דבר אברהם - ב קסד

ואינו שייך אלא באדם ולא בשור. והשתא מיושב שפיר דבב"ק דמיירי כשנגמר כבר דינו ואפשר לסקלו שפיר אמרינן דלא מענינן את דינו משום ובערת הרע, ומ"מ שפיר קאמר דגומרין דינו של שור בלילה ולא צריכין להמתין עד מחר בכדי שלא יהא עינוי הדין כמו בבעלים, דהתם ע"י מה שנמפין עם הגמ"ד עד למחר לא ימהר הרע להתבער וליכא טעמא דובערת הרע ורק באדם אסור משום ואהבת לרעך כמוך ובשור לא שייך זה ולכן גומרין דינו גם בלילה, וכמיתת בעלים כו' לא שייך בזה משום שאינו דין במיתה אלא מצות אהבה כמ"ש

ולפ"ז יצא לן דבר חדש. דהנה מצות ובערת הרע מקרבך אינה באה דוקא אחר גמ"ד שכבר נתחייב מיתה, אלא כל שנתברר כבר אצל ב"ד חיובו וכי הוא רע אע"פ שעדיין לא גמרו דינו לומר פלוני חייב חל עליהם מצות ובערת, אלא דאחר גמ"ד שנודע חיובו לכל ישראל שהוא הרע חלה המצוה על כולם וקודם גמ"ד דרק בד יודעים שהוא רע חלה המצוה רק עליהם, כמבואר בסנהדרין (דף ע"ח ע"א) טריפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך, ואמרינן לעיל (פ"ו:) שאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להורגן זכה בהן לשמים והיינו מובערת הרע מקרבך כמ"ש הרמ"ה שם [או מדר"נ], הרי דגם קודם גמ"ד יש חיוב זה כל שנתברר כבר שהוא רע. ולפמ"ש כל שנתברר שהוא רע יש למהר לגמור דינו בכדי למהר לסוקלו. ונהי דבאדם דצריך הלנת דין אדרבא אין למהר וצריך להדר בזכותו כ"ז שלא נגמר דינו אבל בשור שאין בו דין הלנה צריך למהר בגמר דינו אחר שנתברר לב"ד חיובו ואסור להשהותו. ולפ"ז הא דאמרינן בב"ק קדמו ודנוהו ד"נ אין חוזרין ודנין אותו ד"מ דלא מענינן לדיני', לפמ"ש שהוא משום שמצוה למהר לבער את הרע אינו דוקא בשנגמר דינו למיתה אלא אפילו קודם גמ"ד ורק שנתברר כבר לב"ד חיובו ונודע להם שהוא הרע נמי אין דנין אותו ד"מ ולא משהין לי' תו אלא ממהרין לגמור דינו ולסוקלו משום ובערת הרע והוא דבר חדש

ג) ואכתי איכא למידק במאי דכתיבנא. דיסוד תירוצנו לקושיית העל"נ הוא דמקרא דוהוקע לא שמעינן אלא דאין ממיתין בלילה והא דאין גמ"ד בלילה הוא משום עינוי הדין, אבל בתו"ח בחי' לסנהדרין ראיתי שכ' על הא דילפינן מקרא דוהוקע דאין גמ"ד בלילה משום דרישא דקרא קח את כל ראשי העם פירוש לשפוט כדאמר בסמוך ונגד השמש ארישא נמי קאי דמשפט ומיתה תרווייהו נגד השמש בעינן, ולפ"ז נפלו כל דברינו. דהשתא אין גמ"ד בלילה תלוי בפינוי הדין אלא גזה"כ הוא מצד המשפט עצמו שלא יהא בלילה והדרא קושית העל"נ לדוכתא אתאי גומרין דינו של שור בלילה. אבל דברי התו"ח דחוקים מאד, דאפי"ת דקח את כל ראשי העם היינו משפט מ"מ לא שמעינן מזה אלא תחילת דין דזה פסול בלילה גם בד"ח ומנין לגמ"ד, וכ"ת דמשמע דמן קיחה שהוא תחלת דין עד הוקעה ועד בכלל יהא הכל נגד השמש. ז"א דע"כ איכא לילה בינתים להלנת דין והוא דחוק, ועוד אמאי מייתי הש"ס רק סיפא דקרא והוקע ולא רישא כיון דעיקר הלימוד מרישא הוא. ומלבד זה מדברי רבותינו הראשונים ז"ל מבואר דלא כהתו"מ, דר"ח כתב וז"ל ד"נ דנין ביום וגומרין ביום מנ"ל שנאמר והוקע אותם לה' נגד השמש ומנין להוקעה שהיא תליי' שנאמר והוקעתם לה' עכ"ל. הרי דבכדי ללמוד שאין גומרין בלילה צריכין למידע מה היא הוקעה ולדברי התו"ח אין צורך בזה דנגד השמש קאי גם אמשפט גופי', ומבואר יותר בחי' הרמ"ה וז"ל מה"מ אר"ש ב"ח דא"ק והוקע אותם כו' נגד השמש הוקפה היינו תליי' כדמפרש דין דסקילה גופה ודשאר מיתות נגד השמש בעינן עכ"ל, ואח"ז מביא הא דאר"ח מנין להוקעה שהיא תליי' ומבואר להדיא דלא כהתו"ח. ונ"מ לדינא בין פירושו של התו"ח ומאי דכתיבנא לענין זקן ממרא דמענין את דינו לרבנן דר"י (דף פ"ט.) דקיי"ל כוותייהו, דלפי פירושו של התו"ח אין גומרין דינו כלילה ולמאי דכתיבנא דהעיקר הוא משום עינוי הדין אינו שייך בזק"מ, וכן נ"מ לענין עברו וגמרו בלילה דלהתו"ח אין דיניהם דין וכמש"פ המחבר חו"מ (סי' ה') בד"מ בתחלת דין עי"ש בש"ך, ולפמ"ש שהוא משום עינוי יש להסתפק אם בטל בדיעבד דרק איסורא בעלמא הוא דעבדי, ועוד יש נ"מ טובא

אמנם התו"ח הביא סעד לדבריו מדלא קתני במתני' דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה בין לזכות בין לחובה ד"נ דנין ביום וגומרין בלילה לזכות אבל לא לחובה כדקתני בכולהו בבי משמע דס"ל למתני' דבד"נ אין גומרין בלילה א לזכות משום דהא דמשפט נפשות נגד השמש בעינן בין לזכות בין לחובה משמע. והיא לכאורה ראי' אלימתא וקשיא להר"ח והרמ"ה דבזכות ל"ש טעמא דעינוי הדין ולמה לא יגמרו בלילה. ואין לומר דמשו"ה לא קתני גומרין לזכות דזה לאו דין הוא כלל דעד השתא נמי לא הי' חייב והוי רק מניעת החיוב ופשיטא דגומרין בלילה, שהרי אמרינן (ל"ג:) דאין מחזירין לחובה מקרא דצדיק אל תהרוג וא"כ גם לזכות צריכין גמ"ד לענין זה ואולי י"ל דאין דין ב"ד עליהם אלא כשיכולים לפטור ולחייב אבל כשאינם יכולים לדון אלא בצד אחד או חיוב או פטור לחוד אין עליהם שם ב"ד אז, וכיון שבלילה אינם יכולים לחייב להכי גם לזכות אינם יכולין. אלא דקשה ע"ז מהא דגומרין בד"נ בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה, הרי דאע"ג דבאותו יום אינם יכולין לחייב משום הלנה מ"מ לזכות יכולין ולפי מה שראיתי בס' קהלת יעקב להררי"י אלגאזי ז"ל ח"ב בלשון חכמים אות פ' שהביא דבר נפלא מהרב המאירי ז"ל בשיטתו לסנהדרין, דהא דאמרינן בסנהדרין (דף י"ז ע"א) סנהדרין שראו כולן לחובה פוטרין אותו מ"ט כיון דגמיר הלנת דין למעבד לי' זכותא והני תו לא חזו לי' היינו שממהרים להורגו מיד פ"ד שאמרו אם אמר איני נשבע פוטרין אותו דהיינו ממהרין אותו לפרוע שלא יחזור בו ולא בעינן בכה"ג הלנת דין א"ש, דלפ"ז גם באותו יום יש בכח ב"ד לחייבו אם יראו כולן לחובה משא"כ בלילה דלא מצו לחייב כלל. אבל כל הראשונים לא פירשו הכי אלא דפוטרים אותו ממש. וגם הסברא מצד עצמה דכל שאינם יכולים לחייב באותה שעה אין שם ב"ד עליהם קלושה היא. ע"כ נ"ל די"ל דאף דהא דאין גומרין ד"נ בלילה ילפינן לה מהוקע שהוא משום עינוי הדין כמש"ל, מ"מ לבתר דכתיב כבר קרא דוהוקע יש בו גם פסול לילה מצד הדין עצמו כמו בתחלת דין [חוץ מאיסור עינוי הדין] ואם עברו וגמרו בלילה אין דיניהם דין כמו תחלת דין, והלכך גם לזכות אין גומרין משום פסול לילה. דהנה לפמ"ש ליכא למישמע מקרא דוהוקע אלא גמ"ד ואכתי תחלת דין בד"נ שתהא ביום דוקא מנלן. וכ"ת דילפינן בק"ו מגמ"ד ומה גמ"ד דכשר בלילה בד"מ פסול בד"נ תחלת דין שפסול בלילה בד"מ אינו דין שפסול בד"נ, ז"א דהא דפסול גמ"ד בלילה בד"נ אינו משום חומרא דגמ"ד אלא משום עינוי הדין ובתחלת דין לא שייך האי טעמא. וצ"ל דילפינן תחלת דין בד"נ מד"מ. והנה אמרינן התם ר"מ דנין ביום וגומרין בלילה מה"מ אר"ח ב"פ דא"ק ושפטו העם בכל עת א"ה תחלת דין נמי כדרבא דרבא רמי כתיב ושפטו העם בכל, עת וכתיב והי' ביום הנחילו כו' יום לתחלת דין לילה לגמר דין. והשתא י"ל דלבתר דכתיב קרא דוהוקע דאין גמ"ד של ד"נ בלילה משום פינוי הדין ממילא אין ד"נ בכלל ושפטו העם בכל עת, וכיון דליכא עלייהו קרא להכשיר גמ"ד בלילה נשאר גמ"ד כתחלת דין ופסול בלילה מצד הדין עצמו ולא רק משום עינוי. ולפ"ז גם לזכות פסול ואם עברו ודנו אין דיניהם דין כתחלת דין [וידעתי שיש לומר דיו לנפשות כד"מ לתחלת דין ויש לדחוק]. אמנם בפשוטו י"ל דילפינן מוהוקע דכשם שהמיתה ביום כך הדין צריך להיות כיום, והוא דלא כמ"ש שהוא משום עינוי והדרא קושיית העל"נ לדוכתא

ד) ומסתפקנא בעברו וגמרו באותו יום לחובה אם הדין בטל לגמרי או דאין הדין בטל אלא שצריכין להלינו דילמא חזו לי' זכותא ואם לא חזו לי' זכותא ממיתין אותו למחר. וצדדי הספק יפרדו לשנים, חדא דאפי'