דבר אברהם - ב יט

בציצית דלידחי כו' והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף (מיניה שריפת) משריפת קדשים וי"ל דהתם נמי א"א להמתין שיש לה לידון מיד ולישרף שלא יענו הדין ושלא ישכחו הדברים עכ"ל, והתם נמי הרי עיקר הדוחה שהוא קיום מצות שריפה יתקיים גם למחר ואין תוספת קיום מצוה במה שתישרף היום ולא למחר ומה שאסור להניח למחר משום עינוי הדין אינו בכדי לדחות שהוא רק מניעת עבירה, וע"כ דלא ס"ל להתוס' לחלק בהכי אלא דכיון דאיכא מיהא איסורא בהמתנה שוב לא הוי דומיא דשריפת קדשים ואין למילף מינה. הן אמנם דיש לדחות קצת ולומר דגבי שריפת בת כהן לאו מניעת עבירה בלחוד הוא דאיכא אלא דבהקדמה גופה משום עינוי הדין איכא גם קיום מצוה, דאין מענין את הדין משום ואהבת לרעך כמוך כמ"ש הרמ"ה סנהדרין (דף ל"ה ע"ב) ויש כאן קיום מ"ע בהקדמה, מ"מ מילתא דחיקא היא והאמת יורה דרכו דהתוס' לא ס"ל הכי. [ודרך אגב אעיר דדברי התוס' אלו תמוהים לי במאי דסיימי דא"א להניח למחר שלא ישכחו הדברים, איזה שכחת דברים שייך לאחר גמ"ד אטו ישכחו אם גמרו דינה לשריפה או פטרוה, אתמהה, ועד כאן לא אמרינן בסנהדרין (דף ל"ה) מינשו טעמייהו אלא לענין לדייני' במעלי שבתא ולגמרי' לדיני' בחד בשבתא דקודם הגמ"ד ישכחו הטעמים שנו"נ בדבר ויהא קשה לגמר דין אבל אחר גמ"ד מאי איכפת לן בשכחת הטעמים. ואולי י"ל כיון דגם לאחר גמ"ד אם בא אחד ואמר יש לי ללמד עליו זכות מחזירין אותו א"כ צריך לזכור הטעמים לבחון אם יש ממש בדברי המזכה, ודחוק הוא] ומלבדו דגבי מילה ל"ק כמ"ש דהתוס' יפרשו דרבא ס"ל יו"ט ל"ת ועשה ומה"ט לא דחיא. ועיי' מ"ש לעיל סוף אות י'

טו) עוד כתב כת"ר דבשמ"ק ביצה שם משמע דסברא זו דיכול להמתין נידון כאפשר לקיים את שניהם תליא בפלוגתא דאמוראי, דמאן דסבר יו"ט ל"ת גרידא הוא ילפינן ממילה שלב"ז דכל שיכול לעשות המצוה למחר מיקרי אפשר לקיים שניהם ולרב אשי דסבר יו"ט עשה ול"ת לא מקרי אפשר לקיים שניהם. וא"כ לפ"מ שפסק הרמב"ם דיו"ט עשה ול"ת לא מיקרי אפשר לקיים שניהם כסברת הרשב"א, וא"כ אזדא לה ראייתי מכאן דעובר במילה שלב"ז בכל שעה. אבל במחכ"ת אין דבריו אלו נכונים כלל, חדא דבשמ"ק אין שום רמז וזכר לזה דתלי בפלוגתא דאמוראי ואדרבא הרי הרשב"א ז"ל קאמר לה התם לפי ס"ד דש"ס דיו"ט ל"ת גרידא הוא ושרי למיעבד כתישה לכיסוי משום עשה דוחה ל"ת ומ"מ אין צריך להמתין לערב לפי שזה לא מיקרי אפשר לקיים את שניהם, ומכש"כ שאין לזה שום שייכות עם שי' הרמב"ם להכריע ע"פ זה את דעתו במחלוקת זו שבין הראשונים. ועוד דבכל אופן אין בזה בכדי לדחות ראייתי, דאפי"ת דלפי מה שפסק הרמב"ם דיו"ט עשה ול"ת אין הכרח דצריך להמתין, מ"מ אם נימא כדברי כת"ר דהני אמוראי דסברי ל"ת גרידא היא ס"ל דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ח היכא דאפשר להמתין הרי תקשי מיהא לדידהו למה א"צ להמתין עד שתתרפא או עד שיבוא אחר, ומכש"כ דהש"ס בפירוקא דליכא אחר קאי אליבא דאביי דס"ל יו"ט ל"ת גרידא, ובע"כ לומר דא"א להמתין משום דעובר במילה שלב"ז בכל שעה ושעה. וא"כ מדאמוראי אלו נשמע גם לדידן, ומה זה ענין לפלוגתא דרב אשי אם יו"ט לתו"ע או לא הרי בהאי דינא דעובר בכל שעה לא מצינו דפליגי, ופשוט הוא. ובגוף קושיית הרשב"א דהיכי שרי למיעבד כתישה ביו"ט בשביל כיסוי והרי אפשר להמתין לערב שמזה הכריח דבהמתנה לא מקרי אפשר לקיים שניהם. ראיתי מתרצים דאפשר שיתייבש הדם עד לערב ולא יוכל לעשות עוד כיסוי כעין שכתבו התוס' בפסחים (דף מז ע"ב ד"ה אחרישה) יעו"ש

אמנם לפי המבואר למעלה נראה לכאורה דלהני רבוותא דס"ל דרבא דדריש לבדו למילה שלב"ז סבר דיו"ט ל"ת גרידא בע"כ ס"ל דבעלמא מיהא א"צ להמתין למחר לכו"ע, אי משום דלא ילפינן מזה לעלמא לאיזה טעם שיהי' אי משום דבמילה ואינך גופא נמי אין הטעם משום שיכול להמתין אלא דגזה"כ הוא. דכבר כתבנו שהתוס' שבועות הוכיחו מפ' שילוח הקן דא"צ להמתין מדאמרינן התם דאי לאו קרא דתשלח הו"א דעשה דמצורע דחי לשילוח הקן אע"ג דאפשר להמתין, ולשי' התוס' יבמות דסברי דמשריפת קדשים ילפינן דבכה"ג צריך להמתין תירצנו למעלה דהתם בשילוח הקן קאי הש"ס אליבא דרבא, וס"ל לתוס' דרבא אית לי' יו"ט ל"ת ועשה מדאצטריך למימר דמילה שלב"ז אתא בק"ו וא"כ הא דלא דתי לאו משום דאפשר להמתין הוא אלא משום דאין פשה דוחה לתו"ע ודרשא דתנא דבי חזקי' ואביי לית לי' ומשו"ה לדידי' שפיר א"צ להמתין, אבל לחזקי' ואביי דסברי יו"ט ל"ת גרידא ואפ"ה אינן דוחין ולא גמרינן מינייהו לעלמא דאין עשה דוחה ל"ת שפיר י"ל כמ"ש התוס' משום דהכא שאני דאפשר להמתין וה"נ גמרינן מינייהו לעלמא דבאפשר להמתין לא דחי. אבל להראשונים דסברי דרבא נמי ס"ל יו"ט ל"ת גרידא הוא ואפ"ה ס"ל בפ' שילוח הקן דא"צ להמתין א"כ מוכח דה"ה נמי לחזקי' ואביי דא"צ להמתין, אי משום דבהנהו גופייהו נמי אין הטעם משום שיכול להמתין אלא דגזה"כ הוא דלא דחו אי דאין למדין מינייהו לעלמא, שהרי אין שום מקום לחלק בזה בין רבא לחזקי' ואביי. ולפ"ז נתרבה סיעת החולקים על שי' התוס' יבמות והתו"י שבת

אולם יש לדון דגם הני רבוותא לא פליגי על שי' התוס' יבמות, ובזה יתבאר שהתוס' שבועות ויבמות לא סתרי הדדי ודבריהם ז"ל מרועה אחד ניתנו דשפיר י"ל כמ"ש התוס' יבמות דכל היכא דאפשר להמתין לא דחי, וההיא דפ' שילוח הקן דאיירי בעשה דמצורע שניא וא"א להמתין מיקרי, משום דעיקרא דמלחא מאי דהו"א דדחי הוא משום דעשה דמצורע עדיף דגדול השלום וא"כ לענין המתנה זו גופה נמי נימא דגדול השלום וא"צ להמתין, דעל אותו זמן של המתנה שייך נמי למימר גדול השלום ולא יאחר טהרתו, והלכך התוס' שבועות דקיימי נמי בעשה דמצורע לענין אם צריך להמתין בהקפתו על אשה ונכרי שפיר הוכיחו מכאן דבמצורע מיהא א"צ להמתין, אבל בשאר מילי דאפשר להמתין אה"נ דמודו להתוס' יבמות דצריך להמתין משום דילפינן משריפת קדשים, ואיכא למימר דהני רבוותא נמי הכי ס"ל וליכא למישמע דרבא ט"ל דבעלמא א"צ להמתין

ולפ"ז צ"ל דקושיית התוס' היא רק שימתין למחר וליומא אוחרא עד דיתרמי לו נכרי או אשה או צפרים אחרים, דע"ז שפיר י"ל שא"צ להמתין לפי שמאחר את טהרתו וגדול השלום של אותו זמן המאוחר, אבל אם ימצא אשה או נכרי או צפרים אחרים בו ביום גופי' אה"נ דהוה צריך להמתין, דע"ז לא שייך טעמא דגדול השלום בכדי להקדים תגלחתו והבאת צפרים, שהרי בהקדמתו אינו מוסיף שלום כלל דביכו"כ צריך הוא לספור אח"כ ז' ובימי ספורו הוא אסור בתה"מ ואין נ"מ אם יתגלח ויביא צפרים בתחלת היום או בסופו לעולם ז' ימי ספורו מתחילין מבערב. ואין להקשות דא"כ אכתי ימתין באותו יום עצמו לצפרים אחרים ולאשה ונכרי ומדא"צ להמתין ש"מ דאין הטעם משום גדול השלום כמ"ש אלא משום דבעלמא נמי א"צ להמתין ואין לה למצוה אלא שעתה, די"ל דאה"נ דבאותו יום עצמו צריך הוא להמתין וכשאינו מוצא בו ביום מגלח ע"י איש ומביא צפרי שילוח הקן דע"ז אין הוכחה מהש"ס דהרי אפשר דיתרמי דלא ימצא בו ביום אחרים, התוס' היא רק שימתין ליום אחר ולאחר זמן עד שימצא וע"ז שפיר י"ל גדול השלום. מיהו בתגלחתו דאיירי בה התוס' הי' אפשר לומר דמשכחת לה דגם באותו יום א"צ להמתין משום גדול השלום בתגלחת שני' שבסוף ימי ספורו, עפ"מ שראיתי בס' מנחת חינוך (מצוה קע"ג) שכ' דלאחר תגלחת שני' הוא מותר בתה"מ מיד אפי' קודם הערב שמש דמקצת היום ככולו לענין זה וא"כ גם בו ביום א"צ להמתין בכדי שיותר מיד [והקפת כל ראשו אף דצריכה גם בתגלחת ראשונה ח"מ קרא בתגלחת שני' כתיב וע"ו באה הדרשה בתו"כ]. אבל אין דברי המנ"ח נכונים ובגליונו רשמתי דבשמ"ק ב"מ (דף ל"א ע"א ד"ה לדבר מצוה) בשם הרא"ש מבואר להיפוך דגם בתה"מ הוא אסור עד שיעריב שמשו כמו לתרומה. ובשילוח הקן ודאי לא משכחת לה שלא יצטרך להמתין בו ביום משום שלום