דבר אברהם - ב יז

כהן קאמר או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בניציח דדחי כו' והתם כיון דיכול להמתין עד למחר נילף (מיניה שריפת) משריפת קדשים וי"ל דהתם נמי א"א להמתין דיש לה לידון מיד ולישרף שלא יענו הדין ושלא ישכחו הדברים עכ"ל, הרי דלא דנו להו כג' כתובים ילפינן מיני' גם שריפת בת כהן, ונראה דה"נ ילפינן לעלמא דכל שאפשר להמתין למחר אין עשה דוחה ל"ת. וכ"כ התו"י בשבח שם וז"ל וא"ח הנך אמוראי לעיל דסברי דיו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת וכה"ג פריך פ"ק דיבמות ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל. והרמב"ן ז"ל בחי' לשבת כתב על הא דפריך הש"ס מה"מ שאין שורפין קדשים ביו"ט ודרשו מקראי ור"א אמר דיו"ט עול"ת וז"ל ואיכא דקשיא לי' ותיהוי נמי יו"ט ל"ת ושריפת קדשים עשה היכי דחי האי עשה להאי ל"ת הרי אפשר לעשה זה להתקיים לאחר וארשב"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקים שניהם כו' וכיון שכן מ"ט צריכי להנך קראי כו' ולדידי הא לא קשיא לי משום דלא אמר רשב"ל אפשר לקיים את שניהם אלא כגון ההוא דאקשינן במנחות כו' אבל מ"ע שאין לקיימה היום כיון דחביבא מצוה בשעתה כו' וע"כ א"א לקיים איז שתיהן מקרי אע"פ שאפשר למחר שכל שמחוסר זמן כמחוסר הכל דמי והרי עכשיו א"א לקיים שתיהן עכ"ל. ויש לנו להסתפק בדבריו אם ס"ל כתוס' יבמות או פליג עלייהו, דהתוס' כתבו נמי דאי לאו קרא דבקר הי' שרפת קדשים דוחה יו"ט ולא הוה אמרינן מדנפשין סברא זו דאפשר לשהויי למחר אלא דלבתר דכתיב קרא אמרינן דה"ט דקרא דכה"ג לא דחי עשה והוה גמרינן מיני' גם לשריפת ב"כ אילו הוה אפשר לשהויי שריפתה, וכיון דהרמב"ן קאי רק לתרוצי על הא דפריך הש"ס מתחלה מה"מ מקמי דידע דרשא דקראי שפיר כתב שאין לחלק משום האי סברא, אבל לבתר דמייתי הש"ס הני קראי י"ל דמודה נמי להתוס' דהשתא מחלקינן בהכי וילפינן גם לעלמא, או אפשר דפליג על החום גם למסקנא וס"ל דאפילו לבתר דכתיבי הני קראי לא אמרינן דהיינו טעמיי' ולא ילפינן מינייהו לעלמא שבכה"ג לא תהא עשה דוחה ל"ת. אמנם ספק זה נפשט מדברי הרשב"א ז"ל בחי' לשבת, דלבתר דהביא דברי הרמב"ן ז"ל אלו הוסיף עליהם וז"ל ובודאי הכי משמע כדבריו דמוכח בריש פ"ק דיבמות דאמרינן התם אלא אתיא מבנין בהמ"ק דתניא יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ח"ל כו' הא לאו הכי דחיא כו' ואי איתא האיך אפשר לומר כן דהא בנין בהמ"ק אפשר למחר ואפשר לקיים את שניהם כו' ועוד דדחי' לא בלאו דמחמר ואקשינן אלא הא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחיא אמאי לימא שאני הכא משום דאפשר כדר"ל כו' וכה"ג נמי איכא למידק מדאתי' התם למיפשטה ממיתת ב"ד ואע"ג דמיתת ב"ד אפשר למחר עכ"ל. הרי נראה דלא ס"ל כהתוס' אלא דגם לבתר דכתיבי קראי אין לחלק בהכי לפי שסברא פשוטה היא שאין נ"מ בזה וגלי הכא קרא דלא דחי כלל ולא רק משום דאפשר לשהויי, שהרי קושיא זו עצמה ממיתת ב"ד הקשו גם התוס' דנילף משריפת קדשים ונדחקו לומר שא"א להמתין משום עינוי הדין. הרי לנו שי' הרשב"א ז"ל דאין למילף מהני קראי לעלמא להמתין למחר גם למסקנא, וכן אין למילף מינייהו דאין עשה דוחה ל"ת לאיזה טעם שיהי'

ועתה עלינו לברר איך היא שיטת רש"י ז"ל בזה. והנה על שי' התוס' יבמות דיש ללמוד לעלמא משריפת קדשים דימתין למחר יש לתמוה לכאורה ממ"ש התוס' ריש שבועות (דף ג' ע"א ד"ה על הזקן) לענין אם הניקף חייב כשהמקיף אינו בר חיובא, וז"ל ואין להביא ראי' מדאמר ביבמות דאתי עשה דמצורע ודחי לאו דהקפה מדכתיב ראשו משמע דכו"ע מודו דאסור פ"י אשה ונכרי דאי ברי לרב אדא אמאי דחי הא אפשר לקיים שניהם דיש לדחות דאצטריך קרא למימר דדחי היכא דאין שם אשה ונכרי ואין לומר ימתין עד שימצא אשה או נכרי או קטן מדבעי למימר בפ' שילוח הקן דאתי עשה דמצורע ודחי עשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא אחר עכ"ל, והוא הותר לדבריהם ביבמות דכה"ג דאפשר להמתין צריך למילף משרפת קדשים דלא דחי. וצ"ל דהתוס' שבועות פליגי אתוס' יבמות ולא מרועה אחד ניתנו. אבל עדיין לא יונח לן דאכתי מה יענו התוס' יבמות לסוגיא דשילוח הקן. ונ"ל לתרץ דהא דכתבו התוס' ביבמות דיש למילף משריפת קדשים דבאפשר להמתין אינו דוחה הוא רק למ"ד יו"ט ל"ת גרידא הוא וא"כ מ"ט לא דחי ובע"כ צ"ל דהיינו טעמא משום דאפשר להמתין, אבל למ"ד יו"ט עשה ול"ח הוא ליכא למילף מידי [ואפילו אי הוה דרשינן אליבי' האי קרא] דשפיר אינו דוחה יו"ט דאין עשה דוחה לתו"ע. והנה שי' הר"י בתוס' שבת שם דרבא ס"ל יו"ט עשה ול"ח הוא ולענין שריפת קדשים לא צריך קרא ורק למילה שלב"ז אצטריך משום דאתיא בק"ו, ולפ"ז מדרשא דרבא דלבדו ולא מילה שלב"ז ליכא למילף לעלמא דצריך להמתין, דהכא היינו טעמא לפי שיו"ט עשה ול"ח. והשתא אשה"ט דבפ' שילוח הקן אליבא דרבא קיימינן ולדידי' שפיר א"צ להמתין דליכא ילפותא ע"ז כלל, והתוס' יבמות קאמרי רק אליבא דחזקי' דדריש קרא דבקר לשריפת קדשים וס"ל דיו"ט ל"ת גרידא הוא ואפ"ה לא דחי. והתוס' שבועות יסברו כשי' הר"י פורת בתוס' שבח ושאר ראשונים דרבא ס"ל נמי יו"ט ל"ת גרידא דא הוא וא"כ אלו אמרינן דלתנא דבי חזקי' צריך להמתין ה"נ לרבא ומדמצינו לרבא דא"צ להמתין ה"נ לכו"ע

וכ"ז אפשר לומר רק לשי' התוס' יבמות אבל רש"י ז"ל הרי פירש גם בדרשא דרבא דמשו"ה אין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דאפשר לשהויי למחר וא"כ קשה כנ"ל אמאי ס"ל לרב גופי' בפ' שילוח הקן דא"צ להמתין. אע"כ דס"ל לרש"י דאין למילף מכאן לעלמא. וה"נ דייקא לישני' שכ' דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט, דייק לומר שאינה דוחה יו"ט ומשמע דשאר ל"ת דחי דאל"ה לישנא יתירא הוא והכי ה"ל למימר אינה דוחה ל"ת. וכ"מ גם מלשון התוס' פסחים (דף מ"ז ע"ב ד"ה כתישה) וז"ל ועוד תימא היכי צריך הכא דליתי עשה דכיסוי ולידחי לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה עכ"ל, משמע דמשום עילה דיו"ט נגעו בה. והטעם י"ל משום דלאווי דיו"ט חמירי. ועיי' במהר"מ שיף שבת (דף קל"ג) שכתב גמי דמשו"ה לרב אשי אין למילף מילה שלב"ז שתדחה ל"ת ועשה דיו"ט ממצורע משום דיו"ט חמירא. וכן מצאתי בס' ברוך טעם שכ' נמי [כמדומה על התוס' פסחים] דהוא משום דלאווי דיו"ט חמירי. אמנם דברים אלו תמוהים בעיני שהדי מסקנת הגמ' ביבמות דאין לומר שאני לאווי דשבח דחמירי ומכ"ש לאווי דיו"ט

עכ"פ איך שיהי' הנה שי' רש"י ז"ל מבוארת דאין למילף ממילה שלב"ז לעלמא שצריך להמתין יהי' מאיזה טעם שיהי', וא"כ שפיר דברינו קיימין דאין לומר בצרעת דימתין עד שתתרפא וימולו אח"כ דמלבדו דכתיב גבי יו"ט ליכא למילף לעלמא, ואי משום דר"ל דאפשר לקיים את שניהם הכא א"א הוא דעובר בעשה בכל שעה ואשה"ט

ואין להקשות כיון דלעלמא לא ילפינן ממילה שלב"ז אלא ליו"ט משום דיו"ט חמירא א"כ ל"ל לרש"י למימר משום דאפשר לעשותה אחר יו"ט לימא משום דיו"ט חמירא, די"ל דקושטא דמילתא נקט דאפילו לגבי יו"ט גופי' אין ללמוד מזה אלא דמצוה דאפשר להשהותה לא דחיא יו"ט דכיון דחידוש הוא דאין עשה דוחה ל"ת אין לך בו אלא חידושו, ולשריפת קדשים מיהא סגי לאסור דאפשר נמי לעשות למחר

יב) עוד י"ל דלא מוכח מרש"י שבת שאינו עובר בכל שעה בעשה ע"פ הדרך שכתב כת"ר, דכיון דגלי קרא שאין קיום מצות מילה שלב"ז דוחה יו"ט שוב אינו עובר בהמתנתו דהרי אנוס הוא מדין תורה והוי כלילה דלאו זמן מילה הוא שאינו עובר אז. וזה שייך רק הכא דגלי קרא להדיא שאינו דותה משא"כ לענין להקדימה לבזמנה שע"ז אנו דנין אם זו שבזמנה קודמת או ל שפיר נידון דשלב"ז קודמת שיש בה עבירה כמש"ל באות א'. וכן גם לענין מילה בצרעת דליכא קרא לגלויי דאפשר להמתין אין מולין ומיו"ט לא ילפינן כמש"ל אלא מסברא נבוא עלה לומר דנמתין כדר"ל שפיר נידון דא"א להמתין לפי