דבר אברהם - ב קפו

צ"ל דאע"ג דכל א' מהם עד כשר הוא מ"מ כיון דע"י מה שראו הקרובים זל"ז ביחד נתהוה עי"ז דאם היו רואים יחד עמהם [וכמו שהיתה ראייתם הם יחד] עוד אלף עדים כשרים לא היו מחייבים אותו ממון, דלענין ממון דצריך צירוף הא שפיר שייך בזה דינא דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה היינו דכמו דצירופם של אלו השנים הקרובים זל"ז לא הוי צירוף כן יבטל ג"כ צירוף של שאר העדים, לכן אינם מחייבים גם שבועה משום דכיון דע"י ראייתם יחד של הקרובים זל"ז נגרע כל א' מהם מעד א' דעלמא שאינם יכולים להצטרף לענין ממון אם ראו עמהם עוד עדים כשרים לכן אינו מועיל העדות גם לחיוב שבועה, דנאמר דגם זה הוי בכלל כל שאין שנים מחייבין אותו אין א' מחייבו שבועה, [דבעינן לחיוב שבועה שיהיו שנים [היינו עוד עד או עדים הנוספים להקרובים זל"ז] מחייבין אותו ממון אם תהי' ראייתם יחד עמהם, באותו אופן שהיתה ראיית אותם שאנו דנין אודותם אם יכולים לחייב שבועה [דהיינו הקרובים זל"ז], שהיתה ראייתם יחד, דכיון דבעד א' ממש דעלמא אם אך עד כשר הוא יחייב תמיד ממון בצירוף עוד אחד, לכן י"ל דהוי כלל בכל חיובי שבועה דפ"א דבעי שיחייב בכל אופן ממון עם עוד א' משא"כ הכא] שוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' רח"צ כתב בהדיא דעדים הקרובים זל"ז אינם מחויבים אפי' שבועה עיי"ש. [ומש"ש ברדב"ז עוד דהמקדש בפני עדים הקרובים זל"ז אין חוששין לקידושיו גם להסוברים דהמקדש בע"א חוששין לקידושין, צע"ג לכאורה בטעמו, אם לא דנימא דס"ל דגם מ"ד דהמקדש בע"א חוששין לקידושין ס"ל דילפ' דבר דבר מממון רק משום דבפ"א הא צריך שבועה, וכחו שהעיר הנו"ב במה"ת סי' ע"ה, ובזה יתיישבו דברי הב"ש באה"ע ס מ"ב ס"ק ו' ממה שהקשו עליו האחרונים ז"ל עיי"ש], אולם לענין ישוב קושיתי על התוס' דמכות הנ"ל אכתי אינו מעלה ארוכה, דהא ודאי דלא יתכן לומר דשנים הקרובים זל"ז אינם מחייבים שבועה רק למאי דקיי"ל כרבי דגם בדיני ממונות אמרינן נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה, ולכן י"ל דגם בשנים קרובים זל"ז עדותן בטילה לגמרי וכפי ההסבר שכתבתי לעיל, או באיזה הסבר אחר, אבל לר' יוסי דס"ל במתני' דמכות שם דבדיני ממונות לא אמרינן כלל דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה א"כ הא ודאי דקרובים זה לזה לא בטילה העדות לענין שבועה דלא בעי צירופם. כיון דאם הי' עוד א' עמהם הי' מועיל. העדות גם לממון, ורק אלו השנים לא מהני צירופם, אבל זולת צירוף השנים הקרובים זל"ז נשאר עדותם עדות ומועיל אפי' לממון עם צירוף אחר כש"כ דמהני לשבועה גם בלא צירוף אחר, וא"כ אכתי יקשה לר' יוסי היכי ילפי' קרובים זל"ז דפסולים לממון ממשפט א' כיון דעכ"פ יהי' חיוב שבועה. ומלבד דלא מצינו פלוגתא בענין עדים הקרובים זל"ז אי מועיל בממון עוד יקשה ממשנה מפורשת בר"ה דכ"ב ע"א באב ובנו שראו את החודש דאי' שם דר' יוסי פוסל באב ובנו [ועיי"ש בגמ' א"ל רב הונא לר"ח בר רבא ר' יוסי ומעשה וכו'], והרי עדות החודש מוכח לכאורה

מהן משנה גופה דדמי עדות ממון ולא לעדות נפשות, מדתנן שם אב ובנו שראו את החודש ילכו לא שמצטרפין אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר, ומשמע עם אחר שלא ידעו ממנו כעת. וכן מבואר בר"ה דכ"ב ע"ב בתוד"ה וחד מי מהימן שמפרשים כן למתני' הנ"ל עיי"ש, וא"כ ע"כ לא ראה יחד עמהם [ודוח"ל דכוונת התוס' דכמו דבמתני' שרי משום ספק שמא יפסל א' מהם ה"נ יהי' שרי כאן מספק שמא יצטרף עם אחר [להחזיקו בנאמן], וכן לא משמע שיהי' כוונתם רק על הספק דשמא אין האחר בביתו כמש"כ רש"י ז"ל להלן שם גבי תי' דרב אשי בד"ה מספיקא], ואי עדות החודש דינו כעדות נפשות איך יצטרף עם אחר שלא ראה עמהם הא הוי עדות מיוחדת, א"ו דכעדות מון הוי, ואפ"ה פוסל ר' יוסי באב ובנו, ומבואר מזה דגם ר' יוסי ס"ל דקרובים זל"ז פסולים גם בממון. ולכן נלענ"ד לומר דהתוס' במכות הנ"ל לא כתבו זה לכלל בענין הלימוד דמשפט א' דהיכא דעכ"פ יהי' חיוב שבועה לא יתכן ללמוד ממשפט א' לפסול בממון גדם כשנלמוד לפוסלם בממון לא יהי' שוה עם דיני נפשות משום חיוב שבועה, דזהו דבר מוקשה לכאורה גם בסברא, דהא הלימוד הוא רק לפסול צירופם ובענין פסול הצירוף הא יהי' שוה ד"מ עם ד"נ, ומה דבד"נ ליכא שום חיוב ע"י א' מהם לבדו ובד"מ איכא חיוב שבועה זה אינו שייך כלל לענין הלימוד דלפסול הצירוף, ומש"כ התוס' דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי דע"א מועיל בממון כו' כוונה אחרת להם, דקרא דלא יומת עפ"י ע"א דממעט עדות מיוחדת ע"כ לאו בד"מ קאי [ממשפט א'] והוא משום דהכי איתא שם בגמ' מאי עפ"י עד אחד לימא עד אחד ממש מרישא שמעינן לה עפ"י שנים עדים כו' אלא מאי אחד אחד אחד, ומפרשים התוס' דאין פירושו דעפ"י עד אחד דכתיב כאן הוי הכוונה רק על אחד אחד דהיינו פדות מיוחדת, אך דקאי בין על אחד ממש ובין על אחד אחד, וכוונת הכתוב דלא יומת עפ"י אחד ממש וכן עפ"י אחד אחד [דהיינו עדות מיוחדת] הוי כמו עפ"י אחד, אלא דצריכות הפסוק הוא רק משום אחד אחד, וא"כ כמו דבאחד ממש לאו בד"מ קאי ממשפט אחד דבאחד חמש הא ודאי חלוק ד"מ מד"נ דבד"מ מועיל עד א' עכ"פ לשבועה כן גם באחד אחד דבהאי קרא דהיינו עדות מיוחדת לא קאי על ד"מ ממשפט א', אף דבאחד אחד יהי' שוה ד"מ עם ד"נ לענין פסיל הצירוף מ"מ ל"א דקאי עלי' משפט א' משום דבהך קרא נכלל נמי אחד ממש דעלי' לא מצי קאי משפט א' לכן לא קאי גם על אחד אחד. וא"כ זהו רק לענין עדות מיוחדת לחוד, משא"כ בשאר עדות אף אם יהי' עכ"פ חיוב שבועה אפ"ה ילפינן שפיר ממשפט א' לפסול צירופם. [וגם מלשון התוס' דע"כ האי קרא לאו בד"מ קאי מוכח לכאורה הכי, דלפי זה כל כוונת התוס' משום דקדוק קרא דלא יומת עפ"י ע"א דקאי גם על אחד ממש כנ"ל, אבל לפי מה שמפרש הנו"ב בדברי התוס' דהתוס' כתבו כאן כלל בענין משפט החד הי' לכאורה להתוס' לכתוב דע"כ האי קרא [פי' דמשפט אחד] לאו בעדות מיוחדת קאי, ואע"ג דגם לפ"ד הנו"ב צ"ל דכוונתם על קרא דלא יומת כו' דלאו בד"מ קאי מכח משפט א', מ"מ לכאורה יותר נכון הי' להתוס' לכתוב דע"כ האי קרא פי' דמשפט א' לאו בעדות מיוחדת קאי, כיון דלא שייך לדקדוק הכתוב דלא יומת כו']. וכשאמרתי דבר זה לפני כבוד אדמו"ר הגאון מאור הגולה מוהרי"ל דיסקין זצללה"ה הסכים דכן הוא הפי' הברור בדברי התוס'. ובמק"א הארכתי עוד בדברי הנו"ב בענין זה ואכ"מ

ואם כנים דברינו הנ"ל בטעמא דמילתא דשנים הקרובים זל"ז אינם מחייבים שבועה, יבואר מזה עוד ענין חדש בביאור הכלל דכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון כו' ובשאין שנים מחייבים אותו ממון אין א' מחייבו שבועה, דבכל עד א' הפסול להצטרף לחיוב ממון כמו בקרוב לבע"ד או עד שאאי"ל דא"י לחייב שבועה כנ"ל מטעמא דאין שנים מחייבין אותו ממון, באור עניינו מובן היטב דעד א' לחיוב שבועה צריך שיהא כח נאמנותו טוב וחזק ממש כמו שצריך לחיוב ממון והחילוק רק דלממון שיהא עמו עוד עד ושבועה יכול לחייב לבדו, אבל אם אין בכח נאמנותו של העד להצטרף עם עוד עד לחיוב ממון אין בכחו לחייב גם שבועה, וזה יתכן רק בזה דמצד איכותו של העד בעצמו פסול הוא לחיוב ממון, אבל בשנים הקרובים, זל"ז ול"ז שכתבנו דלא מחייבי שבועה מטעם דלממון לא יוכלו להצטרף אפי' עם עוד עדים משום דכי היכי דצירופם של אלו השנים לא הוי צירוף כן יבטל ג"כ צירוף של שאר העדים, הרי כל אחד מהעדים הקרובים זל"ז אין בכח נאמנותו שום חסרון וגרעון מכל עד א' כשר דעלמא, ואין חסרון רק בצירופם, וא"כ אף דלהצטרף לא יוכלו גם עם עוד עדים אחרים מ"מ כיון דאין זה מצד איכותו של כל אחד מהם מצד עצמו הא לא יתכן בהו הטעם הנ"ל לומר דמשו"ה אין מחייבין שבועה, כיון דבכח הנאמנות של כל אחד מהם אין שום חסרון גם לגבי חיוב ממון ורק משום דהצירוף יהי' פסול ואמאי לא יהא כח נאמנותו מועיל לחיוב שבועה דלא בעי צירוף, וצ"ל דאף דאין בכח נאמנותו של כל א' מהם שום חסרון מכל עד א' דעלמא אפי"ה אינם יכולים לחייבו שבועה מטעמא דלא יוכלו להצטרף עם עוד עד לממון, משום דכללא