דבר אברהם - ב קסג

הרמב"ם (פ"א מנזקי ממון הל' ז' ח') כתב ומועד שהמית והזיק דנין אותו ד"מ וחוזרין ודנין אותו ד"נ קדמו ודנוהו ד"נ תחלה חוזרין ודנין אותו ד"מ, ומהיכן משתלם מן השבת שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו, שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו, דנוהו ד"נ וברח אין דנין אותו ד"מ, ע"כ. וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות א"א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמי והיא עצמה שבוש דאיהו סבר שאין חוששין במיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית כו' ועוד דאמרינן בגמ' דקביל סהדי וברח ומה לנו אם ברת השור או לא ברת אלא ודאי כשברחו הבעלים כמו שאנו מפרשים והכל בענין אחד וחוששין לעינוי הדין עכ"ל. המבואר דלהלכה פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד היא אם חוששין בשור לעינוי הדין ולהרמב"ם אין חוששין. ועיי' במ"מ שביאר דברי הר"מ ז"ל דהא מילתא תליא בתרי אוקימתי דגמ', דלרבנן דבי רב דאוקמי לה כר"ש התימני אסור לענות דינו של שור ולאוקימתא דרבא כר"ע מותר לענות וזהו פירושו לרדיא שמשהין אותו לרדיא אפי' אחר גמ"ד בכדי לגבות היזקו, ואין דנין מיירי בברח השור דא"א ברדיא, ופסק רבינו כאוקימתא בתרייתא. והכ"מ כתב דמצינן למימר דהרמב"ם נמי סבר דחיישינן לעינוי דינו של שור ומאי דקאמר דמשתלם מרדיא לא שמשהין אותו לרדיא אחר שנגמר דינו אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השבית ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב"ד שלא יכלו לסקלו עד אחר כמה ימים לאחר שנגמר דינו והשביח ברדייתו עכ"ד. אבל דברים תמוהים הם דא"כ מאי האי דקאמר הש"ס והרמב"ם דנוהו ד"נ וברא אין דנין אותו ד"מ אפי' לא ברח נמי אין דנין אותו ד"מ דאסור לענות דיני' והכי הו"ל למימר לא השבית ברדיא אין דנין אותו ד"מ, והוא פלא, והעיקר כהמ"מ דהרמב"ם סבר כתירוצא בתרא דאין חוששין לעינוי השיר שכן הבין גם הראב"ד בכוונתו [וכן מ"ש הכ"מ אלא אם ביום שנגמר דינו בלילה שאחריו השבית ברדייתו ולמחר סקלוהו או שאירע אונס לב"ד ולא יכול לסקלו עד אחר כחה ימים והשביח ברדייתו נמי תמוה טובא, דמשמע מדבריו דלא הוצרך לאונס ב"ד אלא לכמה ימים אבל ללילה שאחר יום שנגמר דינו לא הוצרך לאונס וז"א דכל מקום שעינוי הדין אסור חוששין גם לעינוי הדין דלילה שאחר גמ"ד ואם א"א לסקלו בו ביום אין גומרין דינו אלא למחר כמבואר בסנהדרין (דף ל"ה ע"א) וליגמרי' לדיני' בשבתא וליקטלי' בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו, ושלא בדיוק נאמרו דברים אלו], והנה יש לתמוה על הרמב"ם מנ"ל לפסוק כתירוצא בתרא דאין חוששין לעינוי השוד ולא כתירוצא קמא, ובפרט שהרמב"ם פסק כר"ש התימני כחו שהעיר בלח"מ. וביותר יש לתמוה מי דחקו להרמב"ם לנוד מפירש"י והראב"ד כפשוטו דגם תירוצא בתרא ס"ל דחוששין לעינוי השור ואין משהין אותו לרדיא וברח קאי על הבעלים ולמה יחדש דבר גדול כזה באין צורך בפשט הסוגיא. ונ"ל להראות מקור לדברי הרמב"ם דאין חוששין בשור לעינוי הדין וממילא הוכרח לפרש דלכה"פ תירוצא בתרא ס"ל הכי דאל"ה תקשי ברייתא דמשהין אותו לרדיא ובע"כ כשברח השור מיירי. דאמרינן בסנהדרין (דף ל"ו ע"ב) אר"א י' דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה. מה"ח אר"א בר פפא דא"ק לא תטה משפט אביונך בריבו משפט אביונך אי אתה מטה אבל אתה מטה משפט של שוה"נ, ופסקה הרמב"ם ז"ל (פי"א מסנהדרין ה"ד) וראיתי בס' ערוך לנר בסנהדרין שהקשה דלטעם הגמ' דאתה מטה משפט שוה"נ לא שייך להוציא שוה"נ אלא מאינך דיני דמתני' שהן מצד הטיי' לטובה אבל הא דאין גומרין דינו אלא ביום דוקא דלאו משום הטיי' הוא אלא מגזיה"כ דוהוקע אותם נגד השמש ניבעי גם בשור מכח כמיתת בעלים כך מיתת השור. ונ"ל לתרץ דלעיל מינה בסוגיין דסנהדרין (לד:) עלה דמתני' דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום אמרינן מה"מ אר"ש בר חייא א"ק והוקע אותם לה' נגד השמש, ולכאורה צריך ביאור דמזה לא שמענו אלא דהמיתה לא תהא אלא ביום אבל מנלן שאין גומרין דינו אלא ביום. אמנם פירושו פשוט דכיון דחזינן דאין ממיתין אותו אלא ביום ממילא אין גומרין דינו אלא ביום דאילו גמרו דינו בלילה הי' צריך להשהות אותו עד למחר דאין ממיתין בלילה ונמצא אתה מענה את דינו. וכיון שדין זה דגמ"ד בלילה תלוי רק בעינוי הדין ס"ל לר"א דאין עינוי הדין בשור ולכן שפיר גומרין דינו בלילה ומשהין סקילתו למחר. וכיון שהרמב"ם פסק כר"א הרי לנו מקור נאמן שאין חוששין בשור לעינוי הדין והוצרך לפרש תירוצא בתרא דרבא דלא כרש"י וראב"ד דאל"ה תקשה ברייתא להלכה. והטעם י"ל משום דעינוי הדין הוא משום צער ובשור לא שייך לשון צער. ותירוצא קמא אפשר דסבר דאין הטעם משים צער ושייך נמי בשור, או דאע"ג דבי' גופא לא שייך טעמא דצער מ"מ כיון דבבעלים מיהא אין מפנים דינם שוב אמרינן כמיתת בעלים כך מיתת השור

ב) אמנם גם לשיטת הסוברים דחוששין בשור לעינוי הדין יש לתרץ קושיית הערוך לנר. דהנה לכאורה קשה טובא למה אין מענין דינו של שור, דבטעם דעינוי הדק באדם כתב הרמ"ה בחי' לסנהדרין (דף ל"ה) שהוא משום ואהבת לרעך כמוך וזה לא שייך כלל בשור, ואטו בעינן גם בשור בית הסקילה גבוה שתי קומות משום ברור לו מיתה יפה מצד ואהבת לרעך כמוך כמבואר בסנהדרין (מ"ה.). ואין לדחוק ולומר דמ"מ כיון דבבעלים אין מענין את הדין לאיזה טעם שיהי' ה"נ אין מענין דין השור מגזיה"כ דכמיתת בעלים כו' ואע"פ דלא שייך בי' ה"ט, דז"א דכיון דעיקר טעמא הוא משום ואהבת לרעך כמוך נמצא שאין זה כלל דין מיוחד במיתה אלא מ"ע כללית היא בפ"ע של ואהבץ לרעך המוטלת על ב"ד ואין זה שייך כלל לענין מיתת הבעלים אלא דמצות האהבה שעל ב"ד מצאה לה מקום גם במיתה, וכיון דעל השור לא שייך מצות ואהבת כו' ממילא מותר לענות את דינו. דהא רק כמיתת הבעלים כו' אמרינן ולא כאהבת הבעלים ועוד דבבעלים גופייהו כשלא הי' להם צער הי' מותר לענות את דינם לפ"ד הרמ"ה וא"כ שור דלית לי' צער שוה בזה לבעלים ומותר לענות דינו. לכן נ"ל לומר דבאיסור עינוי הדין איכא גם טעמא אחרינא, משום מצות ובערת הרע מקרבך, דכיון דנתחייב מיתה אסור לאשהויי מצות ובערת הרע מקרבך דהא ביני וביני נמצא הרע בקרבך ואינו מתבער מן העולם. [אח"ז ראיתי את ידי"נ הגאון הגדול מהורא"ב קאמאי נ"י האב"ד ור"מ דק"ק מיר ואמר נמי הכי והאריך בזה בדברי התוס' יבמות (דף ה': ד"ה כולה)]. והא דאיצטריך הרמ"ה לטעמא דואהבת לרעך כמוך הוא משום דקאי על הא דאמרינן התם לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יו"ט מ"ט משום דלא אפשר היכי ליעבד כו' וליגמרי' לדיני' בשבתא וליקטלי' בחד בשבתא נמצא מענה את דינו, והלכך משהין את הגמ"ד פד חד בשבתא, והתם לא סגי בטעמא דובערת הרע מקרבך. דאי משום הא שפיר הי' מותר לגמור את דינו בשבתא וליקטלי' בחד בשבתא דהא השתא נמי דאתה מונע עינוי הדין, אין הרע ממהר להתבער דלא קטלינן לי' אלא בחד בשבתא, ואדרבא אם יגמרו דינו בשבתא או במעלי שבחא ימהרו להרגו בחד בשבתא בבקר והשתא צריכין תחלה לגמור דינו בבקר ולהרגו אח"כ, ולכן הוצרך לטעם דואהבת לרעך כמוך. והשתא דבעינן הדין יש שני טעמים חדא דואהבת כו' ועוד משום ובערת הרע מקרבך י"ל דטעמא קמא לא שייך בשור אבל טעמא בתרא שייך גם בשור, דגם בשור אמרינן ובערת הרע מקרבך כמבואר בחולין (דף קל"ט ע"א) בעוף שהרג את הנפש ועוד שם (ק"מ.) וברש"י סנהדרין שם (ל"ו ע"ב) ובתוס' (פ' פ"א), ולכן אסור לענות גם דינו של שור מה"ט בתרא. ובזה מדוקדק לי לשון ר"ת שכ' דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו. [הן אמנם שהמ"מ (פ"י מנזקי ממון ה"ז) כתב דהרמב"ם סבר דקרא דובערת הרע מקרבך לא כתיב אלא באדם ולא בשור, אבל דבריו תמוהים טובא מחמת הסוגיות הנ"ל, ועיי' בחת"ס חאו"ח (סי' ק"פ) ועוד]. אלא דבזה תהא נ"מ בין שור לאדם בגוונא דכתיבנא דלא ימהר הרע להתבער מן העולם ביכו"כ אם מותר לגמור את דינו ולאשהויי מיתתו עד זמן שאפשר להמיתו, דזה נובע רק מחצות ואהבת כו'