דבר אברהם - ב קעח

לומר דבזה מדויק לשון המשנה, דבתרומה וקדשים תני לה באופן דפיו סותר ללבו דתרומה ומעשר ועולה ושלמים בדבר אחד לא משכחת וסתרי אהדדי, ובקונמות תני לה באופן שאין פיו מותר ללבו שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה שאיני נהנה לזה ואמר לזה שאינם סותרים זא"ז דמשכח"ל לאסור כניסתו לשני הבתים והנאתו לשני האנשים. ולמ"ש הר"ש מדויק היטב, דבתרומה וקדשים דמהניא בהו מחשבה אפילו כשגמר בלבו הוציא בשפתיו בע"כ מוכרח לצייר באופן שפיו ולבו מכחישין א"ז דאל"כ היתה מחשבתו קיימת לכה"פ, משא"כ בקונמות ולא מהניא בהו מחשבה כלל עד שיוציא בשפתיו לכן אפשר לצייר גם באופן שאין פיו ולבו מכחישין זא"ז ומ"מ דיבורו ומחשבתו בטלים. וע"ז השגתי שם בהשמטות ומלואים דלפי דבריו ז"ל דבסיפא שאיני נכנס לבית זה ואמר לזה לא הוי כפיו ולבו מכחישין זא"ז משום ואפשר שיאסרו שניהם ולא מקרי מכחישין זא"ז אלא ברישא בא"א לדבר אחד שיהי' שלמים ועולה או תרומה ומעשר כאחת, א"כ נמצא דדינא דרישא דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים דלא אמר כלום לא שייך אלא באומר הרי זה ולא בהרי עלי, דאם מתכוין לומר הרי עלי עולה ואמר הרי עלי שלמים הוי ממש כאיני נהנה לזה ואמר לזה שאינם מכחישין זא"ז דאפשר שיהיו שניהם קיימין ויתחייב בשניהם בעולה ובשלמים, ולהדיא מצינו להרמב"ם ז"ל (פי"ד ממעה"ק הי"ב) דגם באומר הרי עלי לא אמר כלום. הנה עתה הודיעני גיסי הרב הגאון מוהר"ר אליהו פערלמאן נ"י האבד"ק גאראדיא שבסדרו את כתבי אביו הוא ניהו מו"ח הגאון זצ"ל מצא בתשובה אחת שערך להגאון מוהר"ר בנימן זקהיים נ"י את הדברים שהובאו משחו בס' אפיקי ים באריכות קצת, ושם הביא להגר"א בשנות אלי' על המשנה דתרומות דמשמע מדבריו דאף דאפשר לקיים את שניהם מ"מ כיון דאינו רוצה שניהם אלא אחד מקרי פיו ולבו מכחישין זא"ז. וכ"נ מדברי הש"ך יו"ד (סי' של"א ס"ק ע"ה ע"ו) דנראה מדבריו דבהך דסי' ר"י נמי מקרי מכחישין זא"ז. אמנם הביא למ"ש הש"ך (סי' רנ"ח סק"ה) על מ"ש הרמ"א ואם רצה לומר על סלע זה והוציא בשפתיו על אחר הוי טעות ואינו כלום וכתב ע"ז הש"ך פי' ואותו שהוציא בפיו בטעות אינו לצדקה אבל אותו שחשב בלבו חייב ליתן לצדקה, ויקשה על הש"ך דפיו סותר למה שבלב ולמה מהני מה שגמר בלב, ומזה נראה דס"ל להש"ך דלא מקרי סותר ומכחיש אלא היכא דא"א לקיים שניהם אבל היכא דאפשר לקיים שניהם אף דלא נתכוין אלא לאחד לא מקרי מכחישין זא"ז ומהני מה שחשב בלבו, (והש"ך סותר א"ע למ"ש בסי' של"א כנ"ל). והביא ראי' לדברי הש"ך אלו מדברי הרמב"ם בפיה"מ לתרומות שם שכתב כ"ז מבואר והעיקר אצלינו גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו, דלכאורה תמוה טובא דזה יועיל לסיפא בנדרים ושבועות אבל ברישא בתרומה וקדשים מאי איכא למימר, וע"כ כתי' הר"ש הואיל ומכחישין א"כ גם בסיפא לא צריך לזה העיקר. אמנם להש"ך נכון מאד דבשלמא ברישא שפיר מקרי מכחישין זא"ז הואיל דא"א לקיים שניהם אבל בסיפא דאפשר לקיים שניהם א"כ לא מקרי מכחישין זא"ז ואמאי לא מהני מה שגמר בלבו, ולכך כתב הרמב"ם דלא מהני בזה גמר בלבו ואשה"ט. והגאון ר' בנימן הנ"ל עמד כבר על דברינו והשיגו מח"ש הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק באומר הרי פלי עולה כו' דמוכח דגם באפשר, לקיים את שניהם מקרי מכחישין זא"ז כמו שכתבנו, ומו"ח הגאון ז"ל הסכים על ידו דכן מוכח מדברי הרמב"ם אלו וכמ"ש השנות אלי' והש"ך ס' של"א, ודברי הרמב"ם בחיבורו סותרין לדבריו שבפיה"מ הנ"ל

עוד שם בדברי בהשמטות בהביאי מס' אפיקי ים מה שדקדק מו"ח הגאון ז"ל במשנה תרומות שניתי מדברי הס' אפיקי ים כמ"ש שם בטעם הדבר בסוגר, ועתה ראיתי בגוף דברי מו"ח הגאון ז"ל שכן הוא כמו שתיקנתי ובס' אפיקי ים אגב ריהטא שנה בציורו מדעת עצמו

שם אות ט"ו הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' י' אות ה', ו'

שם אות כ"ד בהג"ה

במה שעמדתי על פי' הרא"ש למתני' דמדות איש הר הבית כו' ניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות הי' לו לשרוף כסותו, וכתב הרא"ש ואין כאן משום בל תשחית שהפקר ב"ד הפקר, והקשיתי מה מועיל בזה הפקר, ב"ד אטו משחית דבר הפקר או שלו אינו עובר בבל תשחית, ותו דלא הוי בל תשחית כלל כדאמרין בשבת (דף ק"ה ע"ב) דמותר לשבר כלים למירמי אימתא, אאינשי ביתיה וה"נ אין איסור דבודאי עשו כן בכדי לזרז את השומרים להבא. כתב אלי שארי מחו' הרב הגאון מהר"ר אברהם מאיר אשכנזי נ"י אבד"ק לאהויסק שתמה הוא על תמיהתי, דהא הפקר ב"ד ילפינן מקרא דכל אשר כו יתרם כל רכושו וכשם שיש להם כח להפקיר כן יש לב"ד, כח להחרים שיהא מותר להשחית אח הדבר, וכן מבואר להדיא ברמב"ם (פכ"ד מסנהדרין הלכה ו') וז"ל וכן יש לדיין תמיד, להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כו' וכה"ר בעזרא וכל אשר כו' יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר, הרי מפורש שבכלל הפקר ב"ד גם לאבר הדבר ואין בזה משום בל תשחית, עכ"ד. והשבתי לו דממה שמותר לב"ד לאבד לא מוכח כלל שמותר להם לעבור על בל תשחית, דשפיר י"ל שאסור להם לעבור בבל תשחית ומ"מ מותר להם לאבד משום שין כאן במציאות השחתה כל עיקר, לפי שאין ב"ד מאבדים אלא לצורך, לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק (לשון הרמב"ם שם), ובכה"ג בעלמא נמי ליכא בל תשחית כמו למירמי אימתא אאינשי ביתיה ומכ"ש ב"ד בכדי לגדור פרצות הדת שתיקונם מרובה על קלקולם ואין כאן השחתה כל עיקר, ולכן אין הפירוש דיש כאן דין מחודש שנתנה תורה כח לב"ד לעבור על בל תשחית מדינא דהפקר ב"ד אלא דגבי ב"ד אין השחתה במציאות אמנם יש לדון שהותר לב"ד גם עיקר האיסור של בל תשחית, דהרי הותר להם להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה בכדי לעשות סייג לתורה (סנהדרין מ"ו.) והתם לא שייך למימר דבשביל צורך סיג איו איסור רציחה ולא יוסיף כל עיקר דאיסורים אלו לא הותרו בעלמא לצורך וע"כ דדין מחודש הוא דנתנה תורה רשות לב"ד לעבור על איסור רציחה לצורך סייג וק"ו לבל תשחית. איברא דגם זה יש נדחות די"ל דהיא הנותנת, דרציחה ולא יוסיף שאסורין בעלמא גם לצורך ע"כ התירה תורה לב"ד אבל בל תשחית דבעלמא נמי אין איסור לצורך לא הוצרכה תורה להתיר כלל לב"ד עיקר האיסור שהרי תמיד השחתת ב"ד לצורך היא. אך אפי"ת דנילף מק"ו מרציחה גם היתר. גוף האיסור דבל תשחית לב"ד מ"מ הא מיהא אחת רלא משכחת לי' גבי ב"ד במציאות עבירת בל תשחית כל עיקר דהא ב"ד עבדי תמיד לצורך ובכה"ג אין איסור בל תשחית גם בעלמא כמ"ש, וא"כ תמיהתי על דברי הרא"ש בשרפת כסותו קיימת, דאי חשיב להאי שריפה שלא לצורך סייג או זירוז ומשו"ה קרי לה השחתה מאי הועיל בתירוצו דהפקר ב"ד הפקר והרי שלא לצורך בודאי אין לב"ד רשות (עיי' תוס' כתובות כ"ט.), ואי חשיב לה לצורך למה הוצרך להפקר ב"ד הרי בעלמא נמי ליכא בכה"ג בל תשחית דאין זו השחתה כל עיקר כמ"ש

שם אות כ"ט. הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ו' אות א'

לסימן י"ח בסופו. הערה ע"ז ותשובה עליה בח"ב סי' ט"ו

לסימן כ"א אות ט"ז

במה שכתבתי דהני דאית בהו גזל רק מפני דרכי שלום אין פירושו שתקנו חכמים שהוא קונה אלא איסורא בעלמא אתמרו רבנן לכתחלה אבל מקני לא קנינהו גם מדרבנן ונסתייעתי מדברי התוס' ב"ב ע"ט. יש להעיד ע"ז מב"ק (דף קי"ד ע"ב) וכן נמיל של דבורים מאי וכן ה"ק אפי' נמיל