דבר אברהם - ב קעה

הערות ומלואים

לחלק ראשון

לסימן א אות ג': הערות ע"ז ותשובה עליהן בחלק שני סימן י' אות א' וב', סי' כ' אות א' וסימן כ"ו אות א' וי"א

שם אות ד': הערות ע"ז ותשובה עליהן בחלק שני סי' י"ג, סי' כ' אות ג' וסי' כ"ו אות ב'

שם אות ה': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ו אות ג'

שם אות ז': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי', כ"ו אות ט'

שם אות י': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' ו' אות ד'

שם אות ט"ז: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ"ו אות י'

שם אות י"ח: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי' כ' אות ב'

לסימן ב

במה שחקרנו אם שהיי' פוסלת בין סימן לסימן בעוף שכבר נו"נ בזה האחרונים ז"ל אם הוא נידון כשהיו במיעוט בתרא והארכנו שם בזה. הנה עתה כשנדפס תלמוד ירושלמי לחולין מצאתי שהדבר מפורש שם (פ"ב ה"ג) [בדפוס ס. - וואראהל דף י"ז ע"א] ותני כן שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה, ובושט אפילו משהו שחיטתו פסולה, שחט אחד או רוב אחד ושהה שחיטתו פסולה גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה. והנה הא ודאי דשחט אחד או רוב אחד מיירי בעוף, חדא דנראה דהוי סיפא דברייתא דקתני בה ברישא להדיא עוף, ועוד אי בבהמה מיירי היכי מתכשרא בשחט אחד וגמרו לזמן מרובה, אלא ודאי מיירי בעוף ושחט אחד או רוב אחד ושהה פסול משום שהיי' במיעוט בתרא, ואם גמרו אז מרובה כשרה משום דסילק כבר את ידיו מן השחיטה ונגמרה כולה ושוב אין שהיי' במיעוט בתרא פוסלת, ומסייע לי' להשבו"י (ח"ב סי' נ"ד) שהבאנו באות ז' דפסק הכי מסברא דנפשי' ע"פ דקדוק לשון הראשונים ז"ל יעו"ש. וראיתי שהרגיש בזה כבר הגאון מוהרש"מ מברעזאן ז"ל בהגהותיו לירושלמי שם. ואין לומר דלעולם מיירי סיפא דברייתא בבהמה והא דתני גמרו לזמן מרובה שחיטתו כשרה לא קאי אאחד אלא ארוב שנים, חדא דדוחק גדול הוא, ועוד דנראה דברייתא זו היינו היא השנויה בתוספתא דמכילתין ריש פ"ב והתם תני להדיא גם בתחלת הסיםא עוף, דז"ל התוספא שחט חצי גרגרת בעוף ושהה כדי שחיטה ואח"כ שחט את כולה שחיטתו כשרה אחד או רוב אחד בעוף אע"פ שהיא [ובאור הגנוז ומנחת בכורים גרס ששהה] לזמן מרובה שחיטתו כשרה. ואף שאין גירסת הירושלמי בסיפא עולה בקנה אחד עם התוספתא שלפנינו בכ"ז יראה הרואה דחדא היא והתם מבואר להדיא דסיפא מיירי נמי בעוף כמ"ש. ועיי' בחולין (דף כ"ח ע"א) דמייתי הש"ס לברייתא זו ג"כ בשינוי לשון ולא איתני התם עוף גם ברישא ואמרינן עלה מאי לאו בעוף ומאי גמרו גמרו לקנה כו'. ולמדנו אפוא מדברי הירושלמי, א) דשהיי' בין סימן לסימן בעוף דינה כשהיי' במיעוט בתרא, ב) דבסילק ידיו מן השחיטה וגמרו לזמן מרובה כשרה כהשבו"י. אחרי כתבי דברים אלו יצאו עוררין על אמיתת הירושלמי הנ"ל ואין אני מומחה לדון בדבר זה

שם אות ב': הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שני סי י' אות ג

שם אות ב' בהגה"ה: הערה ע"ז ותשובה עליה בחלק שניי סי' כ' אות ד - ז'

שם אות י"ב

במה שכתבתי ליישב דעת הסמ"ק דס"ל דשהיי' בין סימן לסימן פוסלת גם בעוף דלא תקשי עלי' מזבחים (ס"ח:) דשהיי' בין סימן לסימן במליקה לא מעכבא עפימ"ש הרשב"א בחי' לחולין (דף כ'.) על הא דאמרינן החם אר"י אמר שמואל כל הכשר בשחיטה כנגדו בעורף כשר במליקה הא פסול בשחיטה פסול במליקה למעוטי מאי כו' למעוטי ראשי כו' וכדר"ה אר"א הגרים שליש ושחט שני שליש פסולה, וכתב עלה הרשב"א וז"ל והא דאפשיטא לי' טפי בשחיטה מבמליקה משים דשאר הלכות שחיטה אן נוהגות במליקה דהיינו שהיי' דרסה חלדה שפוסלין כשחיטה ואינן פוסלין במליקה עכ"ל. ודבריו ז"ל תמוהים דע"כ לא עסקינן בסוגיא דזבחים אלא בסימן שני בעולה הא בסימן ראשון לית מאן דפליג דשהיי' פוסלת במליקה כבשחיטה. וצ"ל דכוונתו הוא שאין השהיי' במליקה בגדר פסול כמו שחיטה אלא דחשובה כהפסק ונחלקה המליקה ונמצא שגמר מליקה נעשה בטרפה, ונ"מ לטהרה מידי נבלה לר"מ בזבחים (ס"ט), וכן משמע מחי' הר"ן לחולין שם וכדר"ה אר"א כו' ואצטריך לאשמועינן שלא תאמר כיון שחלדה ודרסה נמי דפסלי בשחיטה לא פסלי במליקה שאף בהגרמה נאמר כן קמ"ל כו' ומיהו שהיי' ודאי פסולה במליקה אלא דלא אצטריך לי' לאשמועינן דכיון דחלק חציו של סימן ואיטרפא לה ושהה אח"כ כיון שהשהיי' מחלקת כי קא מלק טריפה קא מלק והרי הוא כאלו נטרפה מעיקרא עכ"ל. משמע דפסול רק משום חילוק השהיי' וקרבן טריפה הוי אבל פסול בגופה של מליקה כמו פסול בשחיטה לא הוי, וא"כ אין זה שייך אלא כששהה בתוך שיעור מליקה אבל סימן שני שאינו אלא למצות הבדלה ולא שייך בי' הפסק החליקה לא איכפת לן אם שהה בי', משא"כ בשחיטה, יעוש"ה בדברינו. ועתה ראיתי לאחי הגאון מוהר"ר יעקב נ"י בספרו נאות יעקב (סי' י"ז) שתירץ נמי הכי על יסוד דברי הרא"ה שבחי' הר"ן והזכיר שמצא כמו"כ בספרי. ודחה תירוץ זה דאין כוונת הרא"ה כלל לחלק במהות פסול השהיי' בין שחיטה למליקה, דזה לשוט ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה אלא דלא איצטריך לי' לאשמועינן כו', הרי דבתחלה כתב ומיהו שהיי' ודאי פסול במליקה דמשמעו שפסולה במליקה כמו בשחיטה וטעם אחד להם, ואי דבשחיטה היא מוספת פסול ה"נ במליקה דדינן אחד, אלא דלבתר הכי כתב דבמליקה לא אצטריך לאשמועינן דבלא"ה כיון דשהיי' מפסקת הרי הוי כמלק את הטריפה, והיינו דלדידן דפסקינן כר' יוסי אין מליקת טרפה מטהרתה מידי נבלה, ואין לנו צורך לדין השהיי' שהוא בגדר פסול, הרי מפורש מדבריו ההיפוך דמה שכתב לפסול מטעם דכי מלק טרפה קא מלק הוא רק דבשביל זה לא אצטריך לאשמועינן פסיל שהיי' במליקה אבל באמת פסול השהיי' במליקה דינו וטעמו כמו בשחיטה, וא"כ אין כל יסוד לתירוץ הנ"ל. עכ"ד. ואני תמיה על אחי הגנ"י שכתב שאין כל יסוד לתירוץ זה. דאיך שהי' ביאור דברי הרא"ה ולאיזה סונה שנשיאם מ"מ עיקר התירוץ קיים ויסוד מוסד לו, שהרי אנכי הבאתי תחלה דברי הרשב"א וע"ז בניתי עיקר יסודי וסיימתי רק דכן משפע מחי' הר"ן, והעיקר נסתייעתו מזה להחידוש דבשהיי' דמליקה מלבד ענין יש בו גם מענין