דבר אברהם - ב קפז

הוא דכל עד שאינו יכול להצטרף לחייב ממון אף כשאין זה מצד חסרון באיכותו של העד מצד עצמו אינו יכול גם לחייב שבועה, דכן הוא הדין דחיוב שבועה דע"א תליא בחיוב חמון ע"י העד הזה בצירוף אחרים, אף שאינו נוגע לנאמנות עצמותו של העד. ונ"מ טובא מהסבר הנ"ל לדינא כמו שיבואר, דהנה למאי דקיי"ל כהסוברים דעד המסייע פוטר משבועה ומ"מ הא צריך שהעד המסייע יהא עד כשר לחיוב שבועה, ואם הוא פסול לחייב שבועה גם כשהוא רק מטעם הכלל דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון כו' כמו בקרוב לבע"ד [או בעשאאי"ל לפי הנ"ל], עד כזה אינו יכול ג"כ לפטור משבועה, דהרי הפטור דעד המסייע נלמד מחיוב שבועה דע"א כמבואר ברא"ש בפ"ק דב"מ, וא"כ צריך להיות בו כל הכללים דבע"א לחיוב שבועה. ואם יהיו שני עדים הקרובים זל"ז [שראו כאחד] מסייעים להמחויב שבועה ג"כ ודאי דלאיפטרו אותו משבועה לפי הנ"ל דאינם יכולים לחייב שבועה, ואף דהא דשנים הקרובים זל"ז אינם יכולים לחייב שבועה אינו מצד חסרון נאמנות העדות לשבועה אלא מצד חסרון חיוב לשבועה כנ"ל משום דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון, מ"מ כמו דאינם יכולים לחייב שבועה ה"נ אינם יכולים לפטור משבועה. אך לפי הנ"ל יבואר דזהו רק לענין לפטור משבועה דמודה במקצת או משבועת השומרין ושארי שבועות, אבל בשבועה הבאה ע"י עד א', אם יבואו שני עדים הקרובים זל"ז [גם בראו כאחד] לסייע להמחויב שבועה יוכלו שפיר לפוטרו, דהא מבואר באחרונים דגם להסוברים דעד המסייע אינו פוטר משבועה מ"מ משבועת עד א' [כשלא פסקו עוד הב"ד שבועה] יוכל לפטור מטעמא אחרינא דע"א בהכחשה דלאו כלום הוא כמבואר בקידושין דס"ה ע"ב, והנה בהא דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא ודאי דבכל ענין צריך שיהא העד המכחיש ג"כ עד כשר לפי עניינו, ובאיסורים מועיל גם קרוב להיות ע"א מכחיש, משא"כ בדברים דקרוב פסול וכמו בממון לשבועה אינו יכול ע"א קרוב להיות עד מכחיש ג"כ, אך זהו רק בקרוב להבע"ד, אבל אם יבואו שני עדים הקרובים זל"ז להכחיש לע"א המחייב שבועה, לפי הנ"ל יה' שפיר בכלל ע"א בהכחשה, דבהך דינא דע"א בהכחשה לאו כלום הוא הרי צריך לדון על המכחיש רק אדות נאמנותו לעניני שבועה, אבל לא מה שנוגע לענין חיוב ופטור דשבועה מצד מה דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון, אם אינו מצד חסרון הנאמנות של העד, וא"כ לפי הנ"ל דבשנים הקרובים זל"ז הא דאינם מחייבים שבועה הוא רק מצד דינא דחיוב שבועה ולא מצד חסרון נאמנותם לשבועה, א"כ שפיר נקרא בהו ע"א בהכחשה ויפטר משבועה ורק כשארי שבועות שאינם ע"י ע"א אינם יכולים לפטור מטעם עד המסייע, דבזה צריך שיהא המכחיש ג"כ ראוי לעדות לפי דיני חיובי שבועה דע"א וכנ"ל - ועיי' בס' מחנה אפרים הל' עדות סי' ט"ו שכתב דע"א קרוב ונתרחק מועיל לפטור משבועת היסח, ויסודו מהא דמבואר בספ"ב דכתובות דבאיסורים דרבנן נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן הרי דבעדות לענין דרבנן לא בעינן תחלתו וסופי בכשרות ולפי הנ"ל דבשנים הקרובים זל"ז אף דאין שום חסרון נאמנות בכל א' מהעדים אפ"ה אינם מחייבים שבועה וכן אינם פוטרים משבועה משום דעדות דחיוב שבועה או לפטור משבועה תליא בזה אם יכול לחייב ממון עם עוד אחד, א"כ גם בקרוב לבע"ד אף דגבי' א"צ לטעם זה דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון, דהא חסר לו נאמנות לממון וכמו"כ לשבועה מ"מ הא גם טעמא דחיוב שבועה תליא בחיוב ממון ג"כ שייך בי', וא"כ לענין זה דקרוב אין בו כח לחיוב שבועה או לפטור משבועה מלבד שאין לו נאמנות לזה, הרי לוה אין שום ראי' מההיא דספ"ב דכתובות לענין קרוב ונתרחק, דהא לא מצינו שם דלא בעינן בדרבנן תחילתו וסופו בכשרות אלא לענין נאמנות ולא לענין דיני חיוב ופטור דשבועה במה שאינו נוגע לנאמנות

ובמה שכתבתי לעיל להוכיח דעדות החודש דינה כעדות ממון, מצאתי במשכנות יעקב תחו"מ סי' י"ט כ' להוכיח להיפוך מדבעי שיהי' גם הגמ"ד ביום כמבואר בר"פ ראוהו ב"ד. ולענ"ד י"ל דהא אי' בגמ' שם סד"א תיהוי חקירת עדים כתחילת דין ומקודש מקודש כגמ"ד ולקדשי בליליא מידי דהוה אדיני ממונות כו' קמ"ל ואימא ה"נ א"ק כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב אימתי הוי חק בגמ"ד וקרי לי' רחמנא משפט מה משפט ביום אף ה"נ ביום, וי"ל דגיה"כ הוא לענין יום דגם הגמ"ד נקרא כאן משפט [דהוא תחילתדין] דליהוי ביום אבל לא שיה' כד"נ. שוב ראיתי במשכנ"י שם להלן מסיק דעדות החודש הוי כעדות ממין עיי"ש. - ובמה שהקשה במשכנ"י שם מקודם להסוברים בנמצא א' מהם קא"פ דבראיי' בלא הגדה מיפסלי ממתני' דאב ובנו שראו את החודש ילכו כו' דמשמע אף שראו כאחד והא כיון שנצטרפו בשעת ראיי' אף שלא כיוונו להעיד כבר נפסלה עדותן ואיך יצטרף אחד מהן עם אחר, ולענ"ד לכאורה באב ובנו וכן בכל הקרובים זל"ז נתבטל רק צירופם אבל כל א' לבדו נשאר כשר [ורק לענין שבועה לא יוכלו לחייב מטעם שכתבתי לעיל] ויכלו שפיר להצטרף עם אחר, שלא ראה עמהם יחד דאל"כ נימא דכמו דצירופם של אב ובנו פסול כן יפסל נמי צירוף האחרים שראו עמהם. ולפ"ז יהי' מוכרת דמיירי עם אתר שלא ראה יחד עמהם וכנ"ל. ואין לומר בכוונת המשכנ"י בקושייתו שהוא עפ"מ שמבואר בדבריו אח"ז דעדות החורש הוי כעדות נפשות וא"כ הא ע"כ דהפי' יצטרף השני עם אחר היינו עם אחר שראה יחד עמהם דאל"כ הוי פדות מיוחדת וכנ"ל, דאין זה במשמע לשונו כלל. חדא דלא הזכיר כלל מקודם דהוי כד"נ, וגם לא הזכיר כלל הא דיצטרף השני עם אחר היינו בראה יחד עמהם, וגם לא משמע כלל מדבריו שיהי' כוונתו דהצירוף עם האחר יהי' פסול מטעם נמצא א' מהם קא"פ כמו דצירופם הם פסול. והנראה מפשטות דבר. המשכנ"י הוא דדעתו דשנים הקרובים זל"ז בטלה ונפסלה עדות כל א' מהם ואין מי שיצטרף עם אחר, ואולי הוא מטעם דכיון דבנים לעלמא [היינו עדים הקרובים זל"ז ילפינן בסנהדרין דכ"ח מחד קרא עם קרוב להנידון, גזיה"כ הוא דנפסל גם כל א' מהם לגמרי ולא יוכל להצטרף עם אחר אפי' שלא ראה יחד עמהם כמו דקרוב להנידון אינו יכול להצטרף עם אחר בכל גווני מפני שפסול הוא. [ומה שהעיר בזה להסוברים בנמצא א' מהם קא"פ דבראיי' סגי, אף דלפ"ז הכא לא הוי כלל מטעם נמצא א' מהם קא"פ, היינו רק משום דלענין שתחשב עדותן של האב ובנו עדות אחת שיהא נקרא עדות הקרובים זל"ז ולא יחשב עדותו של כל א' לבדו, צריך לזה צירוף ויש ללומדו חדין צירוף עדות דגבי נמצא א' מהם קא"פ]. ואם נאמר כן יבואר פשוט הא דקרובים זל"ז אינם מחייבים שבועה וא"צ להטעם שכתבתי לעיל, [ויהי' נסתר ממילא מה שכתבתי לעיל על יסוד הטעם הנ"ל], וא"כ גם לר' יוסי דבד"מ ל"א כלל דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה ג"כ לא יהי' חיוב שבועה בשנים הקרובים זל"ז, והתיישב קושיתי דלמעלה על דברי התוס' דמכות משנים הקרובים זל"ז, ויבואר ג"כ פשוט טעמו של הרדב"ז בסי' רח"ל הנ"ל שכ' דמקדש בפני עדים הקרובים זל"ז אין חוששין להקידושין אפילו להפוסקים דמקדש בע"א חוששין לקידושין, וא"ל למה שכתבתי לעיל דס"ל למ"ד חוששין לקידושין תליא בחיוב שבועה. אך עיקר דבר זה וטפם הנ"ל המתבאר לכאורה מדברי המשכנ"י הנ"ל דבר חדש הוא מאד, ולכן צע"ג בזה. שוב ראיתי בתשובות הגאון רבינו עקיבא איגר זצוק"ל סי' צ"ד ד"ה לענ"ד יש לדון בזה טובא, שכתב מפורש להיפוך מזה עי"ש. [אך מש"כ שם דמחמת הדין דנמצא א' מהם קא"פ פוסל זה את זה, צע"ג. כיון דכל א' מהם כשר הוא וכנ"ל]

ובדבר קושיתי הנ"ל פ"ד התוס' דמכות לפ"מ שמפרש הנו"ב בכוונתם דלא נוכל למילף ממשפט א' היכא דעכ"פ יהי' חיוב שבועה משום דגם כשנלמוד לפסול בממון לא יהי' שוה עם ד"נ דא"כ היכי ילפינן בשנים הקרובים זל"ז לפסול בממון ממשפט א', לר' יוסי, דנראה דלדידי' איכא בהו חיוב שבועה, אולי י"ל בזה עפמש"כ הנמוק"י בסנהדרין דכ"ת בהא דקרובים פסולים לדון דא"צ לומר דהוא נלמד מדין עדות רק דקרא דממעט קרובים קאי בין על עדים בין על דיינים, ודל דקרא לאו בעדות בלחוד איירי דלאו עדות כתיב אלא לומר שלא להוציא ממון ע"פ קרובים עכ"ל, וא"כ י"ל דעל הקרובים זל"ז קאי שפיר הלימוד דמשפט א' אע"ג דבעדות גם בתר הלימוד לא יה' שוה ד"מ עם ד"נ משום השבועה מ"מ בדיינים עכ"פ הא יהי' שוה ממש ד"מ עם ד"נ, וכיון דיש מקום לדרשא דמשפט א' על זה משום דיינים שוב ממילא נלמד גם עדות מיני' משא"כ בדין עדות מיוחדת דלא שייך לענין דיינים ובעדות לחוד לא מצי קאי המשפט א' עלי' משום החיוב שבועה: