דבר אברהם - ב קסב

נתמעטו ואי הוא לאו דוקא חליפי חליפין נמי יהו אסורין, והלכך מפרשי בדרך אחרת כמו שיבואר

דהנה יש לחקור למ"ד חליפי חליפין אסורין משום כל שאתה תהיה ממנו אם איסור החליפין השניים נובע מהע"ז עצמה, ר"ל דאינהו נמי נדונין כחליפיו הראשונים משום דקרינן גם בהו כל שאתה מהיה ממנו מהע"ז עצמה, דאינהו נמי מהע"ז גופה נתהוו ע"י שנתגלגלו ממנו דרך חליפיו אלא שבאו ע"י אמצעי ואי לאו גוף הע"ז לא בא גם האמצעי, או דילמא דמצד כל שאתה מהיה ממנו מהע"ז עצמה אין לאסור אלא חליפין הראשונים דרק אינהו בלחודייהו ממנו נתהוו, אבל חליפין השניים לא חקרי נתהוו ממנו אלא מחליפיו הוא דנתהוו, אלא דמ"מ גם חליפין השניים אסורין משום דכיון דחליפין הראשונים נאסרו כמוה דפ"ז עצמה חל גם עליהן דין כל שאתה מהיה מהן הרי הוא כמוהן כמו שהדין בדבר שאתה מהיה מהע"ז עצמה וממילא חליפין השניים שנתהוו מן הראשונים נעשין כמוהן של ראשונים ואסירי, וכן שלישיים ורביעיים עד סוף כל החליפין כאו"א נעשה כמוהן של החליפין האחרונים שלפניו שהן אביהם ומהם נתהוו. ואם נניח כדרך האחרונה זו נבנה על יסוד זה עליי' דמחלוקת דמ"ד חליפי חליפין אסורין ומ"ד מותרין הוי בחליפין הראשונים גופייהו ומזה הנ"מ לחליפי חליפין. דמ"ד חליפי חליפין אסורין סבר דחרם הוא כולל כל מילי דע"ז ואביזריה דכולהו מקרי חרם ולאו דוקא הוא עצמו ממש, ולא בא הוא למעט אלא מידי דלאו מענין ע"ז הן כגון ערלה וכה"כ שאין שמם חרם, ולפיכך חליפיו נמי מיקרי חרם כדכתיב והיית חרם כמוהו דהיינו שגם על חליפיו שאתה מהיה ממנו חל שם חרם, וממילא כיון שחל על חליפין הראשונים שם חרם יש בהם דין כל שאתה מהיה ממנו [שהוא רק בדבר דשם חרם עליו] ואוסרין את השניים ונעשו גם הם חרם וחוזרין ואוסרין וכן לעולם. וח"ד מותרין סבר הוא ממש דוקא דרק הוא עצמו מקרי חרם ולא מילי אחריני ואפילו מענין ע"ז ולא חליפיו ואפי' הראשונים, אלא דעל חליפיו הראשונים חל רק איסור הנאה מקרא דכל שאתה מהיה ממנו אבל שם חרם לא הוטל עליהם דהוא חרם ואין אחר חרם, וכיון שכן רק הוא עצמו תופס את דמיו שהוא חרם ואין חליפיו תופסין דמיהם, לפי שאין דין תפיסת דמים אלא במה שהוא חרם וחליפיו אין שם חרם עליהם. והא דמרבינן חליפין מוהיית חרם כמוהו לאו לענין שיעשו כמוהו ממש להיות קרוין גם חרם דהא חרם הוא כתיב ולא אחר חרם אלא לענין איסור הנאה בלחוד הוא דנתרבו. ומאי דקאמר הש"ס הוא ולא חליפי חליפין אין הכוונה דרק חליפי חליפין נתמעטו מהוא ולא חליפין הראשונים, אלא דכיון דכתיב הוא למימרא דחליפיו לא נעשה שמם חרם ממילא חליפי חליפין מותרין דכיון דהראשונים לא נעשו חרם אין בהם דין כל שאתה מהיה ממנו וממילא השניים מותרין

ולפ"ז יוצא דדין אפר חליפין תלוי בפלוגתא דחליפי חליפין, דלמ"ד אסורין וסבר דחליפין נמי חקרי חרם הרי הן בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם דמיני' ילפינן דכל שהוא חרם אפרו אסור ולכן גם אפר חליפין אסור, ולמ"ד חליפי חליפין מותרין שאין גם על חליפין הראשונים שם חרם אינם בכלל ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפרן מותר. והשתא שפיר תפס הרשב"א דאפר חליפין מותר די"ל דס"ל להלכה כמ"ד חליפי חליפין מותרין משום דרבנן בירושלמי הכי ס"ל ולא ניחא לי' לאוקמי לתוספתא כיחידאה דלא כהלכתא וכמש"ל

והשתא מיושב שפיר דברי הרמב"ן ולא תקשי עלי' מאי דקאמר הוא חרם ולא משמשין ותקרובת דלפי המבואר היינו ממש כבסוגיין ודבר זה תלוי בפלוגתא דחליפי חליפין, דלמ"ד אסורין דכל מידי דע"ז מיקרי חרם ה"ה תקרובת ומשמשין נמי מקרי חרם וממילא נכלל בהלאוין דולא תביא תועבה אל תוך ביתך דכתיב בתרי' כי' חרם הוא ובולא ידבק בידך מאומה מן החרם כשי' הרמב"ם, ומ"ד חליפי חליפין מותרין דלא מיקרי חרם אלא ע"ז עצמה ולא חליפין ה"ה תקרובת ומשמשין לא מיקרי חרם דכתיב חרם הוא דוקא ע"ז עצמה ממש וממילא אינם בכלל הלאוין דלא תביא תועבה אל תוך ביתך ובולא ידבק בידך כשי' הרמב"ן. וי"ל דהרמב"ן תפס להלכה כמ"ד חליפי חליפין מותרין וכמש"פ בטוש"ע מטעמי דכתיבנא לעיל, משום דקיי"ל בכהב"כ אין מלמדין ומשום דבירושלמי ס"ל לרבנן דמותרין, וא"כ שפיר כתב דרק ע"ז עצמה נקראת חרם דכתיב חרם הוא ולא משמשין ותקרובת והיינו ממש כמבואר בש"ס. אבל הרמב"ם אדל לשיטתו דפסק (פ"ח מעכו"ם ה"א) כמ"ד חליפי חליפין אסורין (וכתב הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' קמ"ה ס"ט) משום דמהפך הגירסא בירושלמי דרבנן אוסרין ור"י בר"י מתיר ופסק כרביה], וא"כ כל חילי דע"ז מיקרי חרם וממילא גם תקרובת ומשמשין בכלל הלאוין דלא תביא תועבה ובולא ידבק בידך. ולפ"ז יצא לן ובר חדש דמה שפסק הרמב"ם (פ"ז מעכו"ם ה"ט) דגם תקרובת ומשמשין תופסין את דמיהן הוא רק לשיטתו דחליפי חליפין אסורין וכל מילי דע"ז מיקרי חרם, אבל למ"ד חליפי חליפין מותרין ה"י תקרובת ומשמשין אין תופסין דמיהן. והלכך יש לתמוה ע"ז שהטור (סי' קמ"ד) כתב כשם שאליל ותקרובתה אסורין כך דמיהן אסורין, ובסי' קמ"ה מביא שתי הדעות בחליפי חליפין והב"י תפס שפסק כמ"ד מותרין, וא"כ לא הי' לו לפסוק שדמי תקרובת אסורין. וראה זה פלא דבשו"ע (סי' קמ"ד) כתב רק שדמי האליל אסורין ודלג על תקרובת. ולפמ"ש י"ל דהטור באחת לא הכריע בסי' קמ"ה אי חליפי חליפין מותרין או אסורין ומספקא לי' לחוש לפסק הרמב"ם ולכן כלל בסי' קמ"ד נם תקרובת בכלל התופסין דמיהן והוא מספיקא לחוש לדעת הרמב"ם, אבל הב"י שתפס דהטור פסיקא לי' דחליפי חליפין מותרין ובשו"ע נמי פסק בסתמא דמותרין והביא דעת הרמב"ם רק בשם יש אוסרין לפיכך לא מנה בסי' קמ"ד תקרובת בכלל התופסין את דמיהן. אבל דבר חדש הוא וצ"ע. והשתא מיושב בפשיטות סוגיין דפרש, דאפשר דרב סבר חליפי חליפין אסורין וממילא גם תקרובת מקרי חרם וקאי עלה קרא דולא ידבק והיית חרם. והשתא גם ממשנה דשבת יש ליישב דר' והודה סבר כר' ישמעאל בר"י דחליפי חליפין אסורין, ולא נצטרך לדחוק דכולל במשמשין גם ע"ז גופה. והרמב"ן ז"ל לא ניחא לי' בהא ותירצה גם להלכתא. וכמובן אין אני קובע מסמרות בפירושי החדש בסוגיא דחליפי חליפין שמסתעפים ממנו הרבה חידושים להלכה, אבל לחידודא דשמעתתא יפה הוא

סימן לד

הערות אחדות כענין עינוי הדין

ועתה ארשום לכת"ר איזה דברים אשר נתעוררו לי לפום רהיטא מדי עסקי בשי' ר"ת בתוס' סנהדרין (דף פ' ע"א ד"ה בשור) שעמדנו בהם שכתב דאסור לענות דינו של שור ומצוה לסוקלו, ואף כי לא עיינתי עדיין בהם דלא קאימנא השתא בהאי עניינא, בכ"ז לא אמנע מלהודיעם לכתר"ה ותן לחכם כו'

א) גרסינן בב"ק (דף צ' ע"ב) ת"ר שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות מועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות קדמו ודנוהו דיני נפשות הין חוזרין ודנין אותו ד"מ, וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי ליהדר ולידייני' נמי דיני ממונות, אמר רבא אשכחתינהו לרבנן דב רב דיתבי וקאמרי הא מני ר' שמעון התימני היא דאמר מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אלמא בעינן אומדנא דבי דינא והא כיון דגמר דינא לקטלא לא משהינא לי' לאומדנא דבי דינא ולא מענינן לדיני', ואמינא להו אנא אפי"ת ר"ע הב"ע כשברת אי ברח כי לא דנוהו ד"נ היכי דיינינא לי' ד"מ בלא בעלים דקביל סהדי וברח סוף סוף מהיכא משתלם מרדא