעמא משום איסורא דעבר ביני וביני אלא משום דחיישינן שמא ימות התינוק דקיי"ל שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן ואע"ג דבעלמא כגון בכיסוי הדם ואינך מקשו הראשונים שימתין ולא חיישי לשמא ימות ולא יקיים המצוה, שאני התם דאף אם ימות איש זה מ"מ מצות כיסוי לא בטלה ותתקיים ע"י אחר, וכל שאפשר למצוה שתתקיים ע"י אחר שלא בדחיית ל"ת אין אומרין שזה יקיימה ע"י דחיי' כמ"ש השאג"א (סי' כ"ט) ומוכיח לה מסוגיין ועיי' בשעה"מ (פי"ב מעכו"ם ה"א), משא"כ הכא שאם ימות התינוק תתבטל המצוה לגמרי. והזכירו מחשש זה בהעברה גם הנוב"י (מהדו"ת יו"ד סי' קס"ו) ובס' בשמים ראש (סי' רנ"ג). אבל אין זה נכון דלזמן מועט כגון עד דאתי אחר או שתתרפא בו ביום לא חיישינן למיתה כמ"ש התוס' יומא (דף ב' ע"ב ד"ה וחכ"א) וכמו"כ כתב הראב"ד בהשגות (פ"ג ממע"ש ה"ח) לענין פקדון פירות מע"ש ויעוי' בשעה"מ (פ"ג מהלכות סוכה) ובשו"ת חכם צבי (סי' ק"ו) והדברים ארוכים. והנוב"י הזכיר תשש זה רק דרך העדפה בעלמא כמבואר מדבריו

ולענין המתנה עיי' עוד בתוס' ר"פ ר"א דמילה ושם ק"ל ע"ב ד"ה שלא ברצון וד"ה אי שרי ובחי' חת"ס שם, ומפני שכבר ארכו הדברים ונלאיתי כתוב לא אגע עוד בזה

ומ"מ לענין דינא במאי דקאימנן אם מילה שלב"ז קודמת למילה בזמנה, הנה אף כי לדעתי הדברים שאמרתי נכונים הם ומצאתי תנא רבא דמסייע לי הוא הגאון מוהר"א תאומים ז"ל בספרו חסד לאברהם (סי' ס') כמו שהזכרתי בספרי, בכ"ז אחרי שחברי רבו עלי בהשגותיהם, וכולם לדבר אחד נתכוונו בזה לכן הלכה זו רופפה היא בידי ולא ידענא לע"ע מה אידון בה

ויקבל מעכת"ה ברכת החוה"ש מאדוה"ש כנפשו ונפש מכבדו ומוקירו

סימן ה

ב"ה יום ועש"ק י"ט מנ"א תרס"ט

רובי שלומים וברכה אשיב לכבוד ידידי הרב הגאון חו"ב מעמיק ומחוקקי בש"ת מוהר"ר יעקב זלמן ליפשיץ נ"י ולכא"ל

אחדשה"ט באהבה. יקרתו שתוכה רצוף אהבה משערי ציון המצוינים, ח"ת נעימים, הגיעתני ותהי לי לעונג, כי דבריו המחוכמים נעמו לחכי, ומפני ישבי במעון קיץ נאחרה תשובתי עד עתה. ואולם מחוסר ספרים הדרושים יהיו דברי הפעם מעטים בערך הענין הרחב

א) מעכת"ה יצא להציל את מר אביו הגאון זצ"ל במ"ש בספרו ברית יעקב להקשות על התוס' נדרים (דף י"ט:) שכתבו דספק נזירות חמור משום דא"א לגלח מספיקא דלא מצי עביר מספיקא אלאו דהקפה בגילוחו, והרי אפשר להעביר תחלה פאת הראש ע"י סם נשא דאינו עובר בהקפה ולקיים אח"כ מצות גילוח דנזירות בשער הנשאר ע"י תער. וע"ז העירותי דלחנם הביא ממרחק לחמו והדר בתר תוס' נדרים דכמו"כ הי' יכול להקשות אש"ס ערוך בנזיר (דף נ"ו ע"ב) בשני נזירים שנטמא אחד מהם וא"י איזה דמביאים כו' ופריך הש"ס ואמאי דילמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה ומשני באשה וקטן אבל בגדול לא משכחת לה, ואמאי הרי אפשר לסוך פאת הראש בסם נשא. וע"ו כתב כתר"ה להמליץ בעד אביו הגאון זצ"ל דבדיוק גדול נאמרו דבריו להקשות רק על תוס' ולא אש"ס. דנזיר טמא באמת אסור להעביר אפילו מקצת שער ראשו בתגלחתו שלא ע"י תער משום דעדיין בנזירותו הוא עומד וישנו באיסור גילוח אלא דלמצות תגלחתו הותר וכיון דשלא ע"י תער אינו מקיים מצוה ממילא יש ע"ז איסור גילוח, וגם ע"י סם אסור ככל המעבירין ולהרמב"ם משום עשה דגדל פרע, ולכן על הש"ס נזיר ליכא לאקשויי דמיירי בנזיר טמא ורק על התוס' נדרים הקשה כן דאיירי בנזיר טהור שכבר הביא קרבנותיו ואינו באיסור גילוח עוד דשרי לי' לאעבורי מקצת שערו ע"י סם נשא, עכ"ד

הנה בודאי דבר חכמה הגה פיו ולבבו רחש דבר טוב לקיים מצות כיבוד, אבל לדעתי ירד להציל ולא הציל ולקושטא דמילתא אינו נכון כאשר יבואר. דהנה במאי דפריך הש"ס נזיר והא קעביד הקפה ע"כ צ"ל דפריך רק על תגלחת שניה שיעשה מספק, דבתגלחת ראשונה אין איסור מח"נ דבין שהוא טהור ובין שהוא טמא צריך להקפת הראש, וכיון דבתגלחת שני' קיימינן הרי הוא כבר נזיר טהור ומצי לאעבורי פאת ראשו ע"י סם נשא והוא ממש כנידון התוס' נדרים. וכת"ר עצמו הרגיש בזה אלא שרצה לרפא על נקלה באמרו עם הספר דזה ליתא, דבאמת בכל תגלחת דנזירות טהרה נוכל לומר דיעשה כן ע"י סם דוקא בכדי שלא לעבור אאיסור הקפה כמ"ש אביו הגאון זצ"ל על תוס', אך בנזירות טומאה א"א בזה דמוכרח לגלח כל ראשו רק בתער ואסור להעביר תחלה אפילו מקצת בסם ע"פ דרכו הנ"ל, וא"כ קשה רק מתגלחת הראשונה דמוכרת להעביר כל ראשו דוקא בתער שמא טמא הוא ונמצא דנתוסף איסור על גילוח דטהרה ושמא באמת טהור הוא ועבר אהקפה בכדי, ונמצא דשוב בנזיר טמא עסקינן, אלו המה דברי כת"ר. אבל אין זה נכון כלל, דעל תגלחת ראשונה בודאי ליתא לקושיית הש"ס כלל, דאפילו תימא דטהור הוא וטהור דעלמא צריך להעביר תחלה פאת ראשו בסם מ"מ הכא לא עביד איסורא ולא כלום אם מגלח גם פאת ראשו בתער. דהא ודאי אפילו אם נתפוס כדברי כת"ר דכל נזיר טהור צריך להעביר בסם בכדי שלא לעבור אהקפה היינו דוקא היכא דאיתא ואפשר בסם משום דאפשר לקיים את שניהם וכדר"ל אבל בדליכא סם וא"א בודאי מקיף בתער ואינו חושש דעשה דוחה ל"ת, וא"כ ה"נ בתגלחת הראשונה שרי' לי' לאעבורי בתער ואינו עובר בהקפה אפילו אם הוא באמת טהור משום דכיון דחיישינן מיהא שמא טמא הוא ואסור לסוך בסם ע"פ דרכו של כתר"ה ממילא א"א לו לקיים גם מצות גילוח דטהרה אלא ע"י תער ושרי בהכי. וא"כ בע"כ צ"ל דקושיית הש"ס היא רק מתגלחת השני', ובאמת כן פירשוה הראשונים ז"ל כמבואר בשמ"ק ובחי' המאירי יעו"ש, וא"כ נפלו כל דברי כת"ר בלמדו זכות על אביו הגאון ז"ל. ולא עוד אלא דנראה גם להיפוך דהש"ס פ' ב' נזירים מיירי בזמן היתר הגילוח והתוס' בשעת איסור הגילוח. דדברי התוס' קשים לכאורה טובא וכי בשביל שאינו יכול לעשות גילוח דמצוה חמור ספקו מודאו, אם אינו יכול לא יקיים ומאי חומרא אית