דבר אברהם - ב קעט

של דבורים דקנין הוא כו' דרבנן בעלמא הוא דקני לי', ופירש"י דאין כאן גזל אלא מפני דרכי שלום דהא הפקר נינהו ותניא יוני שובך ויוני עלייה אין בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום, וכ"ה בלשון הרמב"ם (פ"ו מגזלה הי"ד) יש בהן קנין מדבריהם. איברא דבתוס' גרסו דתקנה בעלמא תקנו לי', אבל גם זה אינו מוכיח כ"כ, דה"נ גרס באו"ז לב"ק שם וכתב עלה ודל שאני נחיל של דבורים דתקנתא דרבנן כלומר קנין דרבנן הוא עכ"ל, וכן נמצא ע"ז עוד בראשונים לשון קנין ובתורי"ד גיטין גופי' נמי נאמר מתחלה לשון קנין יעו"ש. ומתוס' ב"ב שהק' היאך יכול להקדיש יוני שובך כיון דאין בהם זכיי' גמורה אין סייעתא כ"כ לדברינו, דמ"מ כיון שהגוזלן אין מוציאין מידו בדינים לא הויא זכייה גמורה בכדי להקדיש. ולפ"מ שמצאתי בשמ"ק ב"מ (דף ק"ב ע"א) משום נימוקי הרמב"ן שמתחלה רצה לומר דכל שחצירו קונה לו רק מפני דרכי שלום אין אוירו קונה לו כלל בלא"ה אתיין שפיר דברינו שם, דשפיר קנה המגביה אע"פ שהם באוירו של מוכר יעו"ש. אמנם אפילו אי הוי נמי קנין דרבנן מ"מ יש לקיים דברינו, דכיון דאינו קנין גמור והגוזלן אינו מחזיר בדיינין אין חצר כזה מעכב קניית הקונה. וכ"נ קצת מסנהדרין (דף כ"ה ע"א) מאי מפריחי יונים הכא תרגימה אי תקדמי' יונך ליון רחב"א אמר ארא מ"ד אי תקדמיה יונך ליון מ"ט לא אמר ארא אמר לך ארא חפני דרכי שלום בעלמא, ובחי' הרמ"ה שם וז"ל ולא זכה בהן בעל השובך וכיון דאין להן בעלים אשתכח דלית בהו צד גזל כלל עכ"ל. [ודוחק לומר דתליא בפלוגתא זו ולמ"ד ארא יש בו מעין קנין גמור לשעה]

וראיתי בשמ"ק ב"ב ע"ט משם עליות דר"י ז"ל שעמד ג"כ בקושית התוס' היאך מהני הקדש ליוני שובך ותי' דהא קיי"ל כר' יוסי דאמר גזל גמור מדבריהם מדבריו למדנו דלאו בהני דשנויין במשנה דגיטין בלחוד פליג ר' יוסי אלא בכ"מ שאמרו גזל מפני דרכי שלום פליג ר' יוסי וסבר גזל גמור מדבריהם, דהא יוני שובך תוספתא היא ולא איתנייא במתני' דגיטין. אמנם מ"ש בפשיטות דהא קיי"ל כר' יוסי תמיהא קצת, דהרי סתמא דגמ' בב"ק בנחיל של דבורים קאמר דהוי רק מפני דרכי שלום, [דאי גזל גמור מדבריהם פשיטא], וכן בסנהדרין שם, ואמרינן התם עוד הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנין גזלן דאורייתא הוא לא נצרכה אלא למציאת חש"ו מעיקרא סבור כו' א"נ מפני דרכי שלום דאורייתא, וצע"ק

לסימן כ"ד אות ו'

במה שכתבתי לבאר דברי הרמב"ן ע"פ שיטת הריב"ש דגוזז חייב אפי' באינו צריך לשער אלא ליפות הפור והוי מלאכה הצריכה לגופה, הנה עתה מצאתי להדיא שכן היא שיטת הרמב"ן ז"ל מפורש כהריב"ש, והוא בחי' הרמב"ן לשבת (דף ק"ו) וז"ל דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומה דומה לזה הנוטל צפרנים בכלי וכן שפמו שהוא חי"ב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת כו', וכתב עוד שם וז"ל וכבר רמזתי לגוזז ונוטל שערו וצפרנו בין לתקן גופו ולייפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה כולן מלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל ומן התימא על המג"א ריש סי' ש"מ שלא הזכיר שכן היא גם שי' הרמב"ן

שם סוף אות י"ג

שוב ראיתי במאירי ביצה ריש פ' אין צדין שכ' וז"ל מעתה בכל תיקון אוכל נפש א נו מציירין כו' וכן כל צידה הוה לי' כקצירה בדגן והיינו דאמרינן בירושלמי פי כלל גדול לענין שבת האי מאן דצייד נונא בשבת חייב משום קוצר אלמא שכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר, ואע"ג דצידה גופא הויא אב מלאכה מיחייב נמי משום קוצר, והלכך כל צידה אע"פ שהוא שוה יותר ביומא איתסרא לי' ביו"ט ואפילו אין בה דין מוקצה עכ"ל. אמנם דברים אלו כודאי צע"ג, ועיי' בשמ"ק ביצה שם שכ' רק דצידה הויא כעין קצירה, ויעוי' במלחמות ובר"ן שם וברשב"א שבת (דף צ"ה ע"א)

לסימן כ"ה אות ה': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' י"ז

לסימן כ"ו אות ב' בסוגר

במה שכתבתי דפשוט הוא דאפילו אי סוף ביאה קונה מ"מ כשמקדש בביאה אינו לוקה משום לא תהי' קדשה על ההעראה כיון שמקדשה אח"כ בסוף ביאה, הנה מצאתי עתה בחי' הרי"מ להלכות קידושין (סי' כ"ו סעי' ד') שכ' על הא דחכמים אסרו לקדש בביאה דאי לא תהי' קדשה הוא העראה בל"ז אסור כיון דסוף ביאה קונה ועובר על לא תהי' קדשה בהעראה, וסוף דבריו חסר, אבל פשוט הוא כמו שכתבתי

שם: הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' כ"ג

שם אות י': הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ו' אות ה'

שם אות י"ב

במה שכתבתי דכיון דפסול ערל אינו אלא מדברי קבלה אין לומר דקאי עלי' ריבויא דקרא להכשר עבודתו בדיעבד, שבתי וראיתי שכעין זה מבואר בנזיר (דף ס"א ע"ב) אימא בני ישראל מדירין בניהם בנזיר ואין העובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר כו' האמר ר"י הלכה היא בנזיר, וכתב המפרש הלכה היא בנזיר שהאב מזיר את בנו בנזיר הואיל דלאו מקרא נפקא ליכא לך למימר דבני ישראל אתא למימר דישראל מדירין את בניהם בנזיר ולא העובדי כוכבים והתוס' שם (ד"ה אימא) כתבו וז"ל הא אתמר עלה אר"י הלכה היא בנזיר א"כ הלכה לא נשנית אלא לגבי ישראל אין סברא דליתי מיעוטא למעוטי דבר שאינו אלא הלכה למשה מסיני עכ"ל. אמנם בזבחים (דף ה' ע"ב) אמרינן ואלא הוא (דכתיב גבי אשם) למה לי לכדרב הונא דאר"ה א"ר אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר ניתק אין לא ניתק לא מ"ט א"ק הוא בהוייתו יהא, וכתבו התוס' (ד"ה ניתק) וז"ל ור"ת לא גריס כאן ניתק אין לא ניתק לא כו' ובא לפרש טעם למה הוא כשר כיון דגמירי דבאשם רועה ומפרש משום דכתיב הוא דמשמע בהוייתו יהא פירוש בהוייתו מה שסופו להיות דהיינו עולה שסופו עומד לכך לכשיסתאב ויכלו דמיו לנדבה, ואין לחוש אי קאי קרא אהלכתא דכה"ג אשכחן בפ' הלוקח עובר פרתו דאיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא עכ"ל, וכבר עמד ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליונו שם. ונהי דמסתירת דבריהם אין תימא דבזבחים משמי' דר"ת קאמרי לה ואפשר דהתוס' נזיר פליגי עלי' ומגוף הסוגיא דזבחים לא מוכחא מידי כדפירשו לה התוס' התם בנישנא קמא וה"נ יפרשו לה התוס' נדר, אבל מסוגיא דבכורות דמינה מסתייע ר"ת קשה אתוס' נזיר. אולם נראה דמהתם לק"מ ואדרבא איכא לתמוהי לכאורה אר"ח דמסתייע מינה. דאמרינן התם (דף ט"ז ע"א) מנין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי הפרסה טמא חמש חטאות מתות הילכתא גמירי לה כו' ואיצטריך קרא ואיצטריך הלכתא דאי מקרא הו"א לרעיי' קמ"ל הילכתא למיתה ואי מהילכתא הו"א היכא דעבד איקרי ואכל מהני חמש חטאות איסורא איכא לאו ליכא קמ"ל דאיכא לאו, ואין זה שייך כלל לענין התוס' נזיר ולהא דר"ח, דשפיר איכא למימר דאין סברא דאתא קרא למעיטי דבר שאינו אלא הלמ"מ, והוא משום דקרא באפי נפשיה קאי ולא משתעי אלא ממילי דמפורש בתורה ולא ממילי דהלמ"מ, וכיון דאי לאו הלמ"מ לא ידעינן מקרא דאב מדיר את בנו בנזיר אפילו בישראל לא שייך לומר דאתא קרא דבני ישראל למעוטי עכו"ם מהאי דינא, וה"ה בההיא דר"ת שייך לומר כן דאין לומר דאתא קרא הוא בהוייתו יהא לרמוז על ההוי' דעולה שהיא רק מהלמ"מ, יעוי' בתוס' תמורה (דף י"ח ע"א ד"ה ניתק) וש"ד, משא"כ בההיא דבכורות דקרא לא תלי כלל בהלכתא דחמש חטאות מתות ולא סמיך עלה, דאפילו אי לאו הך הלכתא שפיר שיך דינא דקרא שאם אכל מחמש חטאות אלו חלא תאכלו ממעלי הגרה ומלתא באפה נפשה היא ולא אתיא הלכתא אלא למימר דמתות כמבואר, ומאי שייטא היא להא דר"ת דאי לאו הלכתא אין מקים לקרא דהוא בהוייתו יהא לעולה כמ"ש, וצע"ק: