דבר אברהם - ב קעו

הפסק דלאחר שנעשה הפסק טרפה קא מלק, ושפתי הרשב"א ברור מללו דאין שהיי' פוסלת במליקה וי"ל דהסמ"ק נמי ס"ל כהרשב"א, ובכן מה זה שכתב שאין כל יסוד לתירוץ זה אטו סניא לי' ההיא דהרשב"א ז"ל

ולא עוד אלא דגם בכוונת הרא"ה ז"ל קרוב יותר לומר כמ"ש, דהמעיין בדבריו ובדברי הרשב"א יראה שבכללן הם עולין לקנה אחד ומשמעות הלשון בלחוד איכא בינייהו, והיינו נמי טעמא דהרא"ה דלא איצטריך לאשמועינן כו' משום דכיון דעיקר פסול השהיי' במליקה גם אליבא דאמת הוא רק משום הפסק לא איצטריך לן לאשמועינן פסולו מצד הדמיון לשחיטה דפשטא היא דהוי כמולק את הטריפה, ובאמרו דלא איצטריך לאשמועינן כוונתו היא דלא איצטריך לדמות לשחיטה כיון שהפסול הוא משום הפסק, ויותר מזה מהרהר אני די"ל דמוכרח לפרש כן. דעל מ"ש אחי הגנ"י דכוונת הרא"ה היא דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה ואין לנו צורך לדין השהיי' שהוא בגדר פסול, יש לדקדק לפמ"ש אחי הגנ"י אח"ז בעצמו דהרא"ה ס"ל דנקובת הושט טרפה ומהני לה שחיטה להוציאה מידי נבלה אכתי משכחת נ"מ גם לר' יוסי במה ששהיי' פוסלת מתורת פסול ולא רק מתורת הפסק, כגון ששהה במיעוט קמא שנשאר הכשר שחיטה וגמר בשחיטה דאי אמרת דאין שהיי' פוסלת ונעשית רק טריפה מצד ההפסק שחיטה שאח"כ מטהרתה מידי נבלה, כמבואר בזבחים (ס"ט.) דשחיטת קדשים בפנים מטהרת, [ולגבי השחיטה שלבסוף לא נחשבה השהיי' שבתחלת המליקה כשהיי' במיעוט קמא משום דמליקה במחובר היא ואין שם שחיטה עלה כלל ודמי לגבי השחיטה שלבסוף כניקבה תחלה ע"י קוץ], ואי אמרת דשהיי' פוסלת במליקה בגדר פסול כבר נתנבלה במיעוט קמא דמליקה ושוב אין שחיטה מטהרתה. ואפילו אי סבר הרא"ה נקובת הושט נבלה נמי משכחת נ"מ הנ"ל גם אליבא דר' יוסי לפמ"ש בספרי שם דלמאן דסבר דשהיי' פוסלת במליקה נראה דפוסלת גם במליקת הבשר והעורף דמעשה המליקה כולה במקום שחיטה היא ובזה לכו"ע אם אין שהיי' פוסלת לא הוי ע"י ההפסק אלא טרפה ומהניא שחיטה בתרה לטהרה מידי נבלה. וא"כ טובא איצטריך ר"י אמר שמואל לאשמועינן דשהיי' פוסלת במליקה כה"ג, אע"כ דכוונת הרא"ה כמ"ש דגם אליבא דאמת לעולם אין פסול שהיי' במליקה אלא מתורת הפסק כמ"ש הרשב"א והא לא איצטריך לאשמועינן בתורת דמיון לשחיטה כמו שכתבנו. מיהו איכא למידחי דשהיי' במיעוט קמא אינה פוסלה בתורת שהיי' אלא כשגמר אח"כ כל הכשר שחיטה דאשתכח דהוה שם שחיטה גם על מיעוט קמא אבל אם לא גמר כל הכשר שחיטה אין זו שהיי' בשחיטה כלל, ולכן כי מלק ושהה במיעוט קמא וגמר בשחיטה אין כאן פסול שהיי' מצד המליקה אפילו אי שהיי' פוסלת בה, משום דלגבי מיעוט קמא דמליקה חשובה השחיטה שאח"כ כמאן, דליתא ודמי כמלק רק מיעוט קמא והניחה כך, וממילא מהניא שחיטה שאח"כ לטהרה מידי נבלה למאן דסבר נקובת הושט טרפה ובבשר ומפרקת לכו"ע. ויש להאריך בזה אלא שאינו נוגע לדברי דכבר כתבתי שבדברי הרשב"א מפורש הכי וע"ז תמכתי יסודי

ומצאתי להרדב"ז (ת"א סי' רנ"ד) שהבין ג"כ בכוונת הרא"ה כמו שכתבתי, שנשאל על דין השהיי' במליקה והשיב דבר"ן מבואר להדיא דפוסלת וז"ל שוב ראיתי שכתב הר"ן ז"ל כן בהדיא וז"ל ומיהו שהיי' ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן דכיון דמלק חציו של סימן ואטרפה לה ושהה אח"כ כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טרפה קא מלק והוי כאלו נטרף מעיקרו הרא"ה ז"ל, וה"ה והוא הטעם אם מלק שדרה ומפרקת ושהה טרפה קא מלק ואם מלק שורה ומפרקת ורוב בשר ושהה מתה קא חלק עכ"ל הרדב"ז, הרי שתפס להדיא דגם אליבא דאמת להרא"ה אם שהה במליקת שדרה ומפרקת פסולה משום דאח"כ טרפה קא מלק ולא מתורת פסול אע"ג דגם זה בכלל המליקה הוא כמש"ל, ולא עוד אלא שדן לה בה"ה והוא הטעם לסימנים ומבואר להדיא דגם שהיי' בסימנים רק משום טרפה קא חלק פוסלת. אולם באמת קשה להסתייע מדברי הרדב"ז דנראה שלא ירד לחלק כלל בין פסול השהיי' שבגדר חידוש פסול בשחיטה ובין פסול שבגדר הפסק, דבתר הדברים הנ"ל הוסיף בזה"ל והכי מסתברא לי דכל היכא דלא אשכחן דמחלק' מליקה משחיטה מסתמא אית לן לשווינהו עכ"ל, הרי דפוסל במליקה מצד הפסק וקאמר דבזה היא שוה לשחיטה וכן מקמי הכי כתב דבדין שהיי' במליקה פליגי בה דהרשב"א ז"ל מכשיר במליקה [ומביא דברי הרשב"א הנ"ל שעליו בנינו את יסודנו] אבל מדברי רש"י ז"ל משמע דשהיי' פוסלת במליקה שכ' באותה סוגיא וז"ל אא"ב טרפה בעלמא היא אי נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה משום הכי הויא מליקת סימנים מליקה וטרפה ליכא למימר שזה דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה אין כאן טרפות וכן בכל השוחטים משניקב הושט יש כאן מעשה טרפה וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיי' ע"כ, הרי לך כי לענין שהיי' שחיטה ומליקה שוין הם עכ"ל. הרי דמשוה פסול שהיי' במליקה שהוא מטעם טרפות ע"י ההפסק לפסול שהיי' בשחיטה, ונראה שתופס דגם בשחיטה רק מטעם הפסק הוא וכמו שהאריך בזה אחי הגנ"י, וא"כ ליכא לסיועי מיני' ולא מידי ולפ"ז דברי הרדב"ז תמוהים מאד ומרפסן איגרא שתפס דלהרשב"א אין שום פסול שהיי' במליקה ואפילו משום הפסק גרידא ואיך יפרנס סוגיא דזבחים דמבואר להדיא דבסימן ראשון לכו"ע שהיי' פוסלת במליקה, וכן איך יבאר לפ"ז דברי הרא"ה במ"ש דלא איצטריך לאשמועינן, דאי כל שהיי' דעלמא נמי מטעם הפסק הוא שפיר איצטריך לאשמועינן

לסימן ג' אות 'ה': הערה פ"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ט

שם א ו': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' י' אות ד'

לסימן ד' אות ד'

במה שכתבתי על קושית הכ"מ (פ"ט מרוצח ה"ב) למה השמיט הרמב"ם דין המשנה אע"פ שאינו איתן כשר ופירש"י משום דלא כתיב בי' עכובא ולא נאמר אלא למצוה, וכתבתי דהרמב"ם בפיה"מ אמנם מפרש לה בדרך אחרת ולאו בלכתחלה ודיעבד מיירי מתני', ונד מפירש"י משום דאמרינן בכריתות (כ"ה.) אמר רבא מנא אמינא לה מדתנן עגלה ערופה אינה כן עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר ואי אמרת מחיים אמאי תצא ותרעה בעדר הא איתסרא לה מחיים כו' ומסקינן תנאי היא, וא"כ סברה מתני' דהכא דע"ע אינה נאסרת מחיים ולא הויא כקדשים אלא מעריפה ואילך ולא בעינן שינה לעכב

הנה צריך להוסיף לביאור הדברים, דאע"ג דהרמב"ם גופי' פסק כרב המנונא דירידתה לנחל איתן אוסרתה ומ"מ פסק כמתניתין דנמצא ההורג עד שלא תערף תצא ותרעה בעדר, וא"כ מוכת דלית לי' הא דרבא דמתני' סברה דוקא משעת עריפה נאסרה אלא מצי נמי סברה דמחיים נאסרה וממילא הויא כקדשים גם קודם עריפה ושוב לא שייך תירוצנו כמה שנד מפירש"י דהשתא שפיר י"ל דהפי' דאע"פ שאינו איתן כשר היינו בדיעבד ומשום דבעין שינה הכתוב לעכב, מ"מ מדרבא אוקים למתני' דלא נאסרה מחיים. ע"כ מוכת אליבי' מיהא דהא דקתני אע"פ שאינו איתן כשר אין פירושו כרש"י בדיעבד כמש"ש, ולכן אע"פ שבעיקר הדבר לא פסק כרבא מ"מ בפירושא דמתני' תפס כוותי' דבזה ליכא מאן דפליג ומדרבא מוכח שאין פירושה להכשיר בדיעבד. ואף שלענין דינא י"ל דלהרמב"ם אמת איתן [לפי פירושו שוטף בחזקה] אינו מעכב ואע"פ שאינו איתן כשר דהא בעינן שינה לעכב [משא"כ לרבא אליבא דמתני' דלא הויא כקדשים עד שעת עריפה אפשר דשוטף בחזקה מעכב גם בדיעבד], מ"מ לא הי' להרמב"ם להזכיר אע"פ שאינו איתן [שוטף בחזקה] כשר כיון דלפי פירושו לא נזכר דין זה במשנה ואין דרכו להביא מה שלא בא בש"ס: