דבר אברהם - ב טו

כתב דבאמת המצוה היא שיהא מהול כמ"ש, והביא ראי' ממנחות י מ"ג פ"ב) בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ כו' אמר אוי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו, ואם לא הי' מצות המילה אלא העשיי' למה שמח עלי' יותר מראשו וזרועו וכל גופו שקיים בהם מצות תפילין וציצית וכמה מצות אלא מילה היא מצוה בכל עת כתפילין המונחין בראשו וציצית בבגדו עכ"ל. אמנם הוא ז"ל כתב עוד יותר דעיקר המצוה אינו העשייה אלא שהמילה חתומה בבשרו, ועיי' בשו"ת בית הלוי ח"ב (סי' מ"ז) ואין להאריך עוד

הן אמנם שבק"ע פירש להירושלמי בדרך אחרת דבר שהוא ניתן לתשלומין שע"י הקדשו הוא חייב להביא משא"כ מילה לאו תשלומין היא אלא חיובא, ולפ"ז כללא הוא דבמצוה שאין בה הבאה אלא חיובא בלחוד לא שייך ב"ת, וא"כ סרה קושיתנו גם מעיקר מצות מילה. אבל פירוש זה נסתר מש"ס עריך ריש נדרים (דף ד') דאיכא בל תאחר בנזירות דטהרה ובל תאחר תגלחתו יעו"ש. אח"ז מצאתי בס' עמק יהושע (סי' יט) שעמד על הק"ע מסוגיא זו דנדרים דאיכא ב"ת נזירות טהרה, ועיי"ש שנדחק ליישב ואין דבריו נכונים לענ"ד ואישתמיטתי' מב"ת תגלחתו

ט) עוד כתב כת"ר דראי' מבוררת לזה שאם מל אח"כ אינו עובר בעשה על זמן שעבר מרש"י שבת ודף כ"ד ע"ב) לבדו למעוטי מילה שלב"ז דלא דחיא שבת ויו"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים טמאים עכ"ל, ואם נימא כדברי דגם אם ימול אח"כ מ"מ עבר בעשה על מה שלא מל מאתמול מפני מה לא תדחה גם מילה שלב"ז יו"ט להני אמוראי דסברי יו"ט ל"ת גרידא הוא, עכ"ד

הנה אחר הדפסת ספרי עמדתי ע"ז בעצמי, ובערכי את סימן זה מחדש להוצאה שני' של ספרי בעז"ה שניתי מעט את פניו וכתבתי בקצרה לפי דוחק המקום בזה"ל, ואע"ג דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט וכתב רש"י שבת משום שיכול לעשותה למחר, הנה התוס' שם פירשו משום דיו"ט עול"ת יעו"ש, ויעויי' ביראים (סי' קי"ג) ובחו"י שבת וברשב"א שם, עכ"ל שם. והנה מפני דוחק המקום כאמור הוכרחתי להסתפק שם ברמיזה קצרה ולכת"ר אפרש עתה את שיחתי, כי נגע במקום שיש לישא וליתן הרבה מצדדים שונים. ומתחלה אפנה לדברי כת"ר במה שהוכיח מרש"י שאינו עובר בעשה כל שעה דאל"ה א"א לעשותה למחר ותדחה יו"ט מה"ט וע"כ שאין זה טעמא דקרא דלבדו

ונ"ל לומר דהא דעשה דוחה ל"ת היינו דוקא דקיום העשה דוחה להל"ת אבל מניעת עבירת עשה אינה דוחה ל"ת. ר"ל דאילו הי' מצויר שאם לא ידחה ל"ת יעבור על עשה ואם ידחה ל"ת לא יעבור על העשה אבל בכ"ז לא יקיים מ"ע אלא שעבירת ביטול העשה לא תהא בידו, בכה"ג באמת לא ידחה ומוטב שיהי' שוא"ת ויעבור אעשה ולא אל"ת, דדוקא קיום המצוה הוא דדחי ולא מניעת עבירת העשה לחוד, דהא באמת איסור לאו חמור כדאמרינן ביבמות (דף ז' ע"א) הדר אמר אטו עשה דוחה את ל"ת לאו ל"ת חמור מיני' וקאתי עשה ודחי לי' כו', וא"כ עכשיו נמי דגלי קרא דמ"מ עשה דוחה היינו דוקא קיום העשה משום דקיום מצוה עדיף אבל מניעת עבירת המ"ע לחוד כל שלא יקיים מצוה י"ל דלא דחיא כלל דעבירת ל"ת חמורה מינה. וראיתי בפנ"י כתובות (דף מ' ע"א) על דברי התוס' שם שכ' דהא דאין עשה דוחה עשה היינו עשה גמורה אבל לאו הבא מכלל עשה נדחה ולא עדיף מלאו, והא דעשה עדיף מל"ת היינו עשה גמורה שיש, בה קיום עשה, ובשמ"ק שם כתב קרוב לזה, ולפי דברינו הוא מוסבר יפה. ובזה יובן ויתיישב מה שנתלבטו האחרונים ז"ל דכיון דעשה קיל מ"ט דחי ל"ת, יעוי' בהליכות עולם (שער ד' פ"ד) וביבין שמועה שם, ויעוי' בס' יד מלאכי (סי' תקט"ו), והענין הוא דעבירת העשה קילא אבל קיום המצוה עדיף. ולפ"ז לא מוכח מידי מרש"י ז"ל דאינו עובר אמילה שלב"ז בכל שעה ושעה, שהרי בקיום המ"ע של מילה כשהיא לעצמה אין יתרון במה שימולו היום ולא למחר, ר"ל דבזה שמולין אותו היום לא נתוסף קיום מצוה כלל, שאם ימולו אותו היום ותתקיים המ"ע היום לא תתקיים עוד למחר ואם יניחוהו מלמול היום לא תתקיים המ"ע היום אבל אותה מ"ע עצמה תתקיים בעינה למחר, וכיון דרק קיום המצוה הוא דדחי שפיר כתב רש"י דמדגלי קרא דמילה שלב"ז אינה דוחה יו"ט ש"מ דכל מצוה שאפשר לעשותה למחר ר"ל דקיום המצוה שהוא עיקר הדוחה יתקיים גם למחר אינה דוחה יו"ט, מאי אמרת דאין להניחה למחר דביכו"כ עובר בעשה ולכן תהא הנותנת שתדחה וימולו היום, ז"א דהרי זה הוי רק מניעת עבירת העשה וזו אינה בכדי דחיי' כמ"ש

י) אמנם אם יישבנו בזה דלא מוכת מרש"י שאין איסור בהמתנה. הנה לפי דברינו יש לשדות נרגא למקום אחר בספרי שם, במ"ש להקשות דלמה מילה שלב"ז דוחה צרעת והרי אפשר לקיים את שניהם שימתינו עד שתתרפא הצרעת ולא מצאנו בשום מקום שצריך להמתין אפילו כשאנו רואים שתתרפא מהרה ותירצתי דא"א להמתין כיון שבכל שעה ושעה הוא עובר בעשה ולכן א"א לקיים את שניהם, ולפמ"ש עדיין תקשה לשי' רש"י דה"נ נימא לדידי' דאפשר לקיים את שניהם הוא, לפי שקיום העשה שהוא הדוחה הרי אפשר לקיים גם לאחר זמן כשתתרפא הצרעת בלא איסור קציצת הבהרת ומה כעובר בינתים בעשה אינו אלא מניעת עבירה וזה אינו דוחה. הנה באמת לא אכחד מכת"ר ששבתי וראיתי שדברי האחרונים הללו בספרי רופפים הן גם בל"ז ויש לפקפק בהו טובא וצריכין ליבון וחיזוק מדברי סופרים כאשר יבוא להלן בס"ד, אולם אי משום האי קושיא לא איריא ומלין אתי ליישבה קצת ולומר דמד כאן לא שייך לדון כמ"ש אלא לענין מילה שלב"ז ביו"ט דגלי בה קרא להדיא שאינה דוחה, דהיינו דעיקר קיום המצוה של מילה זו אינו דוחה יו"ט, ולפיכך אם באנו לומר דבשביל שעובר בכל שעה א"א להמתין ותדחה בעינן שמניעת עבירה של כל שעה תהא בכחה לדחות יו"ט וכיון שזו אינה בכדי דחיי' לפי שהיא רק מניעת עבירה לא דחיא, משא"כ מילה בצרעת שעיקר המצוה דוחה לצרעת אלא דבעינן למימר שלא תדחה מדר"ל בזה י"ל דכל שיש איסור בהמתנה א"צ להמתין כאשר יבואר. דהנה הא דאר"ל דבאפשר לקיים את שניהם אין עשה דוחה ל"ת לאו מקרא קא יליף לה דבכה"ג אין בו דין דחיי' מעיקרא כלל אלא סברא היא דכל שיש לקיים את שניהם ליתא קמן במציאות צורך הדחי' בשביל קיום המצוה, שהרי לא נפגשו כלל העשה והל"ת זב"ז כסותרים ודמי כמי שעובר איסורא בעלמא בשעת המילה שאין בו שום צורך למילה דודאי אסור, ולכן אין פירושו שאין בו דין דחיי' כה"ג אלא שלא בא כלל לצורך הדחיי' ואין הל"ת שייך לקיום המצוה דלא אתרמיין בהדי הדדי, והאי סברא אלימתא היא דלא שייכא כלל לעיקר דין הדחיי', כדפריך הש"ס בשבת (דף קל"ג) ואי איכא אחר ליעבד אחר, ואע"ג דרביי' קרא דבשר להדיא מ"מ פריך הש"ס על קרא גופי' דאין סברא לרבות כה"ג כדפירש"י וז"ל ואע"ג דרביי' קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו כו' ורבויא למאי אתא עכ"ל, והוא משום שאין זה נוגע לדיני דחיי' אלא כעושה איסור צדדי שלא לצורך המילה דליכא למימר דשרי ולכן איכא מרבוותא שכתבו דבמה שאפשר להמתין ולקיים את העשה אח"כ שלא בעקירת ל"ת לא מקרי אפשר לקיים שניהם משום דחיישינן דלמא מיטרד ולא יקיים אח"כ כמ"ש הרשב"א בחי' לביצה (דף ח' ע"ב), הרי דמשום חששא דטרדא לחוד כבר דחיא לל"ת אע"ג דהאי חשש טרדא בפני עצמו אין בו בכדי דחיית ל"ת, והוא משים דבאמת דין הדחיי' יש כאן אלא דבעינן למימר שאין צורך לדחיית הל"ת דאפשר להמתין ע"ז שפיר אמרינן דכיון דאיכא מיהא חשש טרדא בהמתנה לא שייך סברא דר"ל, דמשום האי חששא יש כבר עכשיו לפנינו צורך בדחיית הל"ת וממילא כשיש צורך נדחית היא פ"י העשה. והלכך אפילו אם לא נסבור בזה כהרשב"א דמשום חשש טרדא מקרי ארא לקיים שניהם, (דנראה דאיכא מרבוואתא שחולקן ע"ז כאשר יבואר], מ"מ כל שיש עבירה