דבר אברהם - ב קנט

כדאמר תרווייהו תננהי כו' ובתמורה לית לי' לחד לישנא סברא דניחא לי' בניפחי' וע"כ דגם פרש תקרובת יש לאסור מקרא דולא ידבק

איברא דמסוגיא דע"ז איכא לתרוצי דהרמב"ן ז"ל הקשה לעצמו ממתני' דשבת (דף צ' ע"א) ר"י אומר אף המוציא ממשמשי ע"ז כל שהוא שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, הרי דגם על משמשין קאי האי קרא, ותירץ וז"ל רצו משמשי ע"ז בכאן כל שמשתמשין בענינה והוא כל הנאסרין בה בהנאה גופה והתקרובת והנויין והמשמשין והביא ראי' ממה שנאמר באיסורה מאומה לומר דרחמנא אחשבה מדכתיב מאומה שכל הנאסרין שוין בדין הזה ואין הכוונה שיהיו המשמשים בכלל לאוין אלה יתחייב מכולן מלקיות עכ"ל. הנה תפס דאף דהלאו נאמר רק על ע"ז עצמה מ"מ לענין איסור משהו שבו ילפינן גם משמשין ותקרובת מע"ז עצמה, [ועיי' במגלת אסתר שהק' עליו דמנלן איסור משהו במשמשין ותקרובת אי קאי קרא רק על ע"ז עצמה], וה"נ איכא למימר בסוגיין דהביא קרא דקאי על ע"ז עצמה שבה נאסר הפרש בשבילו לפי דלענין דינא ילפינן גם משמשין ותקרובת מינה. ואין לפקפק דמדחזינן דהרמב"ן בתירוצו הוצרך להוציא לשון משמשי ע"ז ממשמעו בכ"מ ולומר שבכאן רנו כל שמשתמשין בענינה והוא כל הנאסרין בה בהנאה גופה כו' משמע דאי מיירי רק במשמשין לא ניחא לי' שיביא האי קרא אף שבדין מאומה שוין הן לע"ז עצמה, וא"כ בסוגיין דמיירי רק מתקרובת היכי מייתי להאי קרא, דז"א מטעמי טובא, חדא דאין זה מכריח כלל, דכיון דלענין דינא דנפיק מהאי קרא שוין תשמישין ותקרובת לע"ז עצמה שפיר מצי מייתי קרא גם על תקרובת ומשמשין לחוד, ובאמת צריך ביאור למה הוצרך הרמב"ן ז"ל להוציא לשון משמשין דמתני' דשבת מפשוטו, ונראה דהוקשה לו כיון דלדבריו עיקר קרא דולא ידבק נאמר רק על ע"ז עצמה אלא דלענין דינא דנפיק מיני' ילפינן משמשין ותקרובת מינה א"כ אמאי דלג ר"י על ע"ז עצמה דבי' קאי עיקר קרא והזכיר רק משמשין דילפי מינה עדיפא. הו"ל להזכיר גם ע"ז עצמה שהמוציא ממנה משהו חייב מקרא דולא ידבק, ומדלא הזכיר ע"ז עצמה ש"מ דעל משמשין נמי קאי קרא ואין עדיפות להזכיר ע"ז עצמה, ומשו"ה הוצרך לומר דאה"נ דבמאי, דאמר ר"י משמשי ע"ז כולל גם ע"ז עצמה וכל תשמישיה הנאסרין, וא"כ לסוגיין אין זה שייך כלל ועוד דשפיר מצינן למימר דרב כולל בדבריו בין פרש של ע"ז עצמה בין של תקרובת. ומכש"כ לפמ"ש לעיל י"ל דרב מיירי רק בפרש של ע"ז עצמה, ומה דמוכח מסוגיין דגם פרש של תקרובת אסור הוא משום דלענין דינא ילפינן תקרובת מע"ז עצמה. אולם מסוגיא דתמורה קשה דהתם אמרינן אב"א קרא גבי עבודת כוכבים כתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, [ולא מקרא דולא ידבק וכבר עמדו ע"ז בגליון משינוי הלימודים], ובע"ז (דף נ"ד ע"ב) מבואר דכל מה שנתמעט מהוא חרם אין בו דין כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו, וא"כ לדברי הרמב"ן דהוא חרם ולא משמשין ותקרובת א"כ אין בהם דין דכל שאתה מהיה ממני ומנלן דפרש תקרובת אסור. ונהי דמימרא דרב איכא למימר דקאי על פרש ע"ז עצמה הא מ"מ קשה דבסוגיא דע"ז מבואר דממתני' דהתם מוכח דפרש תקרובת נמי אסור כמש"ל ומנלן הא והרי ליכא למילף מוהיית חרם להרמב"ן. ונהי דלרב גופי' ל"ק ממתני' די"ל דאית לי' תרווייהו סברא וקרא ובע"ז עצמה אסור גם מקרא ובתקרובת רק מסברא דניחא לי', הא מ"מ קשה לרבא דלחד לישנא לית לי' סברא דניחא לי'. ודוחק לומר דרבא יליף מקרא דלא ידבק זה שייך גם בתקרובת כמ"ש הרמב"ן, דנראה דלפי הגירסא דתמורה ליכא למילף מקרא דולא ידבק אלא מקרא דוהיית חרם, ומכש"כ לפי גירסת השמ"ק בתמורה כמ"ש לעיל

והעולה על כולנה קשה דדברי הרמב"ן ז"ל סותרין לש"ס ערוך בע"ז שם (נ"ד:) כי אתא רבין אמר פליגי בה ר' ישמעאל בר' יוסי ורבנן חד אמר חליפין אסורין חליפי חליפין מותרין וחד אמר אפי' חליפי חלופין נמי אסורין, מ"ט דמ"ד חליפי חליפין אסורין א"ק והי"ת תרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא כמוהו ואידך א"ק הוא [פירש"י כי חרם הוא] הוא, ולא חליפי חליפין ואידך ההוא מיבעי לי' למעוטין ערלה וכלאי הכרם כו' ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא דהו"ל עבו"כ ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שכהב"כ אין מלמדין, ולדברי הרמב"ן דמשמשין ותקרובת אינן בכלל חרם קשה דאכתי אצטריך הואל הוציא משמשי ותקרובת, ולמה חליפין או חליפי חליפין לא נתמעטו מהוא ומשמשין ותקרובת נתמעטו. וידעתי שיש ליישב ע"פ דוחק בלשון הרמב"ן אבל אין רוחי נוחה מזה

ו) והנ"ל לתרץ כל הנ"ל ומזה יתבאר דהרמב"ם אזיל בזה לטעמי'. ולפי שיחד עם זה יתורץ בחדא מחתא גם דברי הרשב"א בקידושין התמוהים מאד אקדים תחלה דברי הרשב"א אלו ואעתיק לכת"ר את אשר רשום אצלי ע"ז מכבר במק"א

כתב הרשב"א בחי' לקידושין (דף נ"ו ע"ב) המקדש בערלה כו' וא"ת והא ערלה וכלאי הכרם בשריפה ותנן שלהי תמורה כל הנשרפין אפרן מותר ותירצו בתוס' דהכא בדליכא אלא שו"פ בצמצום כו' ואינו מחוור לי כו' ועוד דגרסינן בתוספתא המקדש באשירה ופירותיה בעיר הנדחת וביושביה כו' כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת אלמא אע"פ שאלו מן הנשרפין ויש באפרן יותר משו"פ אינה מקודשת עכ"ל. ותמהו עליו רבים דהא קיי"ל דאפר אשירה אסור כמבואר שלהי חמורה וכן עיר הנדחת נמי אפרה אסור כדמוכח בחולין (דף פ"ט ע"א) מכסין בעפר עה"נ קס"ד באפר שריפתה והא איה"נ הוא א"ז לא נצרכה אלא לעפר עפרה, ופירש"י בעפר עה"נ קס"ד באפר שריפתה והא איה"נ נינהו דכתיב לא ידבק וגו', והיא פליאה עצומה על דברי הרשב"א. וראיתי בס' יד דוד למרן הגאון רד"פ מקארלין שליט"א (ח"ב פ"א ה"א) שתי' דהרשב"א סובר דכיון דקתני באשרה סתמא משמע אף באשרה שמשמשת לע"ז ולא שהיא עצמה ע"ז וא"כ יש לה תקנה בביטול אם נימא דמשמשי ע"ז אף דישראל יש להן ביטול, ואף להסברא דמשמשי ע"ז דישראל דינם כע"ז ואין להם ביטול סובר הרשב"א ז"ל דהא דע"ז של ישראל אין לה ביטול מה"ת הוא רק כשעבד אותה ישראל אבל אם רק קנה אותה ישראל מה"ת יש לה ביטול אלא דחכמים קנסוהו שלא תתבטל וסתמא לא קנסוהו לאסור גם האפר אחר שנתבטלה, והסוגיא דחולין מיישב נמי אליבא דהרשב"א דגם בההו"א לא מיירי הש"ס מאפר שריפתה אלא מעפרה התלוש וע"ז פריך שפיר דאסור דהא קודם שריפה הוא אבל אפר שריפתה אה"נ דמותר להרשב"א, עכת"ד. [ועיי' בחי' הרשב"א גיטין (כ"א: ד"ה יצא) דמשמע קצת דפי' כן הסוגיא בחולין]

ולענ"ד מ"ש הגאון נר"ו דלהרשב"א אפר שריפת עה"נ מותר מלתא דתמיהא היא. דהנה אפר אשרה בודאי אסור כמבואר שלהי תמורה, וכתבו התוס' שם משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכ"ה ברש"י ביצה (דף ל"ט ע"א) לענין גחלת ועיי' בשמ"ק שם, ועיין במכות (דף כ"ב ע"א). וכן מתבאר ממשנה ע"ז (דף מ"ג ע"ב) ר' יוסי אומר שוחק וזורה לרוח או מטיל לים אמרו לו אף הוא נעשה זבל ונאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם, ומבואר התם (דף מ"ח ע"ב) דר"י ורבנן פליגי בזוז"ג דר"י סבר זוז"ג מותר ורבנן סברי זוז"ג אסור. ונחזי אנן לענין מאי הביאו רבנן קרא דולא ידבק כו' אי למידן מינה דזוז"ג אסור א"כ לא יהא אסור אלא בע"ז ולא בשאר איסורין ובסוגיא דהתם (מ"ט.) בעינן למימר דרבנן סברי בכל איסורין זוז"ג אסור יעוש"ה, וכיון דבכל שאר איסורין נמי דינא הכי למ"ל להביא קרא דולא ידבק, וע"כ דהביאו קרא ללמוד מיני' עיקר האיסור דאף לאחר שחיקה ובידור שנעשית מצותן אסור בהנאה, הרי דאפר אשרה אסור מהאי קרא. ואף דיש לחלק דלא דמי לאפר דאחר שחיקה נשתיירו מיני' קטנים בעין, עיי' בתוס' פסחים (דף כ"ו ע"ב ד"ה בישלה), מ"מ לענין נעשית מצותו אין נ"מ בינייהו דעיקר היתר האפר בכ"מ הוא מפני שנעשית מצותו