דבר אברהם - ב קפה

באו לעשות חיוב, וזהו הפי' בהא דאי' בהאיבעיא שם כיון דאילו מודה מיפטר לא ממונא קא כפר לי', פי' דבעת הכפירה לא הי' עדיין חיוב ממונא כלל ורק ע"י העדתם, והגמ"ד הי' נעשה חיוב. [ואין להקשות לפ"ז בהא דאי' שם או דילמא השתא מיהא לא אודי, דלפי הנ"ל הול"ל או"ד דחייבים גם על שלא באו לעשות חיוב, די"ל דאה"נ קאמר או"ד השתא מיהא לא אודי פי' כיון שלא הודה עוד ויכולים העדים לעשות עוד בהעדתם חיוב לכן חייבים ק"ש על שלא באו לעשות חיובן. והא דקאמר שם מקודם אליבא דראב"ש דאמר יבואו עדים ויעידו לא איבעי לך, [ומשמע שם דגם בלא אידך דראב"ש דדבר הגורם לממון כממון דמי ג"כ חייבים ק"ש יעו"ש], היינו משום דלדידי' מתחיל חיוב דקנס ג"כ משעת המעשה כיון דאינו יכול לפטור עצמו בהודאה שמקודם. ועיי' ברא"ש בב"ק פ' מרובה סי' ב'. ויתיישב נמי לפי הנ"ל מה שהקשו האחרונים דגם לראב"ש דיבואו עדים ויעידו מ"מ אי בעי מודה שגנב בפני העדים הללו דיפטור מטעם עשאאי"ל, ולהנ"ל א"ש דכיון דלדידי' מתחיל חיוב הקנס משעת המעשה אף דמצי פטר עצמו במה שיאמר גנבתי בפני פו"פ לא מיפטרי העדים מק"ש משום זה כנ"ל. ואי דיקשה דנימא גם לראב"ש דחיובא דקנס מתחיל רק משעת גמ"ד משום הא דאי בעי מצי פטר נפשי' במה שיאמר שהי' המעשה בפני העדים, ז"א דזה שייך רק בפטור שיכול לפטור בו עצמו תמיד, כמו בהודאה למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, משא"כ בפטור זה שאינו אלא במקרה כשראה את העדים בעת שראו המעשה, דאל"כ הא לא יוכל לומר שהי' בפני אותן העדים, וז"פ. ובעיקר הדבר דלא מיפטרי עדים מק"ש משום שהי' יכול הבע"ד למצוא עצה לפטור עצמו, מצאתי אח"כ בישועות יעקב לחו"מ סי' ל"א בדברי נכדו הגאון רצ"ה אורינשטיין זצללה"ה העיר בזה עיי"ש]

וגאון אחד כתב לי זה רבות בשנים בישוב קושייתי הנ"ל עפמש"כ התשו' מיימוני לס' משפטים סי' ס"א דהך סוגיא דשבועות דהכל מודים בנסכא דר"א מיירי שכבר טען דידי חטפתי דאי בלא טען הא יכול לומר דילמא יטעון לא חטפתי וישבע, וכיון שכבר טען סתם אין חטפי ודידי חטפי ולא אמר שחטף בפני העד לא מהימן תו לומר שחטף בפני העד דמחויב לפטור הא קיי"ל דאינו יכול לחזור בו. אך כתבתי לו דזה אינו, דלא שייך כאן כלל לומר דאינו יכול לחזור בו, דאף אם לא נאמין לו במה שאומר אח"כ שחטף בפניו ג"כ יהי' פטור, דהרי טעם הפטור באומר שגנב או שחטף בפני העדים הוא משום דהוי עדות שאאי"ל דכשיוזמו העדים יהיו פטורים מלשלם לו כאשר זמם משום דהוא עצמו הודה שראו המעשה והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ מה בכך שלא נאמין לו עתה במה שאומר שחטף בפני העד כיון דמ"מ לגבי העדים כשיוזמו יהי' מועיל הודאתו לפוטרם מטעם הודאת בע"ד א"כ הא הוי ע"כ עשאאי"ל ולא הוי עדות וא"כ ע"כ פטור בשבועה במגו דלא חטפתי להריב"ם כנ"ל. [ואך דלתירוצי הנ"ל צריך עוד למש"כ בתשו' מיימוני שכבר טען אין חטפי ודידי חטפי ושטען בסתם חטפי [ולא שבפני העד הי'], דרק באופן זה יתכן תירוצי הנ"ל דאף שיוכל הבע"ד למצוא עצה לפטור עצמו במה שיאמר אח"כ [קודם הגדת העד] שחטף בפני העד מ"מ חייב העד קרבן שבועה, כיון דעכ"פ לפי טענתו עתה שאינו אומר שבפניו חטף יחייבהו העד לשלם לא מיפטר העד מק"ש משום הבע"ד לפטור עצמו במה שיאמר שבפניו חטף, משא"כ בלא טען עוד כלל ויכול להיות שיאמר בפניו חטף ודאי פטור העד מק"ש וכמו שכ' בתשו' מיימוני לפטור מק"ש משום

והנה הנודע ביהודה במהדו"ק סי' ע"ב כתב דע"א לשבועה מהני גם כשהוא עשאאי"ל והוכחתו דהא כל עד אחד כשיוזם לא יתחייב כלום דהא לא חייב את הבע"ד ממון, הרי דלשבועה לא בעי עשאי"ל, ולפ"ז נסתר עיקר דברינו הנ"ל. אך לענ"ד נראה דעשאאי"ל פסול גם לשבועה, והיינו כשהוא עשאאי"ל באופן דגם אם היו שנים הי' אאי"ל, ומשים דקיי"ל בשבועות ד"מ ע"א כ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, וכיון דעד. כזה שאאי"ל אינו מצורף לשנים לחיוב ממון גם שבועה אינו יכול לחייב, וגם הא דקרוב אינו מחייב שבועה הוא ג"כ מה"ט, וע' ברמב"ם פ"ה מה' עדות ה"ג ובכ"מ שם, ואך עד א' כשר שאינו חסר לו כלום לחיוב הזמה רק מה דהוא אחד ואם היו שנים הי' בהם דין הזמה שפיר מחייב שבועה כיון דאם הי' עמו עוד א' הי' עשאי"ל והיו מחייבין אותו ממון. אחר כמה שנים נדפס ס' נחל יצחק על חו"מ ומצאתי שם בסי' נ"ו כ"כ. והנה הנו"ב שם כתב עפ"י הנחתו הנ"ל [דלשבועה לא בעינן עשאי"ל] דלענין עשאאי"ל א"א למילף דפסול בממון ממשפט אחד מנפשות, עפמש"כ התוס' במכות ד"ו ע"ב שהקשו דנילף דעדות מיוחדת פסול בד"מ ממשפט אחד מנפשות כמו דילפינן לענין קרובים בסנהדרין דכ"ח ותי' וז"ל ונראה דע"כ האי קרא לאו בדיני ממונות קאי דע"א מועיל לממון דלשבועה מיהא איתי' וא"כ ה"נ בעשאאי"ל דמועיל לשבועה א"א למילף ממשפט א' לפסול בממון. ולענ"ד לבד מה שכתבתי מקודם דעשאאי"ל גם שבועה אינו מחייב אך גם לפ"ד הנו"ב דיכול לחייב שבועה מ"מ שפיר איכא למילף בעשאאי"ל בד"מ לפסול ממשפט אחד, משום דדברי התוס' במכות הנ"ל ע"כ כוונה אחרת להם, דלפ"מ שמפרש הנו"ב דהתוס' כתבו כאן כלל בלימוד דמשפט אחד דהיכא דיש עכ"פ חיוב שבועה ליכא למילפי' ממשפט א' לפסול לענין ממון משום דגם אחרי הלימוד לא יהי' שוה עם ד"נ משום דבדיני מועיל עכ"פ לשבועה הרי יקשה טובא על תי' התוס' מהא דבסנהדרין דכ"ח שם ילפי' לפסול גם עדים הקרובים זה לזה בד"מ ממשפט אחד מד"נ, והרי בעדים הקרובים זל"ז ג"כ צריך להיות לכאורה חיוב שבועה דהא כל אחד מהם עד כשר הוא והפסול הוא רק בצירופם וא"כ לשבועה דלא בעי צירוף אמאי לא יתחייב, והא דמבואר בראשונים ז"ל וכ"ה בחו"מ סי' ל"ו דבנמצא א' מהעדים קא"פ ליכא גם חיוב שבועה, זהו בנמצא א' מהם קרוב להבע"ד, דבזה גם לענין שבועה שייך שפיר הדין דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה משום דהקרוב הא פסול גם לשבועה, משא"כ בעדים הרחיקים מהבע"ד רק שהם קרובים זה לזה הא לא יתכן לכאורה לומר כלל דעדותן בטילה [אפי' בראו שניהם יחד או בהגידו כאחת, לכל חד כדאית לי' בדין נמצא א' מהם קא"פ] גם למנין שבועה כיון דכל א' מהם הוי עד כשר לשבועה, וענין הגזיה"כ דנמצא א' מהם קא"פ עדותן בטילה הרי הוא דהכשרים יהי' דינם כמי הפסול, אבל בקרובים זל"ז היאך נאמר דזה יהי' כזה להיות פסול לשבועה כיון דכל א' מהם כשר הוא לשבועה, ומסתבר לכאורה דאיכא בהו חיוב שבועה, וא"כ היכי ילפינן ממשפט א' לפוסלם לענין ממון כיון דעכ"פ יהי' בזה חיוב שבועה, ומ"ש מעדות מיוחדת. אח"כ התבוננתי דבעיקר דין דשנים הקרובים זל"ז נ' מוכח מדברי הרמב"ם ז"ל דלא כהנ"ל אלא דליכא גם חיוב שבועה, [והיינו בראו כאחת או בשארי אופנים דצירוף], לפמש"כ הסמ"ע בחו"מ סי' נ"א ס"ק ו' בהא דאיתא בחו"מ שם שטר שחתומים בו שני עדים בלבד ונמצא א' מהם קרוב או פסול כו' הרי הוא כחרס, דמלשון הרי הוא כחרס מוכח דאי"צ אפי' שבועה [משום דבשני עדים לבד מסתמא ישבו יחד להעיד], והש"ך שם חלק על הוכחה זו עיי"ש, והנה בלשון השו"ע י"ל שנמצא קרוב להבע"ד, אך ע' ברמב"ם פרד מה' עדות ה"ו שכתב שטר שיש בו שני עדים בלבד ושניהם קרובים זה לזה כו' הרי הוא כחרס. וא"כ לפי דברי הסמ"ע הנ"ל מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל הללו דבשנים הקרובים זל"ז ליכא גם חיוב שבועה, וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' עדות ה"ו שכ' וז"ל שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא א' מהן קא"פ או שהיו בהם שנים קרובים זל"ז כו' אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתום כו' ה"ז בטל, ומשמע דשנים קרובים זל"ז דינם א' אם נמצא א' מהם קא"פ דליכא אפי' חיוב שבועה, וז"ל הרי"ף והרא"ש בפ"ק דמכות והיכא דליכא בשטרא אלא תרי וחד מינייהו קא"פ א"נ קרובים להדדי אפי' כו' לא מהני מידי, ומשמע ג"כ דינם שוה, והטעם