דבר אברהם - ב קס

כמבואר בתוס' תמורה שם וכיון דחזינן דלאחר שתיקה שנעשית מצותו אסור מהאי קרא ממילא ה"ה אפר. ויותר מזה מבואר בתוס' חולין (דף פ"ח ע"ב ד"ה שחיקת) משם ר"ת דשחיקה זו אחר שריפה היא, והרשב"א בחי' שם הביא תירוץ הראשון שבתוס' ותירוץ זה של ר"ת ואין הכרע להיכן דעתו נוטה, אבל בתוה"ב (בית א' שער ה') הביא רק דעת ר"ת הרי דתפס כוותי' וכיון שכן דכל איסור הנאה שבאפר אשרה מקרא דולא ידבק ידעינן לה א"כ היאך אפשר לומר דסבר דאפר שריפת עה"נ מותר והרי האי קרא דולא ידבק לאו בע"ז כתיב אלא בעיר הנדחת אלא דידעינן נמי אשרה מיני' משום דאיקרי נמי חרם דכתיב כי חרם הוא כמבואר במכות שם, ועיי' ביראים (סי' ע"ד), והיאך יעלה על הדעת לומר דעה"נ עצמה דבה כתיב קרא ולא ידבק אפרה מותר ואשרה אפרה אסור, אתמהה

ז) ואף שהדברים ברורים בעיני דאפר שריפת עה"נ אסור לכו"ע ודלא כדברי הגאון הנ"ל נר"ו, בכ"ז מפני חביבותי' דכת"ר ומרצוני לפלפל אתו בדברי תורה לא אמנע מלהעתיק לו בזה עוד איזה דברים מהערוכים אצלי במק"א ממה שעלה לכאורה על דעתי לקיים דברי הגאון נר"ו, אף שאינם נוגעים לדברי הרמב"ן שאנו עומדין בהם

דלכאורה איכא למידחק ולומר דהרשב"א פליג על התוס' תמורה וס"ל דמקרא דולא ידבק ליכא למילף כלל איסור אפר, משום דעיקר החידוש שבקרא הוא דכתיב בו מאומה דהיינו שכל הנאה כל דהו אסורה מן החרם ולפיכך ליכא למילף מינה אלא דכל שעדיין שם חרם עליו והוא עומד באיסורו מצד עצמו אסור ליהנות ממנו אפילו הנאה כל דהו, משא"כ אפר שאנו באים להתירו מטעם נעשית מצותו שנהפך כבר להיות היתר ואין עוד עליו שם חרם כלל ליכא למילף מקרא לחדש עליו איסור, כלומר שעדיין הוא עומד באיסורו וחרם מקרי, דהכתוב לא בא לרבות ולחדש חרם אלא לאסור הנאת כל דהו מן החרם שהוא עומד באיסורו, כעין שכתבנו למעלה (אות ד'). ולפיכך באפר עה"נ שפיר י"ל דאפרה מותר לפי שכבר נעשית מצותו ופקע מיני' שם חרם. ובאפר אשרה דאסור יסבור דלאו מהאי קרא דולא ידבק נלמד אלא מוהיית חרם כמוהו דכתיב גבי ע"ז גופי' דמיני' ילפינן חליפי ע"ו דכל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, וסבר הרשב"א דאפר נמי מה שאתה מהיה ממנו מקרי, דה"נ אמרינן בסוגיין דתמורה דפרש עגלי ע"ז אסור מהאי קרא, ועיי' בהגר"א יו"ד (סי' קמ"ב סק"א) דמדבריו נמי משמע הכי קצת. [איברא דבסוגיין דע"ז ילפינן מולא ידבק וכבר עמדו ע"ז בגליון והזכרנו למעלה]. והא דאמרינן במכות (כ"ב.) אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתי' מהכא ולא ידבק בידך וגו', י"ל דלא דמי לאפר אלא שנהנה מגופי', עיי' תוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה) ולהלן שם (דף ע"ה ע"א ד"ה וגרפו). והא דהביאו רבנן במתני' דע"ז קרא דולא ידבק אזבל לאו לענין איסור האפר הוא אלא לאיסור הנאת כל דהו, דהתוס' שם תמהו דהכא חיישי רבנן לזבל ואלו גבי חמץ בפ' כל שעה אמרי רבנן מפרר וזורה לרוח, ותירצו בחד לישנא דגבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל גבי עבו"כ כתיב לו ידבק בידך מאומה מן. החרם ואפילו כל דהו ולפ"ז לאו לענין עיקר האיסור של אפר הביאו רבנן קרא אלא לאסור הנאת כל דהו. והלכך בע"ז דידעינן כבר מוהיית חרם כמוהו דאפרו אסור ממילא גם הנאת כל דהו מאפר זה אסור מקרא דולא ידבק משא"כ בעיר הנדחת דלא ידעינן כלל שהאפר נשאר באיסורו ליכא למילף איסור הנאת כל דהו אלא מגוף שללה ולא לחדש איסור על האפר שיעמוד באיסורו ויקרא חרם. [ולפ"ז יש ליישב קצת הסתירה שבין הסוגיות דע"ז ודתמורה דבע"ז הביא הש"ס קרא דולא ידבק ובתמורה והיית חרם כמוהו, דלפי הנ"ל י"ל דתרווייהו צריכי, דמקרא דוהיית ידעינן עיקר האיסור ואכתי הוי רק הנאת כל דהו וזה ידעינן מקרא דולא ידבק, ושתי הסוגיות כל אחת משלמת לחברתה, ומעתה יתורץ מה שפקפקנו למעלה (אות ד') בפירוש השמועה ודו"ק]. או די"ל שהזכירו רבנן כאן עיקר הלאו שבהנאת ע"ז כדרך חז"ל בכ"מ, וכ"מ מדברי הרמב"ן שאנו עומדין בהם יעו"ש. ואין לומר דבלאו קרא דולא ידבק ליכא למילף דאפר ע"ז אסור מקרא דוהיית חרם כמוהו משום דכל הנאת האפר אפילו כשהוא צבור ואינו זרוי ברוח רק הנאת כל דהו מקרי כמבואר ברשב"א גופי' בקידושין שם דהוי שלא כדרך הנאתן, דז"א חדא דלבתר דכתיב כבר קרא דולא ידבק דהנאת כל דהו אסירא ממילא יש לכלול גם אפר בוהיית חרם כמוהו, ועוד דגם בלאו סיוע דקרא דולא ידבק דהנאת כל דהו אסירא נמי יש לאסור אפר מוהיית חרם כמוהו משום דהנאת אפר לא מקרי כלל הנאת כל דהו, דדוקא היכא דאיסור האפר נובע מאיסור ההנאה שבגוף הדבר לפני שריפתו מקרי הנאתו שלא כדרכה וכל דהו, כלומר שאין זו הנאה מגוף הדבר כדרך שנהנין מאותו הדבר, אבל במקום שהאפר הוא איסור בפ"ע בודאי מקרי ההנאה שנהנין ממנו כדרכה, והדמיון לזה הוא מי שאסר עליו עצים בקונם ונהנה מאפרן מקרי הנאה זו הנאת עצים שלא כדרכן שאין דרך ליהנות מן העצים ע"י אפרן אלא מגופן, אבל מי שאסר עליו מתחלה צבור אפר ונהנה ממנו בודאי מקרי הנאת אפר כדרכו, לפי שאין אנו מייחסים את ההנאה אל העצים אלא להאפר עצמו ולגבי האפר הנאה כדרכה היא שאין בו הנאה אחרת, וא"כ כשאנו אוסרין את האפר כחליפין מטעם כל שאתה מהיה ממנו כו' הוא אסור מצד עצמו ושפיר מקרי הנאתו כדרכה כל שנהנה ממנו כדרך שבנ"א נהנין מאפר ואין זו הנאת כל דהו, אלא כשהוא שוחקו וזורהו לרוח ונעשה זבל הוי הנאת כל דהו אפילו לגבי האפר עצמו, לפי שאין זו דרך עיקר ההנאה גם מאפר, והנאת כל דהו זו מאפר שלא כדרכו הוא דילפינן מולא ידבק בידך מאומה, והוא דבר נכון

ולפ"ז יתחדש לן דלמ"ד חליפי חליפין מותרין ה"נ חליפי אפר מותרין, דמבואר בסוגיין דע"ז דחליפי ע"ז אסורין מוהיית חרם כמוהו כו' וחליפי חליפין מותרין מדכתיב הוא ולא חליפי חליפין, וכיון דאמרינן השתא דהאפר עצמו רק מוהיית חרם כמוהו נאסר כחליפין א"כ חליפי אפר נדונין כחליפי חליפין ומותרין. וכן נ"ל פשוט דלפי סוגיא דתמורה דפרש ילפינן מוהיית חרם כמוהו חליפי פרש מותרין למ"ד חליפי חליפין מותרין. אמנם נראה לכאורה דביכו"כ חליפי אפר מותרין לכו"ע אפילו אי ילפינן לה מולא ידבק כו', דדוקא חליפי הע"ז עצמה אסורין ולא מה דילפינן מולא ידבק. ואדרבא להאי גיסא נראה דחומרא יתירא תצא לן אם נימא דאפר איתרבי מוהיית כחליפין, דלפ"ז למ"ד חליפי חליפין אסורין גם חליפי אפר אסורין. ולענין חליפי פרש אפילו אי נילף לה מולא ידבק כסוגיא דע"ז ואפילו אי מוהיית גם למ"ד חליפי חליפין מותרין מ"מ חליפי פרש אסורין למאי דאמרינן אב"א סברא ניחא לי' בניפחי', ותליא בתרי לישני דרבא אי אמרינן להא סברא או לא. וצ"ע לע"ע בכ"ז

ח) אבל כ"ז רחוק ואינו מעלה ארוכה להרשב"א לפי הבנת הגאון יד דוד. חדא דיש לפקפק אם אפר אשרה נאסר מכל שאתה מהיה ממנו, דאפשר דזה שייך רק בחליפין שהוא מכוון להוות ממנה משא"כ באפר דאינו בא להוות ממנה אלא אדרבא בא לאבדה [בע"ז של ישראל, יעוי' פרישה יו"ד (רי"ס קמ"ב), ובשל עכו"ם נמי אפשר דמתאבדת מיהא מיקרי ולא מתהוה] ואין זה קרוי שאתה תהיה ממנו. ועוד דבתוספתא קידושין שם מבואר דעיר הנדחת נמי תופסת את דמיה כע"ז עצמה וע"כ הוא מקרא דוהיית חרם כמוהו, וא"כ כי היכי דמתרבי אפר ע"ז מוהיית חרם כמוהו איתרבי נמי אפר עה"נ ואיזה מקום יש להרשב"א ז"ל לחלק ביניהם ולתת ריוח בין הדבקים. וכן תירוצו של הגאון יד דוד על אשרה נמי דחוק מאד כמבואר למעיין. ועוד דמצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לקידושין (דף ב' ע"א ד"ה בדינר) שכ' וז"ל והאי שוה דינר דקתני איכא למימר דדוקא דקתני מטלטלי אבל נתן לה קרקע בקידושיה אינה מקודשת וכן במחובר לקרקע כו' אלא דקשיא לי הא דתניא בתוספתא דמכילתין פרק ד' באשירה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' אינה מקודשת, קתני בעיר הנדחת