דבר אברהם - ב קפט

ביאור תוספתא שלהי חולין המוצא קן לא יטהר בה את המצורע אם בעינן בצפ"מ שיהיו שלו. אם אפרוחים כשרים לטהרת המצורע אימתי נאסר שלל עיר הנדחת. אם אפר שריפת עה"נ אסור. בענין שריפת עה"נ ובמחוסר תלישה בשללה. ביאור דברי הרשב"א קידושין נ"ו והרמב"ן בס' המצות במהות האיסור של חליפי חליפין דע"ו. חקירה בשלל עה"נ במתנה ע"מ להחזיר

סימן יג. להרה"ג מוהר"ר דוד קאפלאן נ"י. אם יש חיובי שומרים על עכו"ם מישראל הערת הרב הנ"ל בספרי ת"א סי' א' ותשובתי עליהם אם עכו"ם חייב בשמירה מקרא דויתר גוים, שנחלקו בו הקצה"ח והנתה"מ. אם יש ללמוד מהאי קרא חיוב תשלומין על העכו"ם או רק היתר הגביי' לישראל. תמיה על התומים סו"ס ע"ב. מו"מ בב"ק ל"ת בשור של עכו"ם כו'. באונאת עכו"ם לישראל ובדברי הדרישה בזה

לאות נ': וראיתי בהאי עניינא דבר תימה בתשובות הגאונים (סי' נ"ב) תשובה לרבינו נטרונאי גאון ז"ל שעמדו בהא דקידושין (דף י"ז ע"ב) אמר רבא ד"ת עכו"ם יורש את אביו דמאי נ"מ לדידן בדיני ירושת העכו"ם, והשיב וז"ל דנ"מ לדידן במה שעכו"ם יורש את אביו דאי אית לעכו"ם מלוה או פקדון גבי ישראל ומת ההוא עכו"ם כי אמרינן עכו"ם יורש את אביו דב"ת מיחייב ישראל לאהדורי ההוא מלוה ופקדון ליורשיו דההוא עכו"ם ואי אמרינן עכו"ם אין יורש את אביו הוו כנכסי הגר וקננון ההוא בר ישראל ולא מיחייב לאהדורי ליורשיו עכ"ל, ודבריו ז"ל לכאורה מרפסן איגרא היכי קאמר אמלוה דמיחייב ישראל לאהדורי והרי קיי"ל דהפקעת הלואתו מותר, ורבא מרא דשמעתתא נמי הכי ס"ל בב"ק ודף קי"ג). וליישוב דבריו קצת נראה לומר, דמאי דהפקעת הלואתו מותר אין פירושו שנפקע ממש חיוב החוב והוי כמי שאינו חייב כלל, אלא דבאמת יש על הישראל חיוב החוב אלא שרשאי שלא לשלם לו, ונ"מ אם תפס העכו"ם משל ישראל על חובו שאינו נידון כגזל אלא כגובה חובו, וה"נ נ"מ כשתפסו יורשיו מן הישראל שאין מוציאין מידם. ומ"ש דמיחייב ישראל לאהדורי יש לדחוק דאין כוונתו דמיחייב לאהדורי ממש אלא שיש עליו שעבוד החוב וממילא אם תפסו היורשים לא מפקינן מינייהו. אבל דבר חדש הוא, וק"ק בלוה מן העכו"ם ונתגייר שיהא חייב לשלם, ויש לחלק. ולפי האמור מבואר דשעבוד חיוב החוב אינו נובע רק ממה דפריעת בע"ח מצוה אלא דבלאו מצוה זו נמי תל שעבוד חיוב הפרעון, דאל"ה א"א לומר בלוה מן העכו"ם שיש חיוב פרעון, דכיון דהפקעת הלואתו מותר הרי אין מצות פרעון מיהא. ולפ"ז ק"ק בגיטין (דף ל"ו ע"ב) ומי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא שביעית ותקנו רבנן דתשמט אמר אביי שב ואל תעשה הוא, ופירש"י ואמור רבנן דתשמט ונמצא הלוה גזלן על פיהם, שב ואל תעשה והלוה הזה שב ובטל ואינו עושה המצוה לפרוע את חובו ולא עקר לי' בידים וכה"ג מותר לעקור דבר מה"ת עכ"ל, ואי אמרת דגם אי לאו מצות פריעת בע"ת איכא נמי שעבוד פרעון אכתי קשה דמשכחת לה דע"י תקנתא דרבנן עוקר דבר מה"ת בידים, כגון שתפס המלוה משל לוה אחר שביעית דלבתר דתקנו רבנן דשביעית משמטת בודאי מפקינן מיני' והשתא הר גזלן בידים ונמצא עוקרים דבר מה"ת בקום ועשה דהא מדאורייתא אפי' אי נפקעה לגמרי מצות הפרעון מ"מ יש שעבוד החוב, כמש"ל ומהניא תפיסתו, ואביי לא אמר הכא כטעמא דרבא משום הפקר ב"ד הפקר. אולם י"ל דכיון דתקנו רבנן דשביעית משמטת ועקרו מצות הפרעון ממילא אין המלוה יכול להוציא בדיינין ובזה קונה הלוה קנין גמור כמו שביארתי בספרי ח"א סי' א'. אך לפ"ז בעכו"ם נמי נימא הכי דכיון דאינו יכול להוציא בדיינין ממילא אין לו כבר ביד הישראל כלום. ואפשר דמ"מ נ"מ כשאין יד ישראל תקיפה ויכול להוציא בדיניהם. וחכ"א, העיר דמסוגיא דפסחים (דף ל"א) מוכח נמי דאף דהפקעת הלואתו מותר איכא חיוב החוב, דהוה בעינן התם למימר בנכרי שהלוה לישראל על חמצו שקונה משכון ואי אמרת דאין כאן שעבוד חוב כל עיקר היאך יקנה משכון. מיהו הא איכא למידחי דהלוהו על משכון שאני ואינו בכלל הפקעת הלואתו, ומכש"כ לפום מאי דהו"א דקונה בגוף המשכון. ולפ"ז מצאנו כבר פתת לדברי ר"נ גאון לומר דמיירי כשהלוהו על משכון, ואם אין עכו"ם יורש את אביו חוזר הישראל וגובה משכונו מיורשיו כמשכונו של ישראל ביד גר, ואם עכו"ם יורש את אביו מיחייב לשלם ליורשיו בכרי לקבל משכונו מידם. ולא באתי אלא להעיר, ודברי ר"נ גאון עדיין צע"ג. (עיין השמטה בדף צ"ה ע"א)

סימן יד. להר' גאון מוהר"ר יצחק קאסאווסקי נ"י דקאיוויא בענין דברים שבלב וירות נדרים

הערת הרב הנ"ל בספרי ח"א סי' ט"ז ותשובתי עליה. בענין היקם בלב בר"ן נדרים ע"ט. ברשב"א קידושין מ"ט בדברים שבלב. ביאור ענין ידות וידים מוכיחות. ענין שתיקה דיום שמעו

לסוף אות ה': והנני לרשום בזה מה שראיתי עכשיו באותו ענין בחת"ס אה"ע ת"א (סי' פ') באחד שקידש נערה בפני עדים וכשאמר הרי את מקודשת אמר לו אחד מן העדים המלה לי אל תאמר והמקדש אמר להכעיס אותך אני אומר לי, ויצא החת"ס לדון להיתרא מטעם שהפסיק בין הרי את מקודשת ובין לי בארבע תיבות שהוא יותר מכדי דיבור וליכא צירוף ביניהם, ואמירת הא"מ בלא לי מעיקר הדין לא מהניא כמו שהאריך שם ואמירת לי שאחר כדי דיבור אינו מצטרף. ועל דעתי יש לשדות בזה נרגא, דאף דהפסיק יותר מכדי דיבור ואין אמירת לי מצטרף לאמירת הא"מ מ"מ ע"י אמירת לי לחודא נמי ליהוו קידושין. דאע"ג דאשה דעלמא אינה מתקדשת באמירת לי לחודא הכא שאני שהרי אמר לה תחלה הא"מ ויודעין העדים שהוא עוסק עמה עכשיו בעסקי קידושין וא"כ כשנתן לה ואמר לי נמי סגי דלא גרע מעסוקין באותו ענין, דאף דאין אמירת הא"מ מצטרף מ"מ מהניא מיהא למישווי כעסוקין באותו ענין ודל צירוף הדיבור מהכא מקודשת, וגם דיבור העד אל המקדש ותשובת המקדש לו נמי מאותו ענין הוא וידעתי דיש לדחוק דכל זמן שלא סיים לי אין זה עדיין עסוקין באותו ענין כיון דלא ידעינן למי רוצה לקדשה, אבל מסתבר יותר דמהניא מיהא למחצה למישווי לעסוקין בענין קידושין למי שיהי' ואח"כ כשאמר לי שנתברר למי יודעין אנו כבר שכוונת לי היא על קידושין דהא עסוקין היו בענין קידושין בעלמא, וצ"ע

סימן טו. לגיסי הרב הגאון מוהר"ר יעקב בלידשטיין נ"י אבד"ק חאראשץ. בענין ערוב מקואות. הערת הרב הנ"ל בספרי ח"א סי' י"ת ותשובתי עליה. אם בהשקת מים להעלות מטומאה בעינן כשפה"נ. בהכשר שאובין ע"י זריעה, בפסול השאובין מה"ת

לאות ז': אמנם כעין זה קשה לי בדוכתא אחרינא. דהרמב"ם (פ"ו מאבות הטומאה הט"ז) כתב הנוגע באב מאבות הטומאה המושלך בתוך המקוה כגון נבילה או שרץ או משכב שהוא במקוה ונגע בו ה"ז טמא שנאמר כו' וכשיעלה מן המקוה זה הנוגע יטהר, והיא נובע מתו"כ ותוספתא מכשירין, וכתב ע"ז הכ"מ ונראה מתוך דבריהם שהטעם מפני שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה לא בעודו בתוך המקוה עכ"ל וע"ז תמיה לי טובא דא"כ כשמטביל כלי ומעלהו דרך פיו לא תעלה לו טבילה, דהא מכיון שהוציא פיו מן המקוה אין המים שבתוכו מחוברים עוד להמקוה ובר קבלת טומאה נינהו וכיון שהכלי עדיין לא נטהר עד שיעלהו כולו נטמאו המים שבתוכו ממנו ושוב יחזרו המים ויטמאו לכלי, ודבר פשוט שמותר להוציא את הכלי מן המקוה דרך פיו, ועד כאן לא תנינן (מקואות פ"ז מ"ו) בכר וכסת של עור שמעלה אותם דרך שוליהם אלא משום לתא דשאובין שלא יפסלו אח"כ למקוה אבל טהרה מיהא עלתה להן אע"פ שהגביהן דרך שפתותיהם. עוד קשה לי על דברי הכ"מ מהא דיבמות (דף מ"ו ע"א) גבי מניחין עבדיה דרב אשי בהיא לאטבוליה כי'