דבר אברהם - ב קסא

ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שתל שם ע"ו עליו אינה מקודשת הא בעלמא מקודשת עכ"ל. הנה מבואר מדבריו דעיר הנדחת דקתני בתוספתא היינו בעיר ממש שהיא קרקע או מחובר מקל והוא תמוה שהקרקע עצמה והמחובר אליה אינן נאסרין בהנאה ועושין אותה גנות ופרדסין וכדאמרינן בחולין (פ"ט) מכסין בעפר עה"נ ואמאי איסורי הנאה הוא אמר זעירי לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה, אע"כ דכוונת הרשב"א היא על אפר שריפתה שאח"כ הוא נפשה תל עולם ומחובר לקרקע, וא"כ יצא מפורש מדברי הרשב"א דאפר עה"נ אסור לעולם

ט) אמנם קושיא בתרייתא זו איכא למידחי, דבעיר הנדחת איכא שני דיני שריפה, א) שריפת שללה שע"ז נאמר תקבוץ ואח"כ ושרפת ובזה בעינן שיהא ראוי לקביצה מיד ולא מחוסר תלישה וכל המחובר לקרקע אינו בכלל זה, ב) שריפת גוף העיר שפ"ז לא נאמרה קביצה כלל אלא נשרפת במקומה כמו שהיא כדכתיב ושרפת את העיר ובזה כל המחובר בכלל, כמבואר ברמב"ם (פ"ד מע"ז ה"ו) ושורפין את כל שללה עם המדינה באש. ולפ"ז י"ל דכוונת הרשב"א ז"ל על בתיה דהוו מחובר ומ"מ נאסרין, אבל אפר שריפתה אימא אה"נ דמותר. ואף דתלוש ולבסוף חיברו פלוגתא היא אם הוי כמחובר אפי' בבתים **(הגה"ה. אגב אורחא אעיד במאי דפשיטא לן בכ"מ דבהקדש מטלטלין נקנין בכסף מקרא דונתן הכסף וקם לו, וקשה לי טובא דהרי האי קרא בקרקע ובבתים הוא דכתיב שנקנים בכסף גם בהדיוט וא"כ מנלן גם בהקדש דמטלטלין נקנין בכסף. והי' אפשר לדחוק דהא דמייתי הש"ס קרא דונתן וקם לו הוא רק לומר שנזכר בכלל קנין כסף בהקדש וממילא אין חילוק כין קרקע למטלטלין, דדוקא בהדיוט יש נ"מ לר"ל בין קרקע למטלטלין מדכתיב או קנה מיד עמיתך אבל בהקדש דלא כתיב האי קרא ממילא אין נ"מ. אבל אכתי מה נעשה לשיטת רש"י (ב"מ מ"ו ע"ב) שכ' דר"י דאמר ד"ת מפות קונות יליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו, והשתא מאי אולמא למילף מהקדש הא בהדיוט נמי כתיב כסף בקרקע וצע"ג:)**, מ"מ שפיר קרי להו הרשב"א לענין קידושין מחובר משום דפסול המחובר לקידושין בעינן למילף בהיקשא דויצאה והיתה מגט ובגט גם חלוש ולבסוף חברו פסול כמ"ש הח"מ (סי' קכ"ד סק"ט) והוא משום שאינו בנתינה. [איברא דלפ"מ שהביא הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ"א ע"ב) מירושלמי דפסול המחובר הוא מדכתיב ספר מה ספר בתלוש כו' הביאו גם הב"ש שם ס"ק י"ב יש לפקפק בזה ואכ"מ]

אח"ז האיר ה' עיני וראיתי בשעה"מ (פ"ג מאישות ה"ג) שהביא לתשובת הרשב"א (סי' אלף רל"ג, ובשעה"מ נסמן בטעות רל"ו) שהשואל רצה לדחות ראיית הרשב"א מתוספתא דמקדשין בקרקע ובמחובר די"ל דמאי דתני בתוספתא בעה"נ הכוונה היא על בתיה, והרשב"א שקיל וטרי בזה יעו"ש בארוכה, ועפמ"ש יש לפלפל הרבה בדבריו ואכמ"ל

י) עכ"פ מן האמור נתבאר דא"א לפרש דברי הרשב"א כהגאון יד דוד דאפר עה"נ מותר ותירוצו באשרה נמי דחוק וא"כ דברי הרשב"א תמוהין שאמר שאלו מן הנשרפין ואפרן מותר הא אשרה ועה"נ אפרן אסור

ע"כ נראה לענ"ד ברור דהרשב"א נמי ס"ל כרש"י דאפר שריפת עה"נ אסור וס"ל נמי דבאשרה שגופה ע"ז מיירי התוספתא ואל"ה לא הוה מקשי מינה. מידי כיון דאיכא לאוקמי בגופה ע"ז שאפרה אסור לכו"ע, ומה שכתב דבהני דתוספתא אפרן מותר ברור הדבר דכוונתו אסיפא דתוספתא כולן אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן, וכן משמע מדקדוק לשונו שהרי לא הביא כל התוספתא בלשונה אלא בדילוג וא"כ אמאי לא דלג גם על דברים אלו כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן ולאיזה צורך הביאן, אע"כ דרק מזה בא להסתייע ולכן הביאן. וס"ל להרשב"א דחליפי ע"ז ועה"נ אפרן מותר, דאע"ג דמרבינן להו מוהיית חרם כמוהו מ"מ לאו כמוהו ממש הן לאסור גם אפרן אלא איסור בלבד הוא דילפינן מהכא, דה"נ למ"ד. חליפי חליפין מותרין ע"כ אין החליפין כמוהו ממש שהרי הוא עצמו עושה חליפין וחליפיו אינם עושין חליפין. ועי' בתוס' חולין (דף ק"מ פ"א ד"ה לצפרים) דחליפי ע"ז אינם אסורין למזבח כע"ז, עצמה וכ"כ הרשב"א שם בחי'. ואף דיש לדחות דמזה ליכא לסיועי דכמוהו לאו דוקא ממש, די"ל דלעולם לכל מה שנוגע לאיסור הנאה איתקש לכמוהו ממש ושאני לגבי מזבח שאינו שייך כלל לאיסור הנאה שבהן וממקום אחר נלמד איסורו, מ"מ מדחזינן להר"ן בחי' שם שדחה לדברי התוס' מה"ט דכמוהו משמע קצת דהתוס' והרשב"א ס"ל דכמוהו לאו דוקא ממש הוא, ואין הסברא של חילוק איסור מזבח מהנאה לענין כמוהו ברורה כ"כ דהא הר"ן מרכיב להו בהדי הדדי ואפשר דמצות שריפה ואיבוד נמי ליכא עלייהו כמוהו אלא איסור הנאה בלבד הוא דרביץ עלייהו, משום דלא הוקשו לכמוהו אלא לענין חרם דהיינו איסור הנאה ולא לשאר דינין שבע"ז עצמה. ועיי' בתוס' קידושין (דף נ"ח ע"א ד"ה ושני) שכתבו דמכמוהו ידעינן שאינו עושה כיוצא בו אלא פעם אחת. אמנם דברי התוס' צ"ע מסוגיא דע"ז ואכ"מ. והא דקאמר הרשב"א שאלו מן הנשרפין י"ל דכוונתו דעיקר אשרה ועה"נ מן הנשרפין הן ומצד זה הי' ראוי להיות גם אפרן מותר אלא דבגופייהו אתרבי אפרן לאיסורא א"כ בחליפיהן דלא אתרבי אפרן לא יהו חמורין מן הנשרפין. ולשון זה הן יקשה על אשרה גם לפי הבנת היד דוד, דהא לא מצד זה אפרן חותר לדידי'. ואולם אפשר שהן בכלל נשרפין ממש וצ"ע. ועוד י"ל דמשו"ה אפר חליפי ע"ז מותר דקרא דוהיית חרם כמוהו אינו מרבה אלא לענין דכתיב בע"ז גופה ולא למה שנלמד מעה"נ דהיינו איסור האפר שנלמד מולא ידבק בידך דכתיב בעה"נ, וממילא גם חליפי עה"נ דלמדין מע"ז אינן חמורין מחליפי ע"ז עצמן לענין אפרן. ולפ"מ שצידדנו למעלה (אות ז') די"ל דאפר אשרה אתרבי מוהיית חרם כמוהו ודינו כחליפין א"ש בפשיטות דלמ"ד חליפי חליפין מותרין אפר חליפי ע"ז נמי מותר דהא הוי חליפי חליפין. והטוש"ע יו"ד (סי' קמ"ה ס"ט) פסקו כמ"ד מותרין משום דבסוגיא דע"ז מסקינן חליפי חליפין אסורין סבר שני כתובין הב"כ מלמדין ומ"ד מותרין סכר אין מלמדין ואנן קיי"ל דאין מלמדין, עיי' בב"י ובש"ך שה. ואפילו לסוגיא דקידושין (דף נ"ח ע"א) יעו"ש בתוס' וריטב"א ובאחרונים, הרי אמרינן בירושלמי ע"ז (פ"ה ה"א) דר"י אוסר ורבנן מתירין והלכה כרבים ועיי"ש בהגר"א ז"ל, וי"ל דהרשב"א נמי תפס להלכה כמ"ד מותרין מה"ט ולכן אפר חליפי ע"ז מותר ושפיר הקשה מתוספתא דאוקמה כהלכתא ולא ניחא לי' לאוקמה כיחידאה כר"י דחליפי חליפין אסורין

יא) אמנם נ"ל לומר עוד טעם יותר מרווח להרשב"א ז"ל לאפר חליפין שיהא מותר ולא נילף לאיסורא מולא ידבק בידך מאומה, ובזה הגענו אל החוף שאליו חתרנו ליישב דברי הרמב"ן ז"ל שבזה הרשב"א והו ז"ל תמים ילכו. ונשוב אל הסוגיא בע"ז דמ"ד חליפי חליפין א"ק והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה כו' ואידך א"ק הוא הוא ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מיבעי לי' למעוטי ערלה וכה"כ כו' ואידך כו'. והנה לפי פשוטו מתבאר דמ"ד מותרין סבר דהוא חרם ממעט רק חליפי חליפין שלא יהו חרם אבל חליפין הראשונים לא מימעטי מהוא למידרש הוא ולא חליפיו, לפי שא"א למידרש הכי דא"כ והיית חרם כמוהו לרבות חליפיו מאי עבדת לי', וע"כ צ"ל דהוא לאו דוקא וה"ה חליפיו אלא שבא למעט רק חליפי חליפין. אמנם י"ל דהרמב"ן והרשב"א דחיקא להו לפרש הכי. דאי הוא דוקא הוא ולא אחר גם חליפיו