דבר אברהם - ב טז

בהמתנה בודאי א"א לקיים את שניהם מקרי, דאע"ג דהאי מניעת עבירה בפ"ע אין בה בכדי דחיי' מ"מ מהניא מיהא לזה שלא יהא נידון כאפשר לקיים שניהם וליתא לסברא דר"ל, שהרי יש כבר צורך הדחיי' וכיון שיש צורך הדחיי' שוב עיקר קיום המצוה הוא דדחי ולא מניעת העבירה. ובתוס' פסחים (דף פ"ה ע"א ד"ה כשהוא) הקשו דלמ"ל קרא יתירא לגלויי דאסור לשבור מן הפסח אפילו עצם שיש בו מוח משום דהו"א דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת דועצם לא תשברו בו והרי אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו דבגומרתא איכא איסורא דהפסד קדשים, ואע"ג דהאי איסורא בפ"ע אינו בכדי דחיית ל"ת מ"מ מהני למשוי א"א לקיים שניהם. וראיתי בס' מלה"ר שעל יסוד דברי התוס' אלו יצא לדון דהא דר"ל רק מדרבנן הוא ומה"ת דוחה בכל גווני ולכן כשיש איסור דרבנן שוב חקרי א"א לקיים שניהם אע"ג דמה"ת אפשר לקיים, דהכא נמי הפסד קדשים רק דרבנן הוא. אבל לדעתי אין דבריו ז"ל נכונים וממקום שבא תברא, דא"כ אין התחלה לקושית התוס' דלמ"ל קרא לזה והרי מן התורה לא אכפת לן פשר לקיים שניהם ושפיר אצטריך קרא. וכ"ת דקושיית התוס' אינה על הכתוב אלא דלמ"ל לתנא להביא קרא לזה, אכתי דבתוס' זבחים (דף צ"ז ע"ב ד"ה ואחד) הקשו כמ"כ על הא דיליף רבא מהאי קרא דועצם לא תשברו בו לעצם שיש בו מוח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש דהיכי ילפינן מהכא דלמא שאני הכא דאפשר לקיים שניהם, הרי דמה"ת נמי אמרינן לסברא זו. ואף דיש לדחוק ולתרוצי לא נאריך בזה כי מבואר הוא בכמה דוכתי להיפך, ובהדיא אמרינן בסוגיין דשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל ואקרא גופי' קא פריך כדפירש"י, ומבואר יותר בחי' הר"ן שם בשם הרא"ה יעו"ש, וכן הוא להדיא בנזיר (דף מ"א ע"א), והאמת הוא כמש"ל דסברא הוא דאין כאן צורך לדחיי' ומה"ת נמי הכי הוא, ומ"מ כשיש איסור דרבנן שפיר י"ל דהוי א"א לקיים שניהם כמו שהסברנו ולא גרע מחששא דטרדא שכ' הרשב"א ועדיפא מינה. משא"כ במילה שלב"ז ביו"ט גלי קרא דכל שעיקר קיום המצוה אפשר בהמתנה אין ב דין דחיי' וממילא לא מהני מה שעובר בעשה דעבירה זו בפ"ע ן בה בכדי דחיי' כמ"ש. ועיי' בתוס' יבמות (דף ה') שהזכרנו שכ' דמשריפת קדשים ליכא למילף דאין עשה דוחה ל"ת משום דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט, ומ"מ אי לאו דגלי ע"ז קרא דבקר שני לא היינו מחלקין בזה, הרי דאע"ג דסברא דר"ל ידעינן גם בלאו האי קרא דהא לראשונים דס"ל דלא ילפינן משריפת קדשים כלל עלמא כמו שיבואר להלן מ"מ איתא לדר"ל, ש לרב אשי דקיי"ל כוותי' דיו"ט עשה ול"ת הוא ליכא שום קרא לזה ומ"מ בודאי אית לי' הא דר"ל, אפ"ה לא הוה דיינין לי' כאפשר לקיים את שניהם אלא דגילויא דקרא שאני דגלי דבכה"ג אין דין דחיי', וממה שלפנינו יתבאר דבר זה יותר. ונקוט האי כללא בידך דמיעוטא דקרא דלבדו ובקר שני שהסבירוהו רש"י ותוס' משום דאפשר למחר והאי דינא דר"ל דאפשר לקיים שניהם תרי מילי נינהו ולא קרב זה אל זה, דלר"ל יש כאן דין הדחיי' אלא שאין צורך בדחיי' וגילוי דקרא הוא דבכה"ג דישנו בהמתנה אין בו דין דחיי'. ומשו"ה כשחילקו התוס' יבמות שריפת קדשים מכלאים בציצית לא תפסו הלשון המורגל בש"ס מדר"ל כל שאפשר לקיים שניהם אלא נקטו לשון דלא בטלה מצותו בכך, והוא משום דלאו לדר"ל רמזו ודרך אחרת היא

וממוצא דברינו דחילוק גדול בין הא דר"ל דאפשר לקיים שניהם ובין מיעוטא דקרא גם לטעמא דכתב רש"י משום שאפשר לעשותה למחר, יצא לן נ"ח רבתא דכללא הוא בכ"מ שאין מילה שלב"ז דוחה יו"ט אפילו למ"ד יו"ט ל"ת גרידא ואין יוצא. דלראב"ש דס"ל מילה שלב"ז נוהגת בין ביום בין בלילה משכחת לה זימני דא"א להמתין במילה שלב"ז לאחר יו"ט שאם ימתין יעבור באיסור, כגון שהי' בנו חולה קודם הפסח והבריא בין עשיית הפסח לאכילתו ולא מלו עד לילה שמעורב אביו על ידו מלאכול פסחו ואפשר למולו לראב"ש בליל יו"ט ואם ימתין במילתו לאחר יו"ט יבטל מצות אכילת פסח, דבכה"ג אם באנו לדון שאיסור המילה ביו"ט הוא כדר"ל דאפשר לקיים את שניהם הכא הרי א"א הוא שהרי יבטל מצות אכילת פסח, וכמ"ש התוס' פסחים (דף פ"ה) שהזכרנו דמשו"ה צריך קרא יתירא לגלויי דאסיר לשבור מן הפסח גם עצם שיש בו מוח דהו"א דעשה דאכילת פסח דוחה ל"ת דועצם לא תשברו בו ולא מקרי אפשר לקיים שניהם מה דאפשר בגומרתא משום דבגומרתא איכא איסורא דהפסד קדשים, אבל לפמ"ש דכי מיעטי' קרא שאינו דוחה לא איכפת לן במאי דעבר באיסור כל שאיסור זה אינו בכדי דחיי' ה"נ אינו מולהו, דמצות אכילת פסח עלמה לא תדחה ליו"ט דלא הוי בעידנא דמיעקר לאו. [ומה שהקשו התוס' שם דשבירת עצם נמי לא הוי בעידנא י"ל בפשיטות דשפיר אפשר דהוי בעידנא דבהדי דשביר עצם בשניו קא אכיל למוח שבו]. וכן נמי לדידן נ"מ במילה שלב"ז היכא דידוע שיהא נחבש בבית האסורים עד אחר עשיית הפסח או פסח שני ורק ביו"ט שלפניו אזדכן דאפשר למולו ואח"כ בודאי לא יהא אפשר למולו קודם עשיית הפסח ויהא מעוכב על ידו, דאי מדר"ל מקרי א"א לקיים שניהם ודחיא ולמיעוטא דקרא אינה דוחה יו"ט גם בכה"ג. ועיי' מ"ש להלן סוף אות י"ד. אולם בגוונא בתרא יש לעיין לשי' התוס' זבחים (דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין) דעשה שיש בה כרת דוחה לל"ת אפילו לא הוי בעידנא, וכן כתבו התם שדוחה אפילו עשה ול"ת וא"כ אפילו למאי דקיי"ל יו"ט עול"ת נמי תדחה, וכבר העיר הגרי"פ בגליונו מתוס' חולין (דף ע"ח ע"א ד"ה מניין), ועיי' תוס' פסחים (דף נ"ט ע"א ד"ה אתי) וצ"ע

יא) ועדיין ש לבע"ד לשאל לשי' רש"י דלא תהא מילה שלב"ז דוחה צרעת היכא דנראה שתתרפא הצרעת, ולאו מדר"ל שע"ז יש להשיב כמש"ל אלא משום דנילף מיו"ט דכמו דמילה שלב"ז אינה דותה יו"ט משום דאפשר למחר אע"פ שביכו"כ עובר בעשה ה"נ נילף מילה בצרעת מינה. אבל גם זה ניחא ושתי תשובות בדבר, חדא דהתם גלי קרא דבשר דדחי אע"ג דצרעת אפשר להתרפא. תדע דצרעת עול"ת ומ"מ דחיא. ועיי' בספרי סי' כ"ב שהארכתי בזה. ומה שאמרו בגמ' שם ואי איכא אחר ליעבד אחר אינו שייך לכאן דהתם מדר"ל הוא דליכא שום צורך בדחיי' כמ"ש. [אך זה יש לדחות דאפשר דיש צרעת דידעינן ודאי דלא תתרפא וע"ז קאי ריבויא דקרא דבשר]. ועוד דנראה דלרש"י ז"ל ליכא למילף מלבדו דכתיב גבי יו"ט לעלמא כמו שיבואר

והנה היראים בסי' קי"ג (וביראים החדש הוא בסי' ד"ש) כתב וז"ל ושריפת קדשים ומילה שלב"ז ועולת חול דאסירי ביו"ט בשבת פ' במה מדליקין ומקראי דרשו לה התם ללמד על עצמם באו ואין למדין מהם במקום אחר דהוי להו שריפת קדשים ומילה שלב"ז ועולת חול ג' כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין כו' וההיא דשבת פירשתי דאביי ורבא לא פליגי אתנא דבי חזקי' אלא כל חד וחד דריש מקרא דאיכא מצוה דלא דחיא יו"ט והו"ל ג' כתובים הבא"כ עכ"ל. והנה רש"י ז"ל נראה דלא ס"ל כהיראים, שהרי כ' גבי דרשא דרבא מלבדו כו' דממילא שמעינן מזה שה"ה לשריפת קדשים טמאים שאינה דוחה יו"ט, ואי איתא דרבא לא פליג אתנא דבי חזקי' למ"ל לזה והרי ידעינן שריפת קדשים מבקר שני. [ודרך אגב אעיר דקשה לי טובא על דברי היראים מסוגיא דיבמות (דף ו' ע"א) גבי בנין בהמ"ק שאינו דוחה שבת דאמרינן ואלא דקיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי, קושיא היא והרי ביכו"כ איכא תלתא כתובי הבאים כאחד ותיהוי עכשיו ד' כתובים הבא"כ דאין מלמדין, וצע"ג], והתוס' יבמות (דף ה' ע"ב ד"ה כולה) ס"ל להדיא דלא כהיראים אלא דגמרינן מזה גם לעלמא, דז"ל וא"ת אדילפינן מכלאים בציצית דדחי נילף משריפת קדשים דלא דחי כדדרשינן בפ' כיצד צולין דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט מוהנותר ממנו עד בקר בא הכתוב ליתן בקר שני לשריפתו וי"ל דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט כו', ומיהו קשה לקמן גבי שריפת בת