דבר אברהם - ב קעא

משום דכיון דאסור לבוא עליה אין טעם להתיר את הנשואין, אלא כוונתו נמי כמ"ש דכחו דאשכחן דהתירו לישא ה"נ יש להתיר את הביאה דאין טעם לאסור את הביאה יותר כיון דעיקר השמחה היא הנשואין ואי אמרת דביאה אסורה ואין אבילות נדחית מפניה ה"נ הי' ראוי שלא תדחה אבילות מפני נשואין דמאי אולמא דמצות נשואין מעיקר המצוה דפו"ר. ויש משמעות לזה מסוף דברי הרא"ש, שהק' לפר"ת וראב"ד מההיא דמס' שמחות דעל כל הני השנוין התם אמרו שמותר לישא רק אחר ל' ואפ"ת דהאי לישא נשואין גמורין קאמר בבעילה מ"מ יקשה לר"ת וראב"ד דלמי שאין לו בנים התירו גם לבעול תוך ל', ותירץ דמילתא דפסיקא נקט לתרווייהו נשואין לאחר ל' ולעולם מי שאין לו בנים מותר לבעול תוך ל' משום פו"ר כי היכי דשרינן כניסת חופה תוך ל' יום דכניסת החופה היא השמחה, ומשמע חזה דעיקר הטעם להיתר הביאה הוא רק מתורת דמיון לנישואין ומשום דלא גרעה ביאה מנשואין ואין טעם לאוסרה יותר זהו נמי כוונתו במ"ש בתחלה דאל"כ למה ישאנה לאלתר, דאלת"ה אלא דההכרח הוא שהביאה מותרת משום דאל"כ אין טעם להתיר את הנשואין בלבד למ"ל למימר כי היכי דשרינן כו' ולמ"ל להזכיר דעיקר השמחה היא כניסת החופה. ולפ"ז גם להרא"ש וראב"ד י"ל בנ"ד דשרי לישא תוך ל' אע"פ שהיא טמאה. אך מלשון הרא"ש בתשובה הנ"ל לא משמע הכי קצת שכ' שאם לא יבוא עליה למה ישאנה לאלתר ולשון זה משמע יותר שמטעם זה אין להתיר את הנשואין כמו שכתבנו בתחלה, ויש לדחוק ואין להאריך בזה. אבל כל אלו דברים דחוקים הם והמחוור בכוונת הראב"ד והרא"ש כמו שתפסנו בתחלה שאם אסור לבעול אין טעם להתיר את הנשואין למי שאין לו בנים משום פו"ר, דכיון דאשכחן להר"י בתוס' יבמות וכתובות דמשום דסבר דאסור לבעול תוך ל' אסר להדיא מה"ט גם לכנוס בודאי נראה דהיינו נמי טעמא דהני רבוותא שהתירו לבעול מהוכחה דנשואין משום דאל"ה הי' אסור גם לישא. ולפ"ז בטמאה באמת אסור גם לישא לדידהו, [אם לא לפי הדרך האחת שכתבנו למעלה דאפשר דמחלקי בין נשואין לקידושין וקדושין לעולם הוו מצוה]. אולם לר"ת מיהא שאין טעמו מפורש בע"כ אנו מוכרחין לומר דאין לאסור את הנשואין במקום שהביאה אסורה, דה"נ התיר לכנוס בשבת גם כשאינה ראוי' לביאה באותה שבת, ומה שהתיר את הביאה תוך ל' הוא רק משום דלא גרעה מנשואין וכמ"ש. ולפ"ז בנ"ד כשהיא טמאה מ"מ מותר לישא תוך ל' לר"ת כמו בשבת

איברא דאיכא למידחי דאין למילף היתר נישואין באבלות תוך ל' כשאינה ראוי' לביאה מקידושי שבת כה"ג, דבלא"ה נמי לא דמיין קידושי שבת לאבילות ומצינו שהקילו בה יותר מאבילות. שהרי באבילות לא התירו אלא למי שאין לו בנים שלא קיים עדיין פו"ר אבל למי שיש לו בנים ואין לו אשה לא התירו בשביל מצות בבקר זרע את זרעך כו', (עיי' בס' הישר לר"ת סי' תקצ"ח), ולענין שבת משמע דס"ל לר"ת דאפילו כשקיים פו"ר אלא שאין לו אשה נמי מקדשין משום דקעביד מצוה דבבקר זרע את זרעך כו'. דאע"ג דבלשון ר"ת בתוס' וכן בשו"ע שם נאמר רק מי שאין לו אשה ובנים נראה דאו או קאמר וביש לו בנים ואין לו אשה נמי שרי, כמ"ש הגרעק"א ז"ל בהגהותיו לאו"ח שם (סי' של"ט) ומוכיח לה מדהקשו התוס' על שי' ר"ת מירושלמי יומא ולא ניחא להו דמ"מ ביש לכהן גדול בנים מאי איכא למימר והיאך קונין לו לכהן גדול זה קנין בשבת, אע"כ דגם בכהאי גוונא התיר ר"ת לקדש בשבת ושפיר הקשו מירושלמי. ואי תקשי לך היא גופא, מנ"ל לר"ת באמת הכי דביש לו בנים לו אשה נמי חשיב מצוה קא עביד ומותר לקדש בשבת דילמא הא נמי דמיא לאבילות שלא התירו בה אלא כשלא קיים מצות פו"ר, אפ"ל דמלשון הש"ס מוכח הכי דמשני לא צריכא דאית לי' אשה ובנים ואי תימא דלא שרי אלא למי שאין לו בנים לא הו"ל להש"ס למימר דאית לי' אשה ובנים אלא הכי הו"ל למימר לא צריכא דאית לי' בנים, אלא ודאי משמע דדוקא בדאית לי' תרווייהו אשה ובנים הוא דאסור אבל בדלית לי' אפילו חד מינייהו שרי. עכ"פ הרינו רואים דקילא לר"ת ההיא דשבת מאבילות לענין יש לו בנים ואין לו אשה, וא"כ י"ל דלענין לכנוס כשאינו יכול לבעול נמי קילא דבשבת שרי ובאבילות אסור. ובטעמא דמילתא י"ל דשאני איסור דרבנן מגזירה דרבנן דבאבילות הנשואין הוא איסור דרבנן משום שמחה שאבל אסור בה וכשהתירו לו במקום מצוה התירו לעבור על איסור דרבנן ולכן י"ל דלא התירו אלא במקום מצוה רבה. משא"כ בקידושי שבת שאסורין רק משום גזירה דשמא יכתוב כמבואר התם בסוגיא דביצה ובמקום מצוה לא גזרו אפשר דהקילו טפי ולא גזרו גם במקום מצוה דבבקר זרע זרעך ובקידושין בלא ביאה, דאיסור דרבנן חמור מגזירה דרבנן, ודוק כי הוא חילוק מוטעם. אבל אין זה דיחוי, דביש לו בנים ואין לו אשה שפיר איכא לפלוגי בין קידושי שבת לאבילות משום דאשכחן הכי בש"ס כמש"ל דמלשון הש"ס מוכח דמותר לקדש בשבת באין לו אשה לחוד ובאבילות תנינן להדיא רק אין לו בנים, משא"כ לענין קידושין שאינן ראוין באותה שבת לביאה או נשואין דאבילות שאינן ראוין בתוך ל' לביאה דלא אשכחן בש"ס להדיא לא התירא בקידושי שבת ולא איסורא בנשואי אבילות אלא דר"ת מסברא דנפשי' ס"ל דמותר גם כה"ג לקדש בשבת אי אמרת דבאבילות כה"ג אסור לישא מנ"ל לר"ת מסברא דבשבת מותר לקדש אימא ה"נ אסור, אלא ודאי מדהתיר ר"ת לקדש כה"ג בשבת ש"מ דסברא אלימתא היא דקידושין נמי הוו מצוה ובאבילות נמי שרי

ה) אולם בעיקר הדין גם בקידושי שבת אם התיר ר"ת אפי' כשאינה ראוי' לביאה באותה שבת עדיין לא ברירא לי. דמה שהוכחנו דע"כ התיר ר"ת גם כה"ג דאל"ה מאי הקשו עלי' התוס' מירושלמי דיומא ראי' קלושה היא, דאדרבא איכא למידק מזה לאידך גיסא דר"ת לא התיר אלא משום מצות פו"ר ממש וכשאפשר לבוא עלי' באותה שבת דוקא ואל"ה אסור ולהכי לא איכפת לי' לההיא דירושלמי דמה"ט באמת התם אסור, ואדרבא מכח זה יש לתמוה על התוס' דהקשו מירושלמי על ר"ת ולא תירצו בהכי ומנא פסיקא להו כ"כ דהתיר ר"ת גם כה"ג. ומה"ט לא ברירא לי גם חידושו של הגרעק"א ז"ל שהזכרנו דגם ביש לו בנים ואין לו אשה התיר ר"ת משים מצות בבקר זרע את זרעך דאל"כ מאי מקשו עליו התוס' דילמא פירכת הירושלמי היא רק על כהן גדול שיש לו בנים, דאדרבא י"ל דר"ת ז"ל ס"ל להיפוך [ולא נצטרך לומר דשניא קידושי שבת בזה מנשואי אבילות כמש"ל] ולכן לא הוקשה לי' מהירושלמי ומנא פסיקא להו להתוס' להיפוך בכדי להקשות עליו ועוד דעל עיקר הדבר דקידושין עצמן חשיבי מצוה אע"ג שאינן ראוין באותה שעה לביאה לכאורה קשה מהא דמו"ק (דף י"ח ע"ב) אמר שמואל מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר כו' לימא מסייע לי' אין נושאין נשים בחולו של מועד כו' הא לארס שרי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא לארס דלא קעביד מצוה אלא אפילו לישא נמי דקא עביד מצוה אסור, הרי דלארס חשיב לא קעביד מצוה [לכה"פ היכא דלא אפשר עכשיו לנשואין וביאה] והיאך קרי ר"ת לקידושין בשבת מצוה אפי' כשאינה ראוי' עכשיו לביאה. ודוחק לומר מאי לא קעביד מצוה דקאמר שאינה מצוה כל כך כמו לישא, דלשון לא קעביד מצוה משמע דאינה מצוה כלל. מיהו איכא למידחי קצת ולומר דלעולם לדידן גם האירוסין הוי מצוה לפי שהן גורמין למצוה אח"כ, והא דאמרינן דלארס לאו מצוה קעביד היינו דוקא מקמי דידעינן הא דשמואל דחיישינן לשמא יקדמנו אחר והלכך לאו מצוה קעביד שהרי יכול לארס אחר המועד, ולהכי כדבעינן לסיועי לשמואל ממתני' דאין נושאין כו' שפיר דחינן דליכא מינה סייעתא לשמואל וממילא אי לאו דשמואל לא מיבעי' קאמר לא מיבעי' לארם דלא קעביד מצוה, אבל לבתר דאחר שמואל דחיישינן שמא יקדמנו אחר שוב גם האירוסין הוי מצוה שהרי הן גורמין למצוה אח"כ דאה לא יארסנה עכשיו אפשר שיקדמנו