דבר אברהם - ב קנה

נעשה דיין או דס"ל עד נעשה דיין ור"ע ס"ל אין עד נעשה דיין, עיי' ב"ק (דף צ' ע"ב), ור"פ חוקי למתני' כר"ע, או דס"ל דבמלך אין פלוגתא כלל בין ר"ע למשנה בתרייתא ומשנה בתרייתא כולה ר"ש היא ולפי דאמרינן בירושלמי דצ"ל במתניתין אלא שאין המלך חייב על שמיעת קול דברי ר"ש וכולה ר"ש היא א"כ אין חולק כלל אפטורא דמלך בשמיעת קול ודברי הכל היא, או דאפשר להיפוך דר"ע מיירי במלכי ב"ד דכתיב בהו בית דוד כו' ות"ק מיירי במלכי ישראל. וכ"ז הוא רק לר"פ דסבר דבעינן לא חזי מדאורייתא, אבל למאי דקיי"ל כראב"י דגם פסול דרבנן פוטר משבוה"ע לא איצטריך לן לאהדורי בתר טעמא דאין עד נעשה דיין דבמלכי ישראל סגי בטעמא דגזרו שלא יעיד, והלכך בפירושו להוריות פי' לדברי ר"ע כהלכתא כראב"י ונקט הטעם הפשוט דמלך אינו מעיד כדמפרש בסנהדרין והיינו מגזירה דאותה שעה ובמלכי ישראל ואפשר דבמסקנא דקיי"ל כראב"י לית לי' כלל טעמא דאין עד נעשה דיין וע"כ רק מלכי ישראל פטורין ולא מלכי ב"ד, אלא דלר"פ הוכרח לטעם זה דהא פסול דגזרה דאותה שעה דהויא מדרבנן לא סגי לר"פ, והלכך לדידן באמת ממלך נמי קשיא על ר"ל ולכן בתירוצא דהש"ס הזכיר הר"ח ז"ל דמה"ט במלך נמי ניחא לפי שאין הגדתו מתקיימת מגזירה דאותה שעה, אבל מלכי ב"ד באמת חייבין בשבוה"ע אלא דעיקר טעמי' תמוה טובא, מה ענין דבית דוד דינו לבקר משפט ואין עד נעשה דיין לפטור משבוה"ע אטו מלכי כולהו דיני דייני, ואולי ר"ל שבכל א ומקום שנעשה דין בפניהם צריכים הם להיות הדיינים וממילא א"א להם להיות עדעם ולפ"ז משכחת גם לדידי' מלך ממלכי ב"ד חייב בשבוה"ע ומעיד בדיעבד כגון שהי' שונא דפסול לדון וכשר להעיד, ואיכא נמי למימר דבהא הוא דסבר ח"ק דמשנה בתרייתא דמלך חייב על שמיעת קול אי נימא דפליג אר"ע אך לפ"ז הן נפלו כל דברינו, דזה נמי רק פטור הגדה הוא ולא פיסול עדותן, דאילו לא רצו להיות דיינים ועמדו והעידו מחייבין ממון על פיהם, וא"כ שוב הוי רק כפטור דאימתו עליך ולמה הדר בתר טעמא אחרינא ואפשר דר"ל דמאי דקאמר ר"פ לאפוקי מלך היינו כשהוא דן בפועל דהוי דיין ואז אינו ראו להעיד כדין זה, וה"ה דהו"מ למימר לאפוקי ב"ד אלא דב"ד בלא"ה אינם בקשה"ע. ואולי י"ל עוד דלעולם טעמא דאין עד נעשה דיין נמי לא הוי אלא פטור הגדה ור"פ מוקי למתני' כר"ע דזה נמי פוטר כמש"ל להרמב"ם, וטעמא שתהא אימתו עליך לא ס"ל כלל, או דמשכחת דשרי לי' להעיד כגון באיסורי דאין חכמה כו' וכגון בעד טומאה ומיתה דמהני ממילא גם לכתובה [והערה אחרונה זו ראיתי באחד מספרי האחרונים], ולכן פי' משום אין עד נעשה דיין, וכ"ז הוא רק לר"פ אבל לראב"י לא צריכין לזה דמלכי ישראל פסולין מדרבנן וא"ש כמ"ש

יט) עוד יש לי דרך קצרה ליישב פסקי הרמב"ם בשבוה"ע דמלך, אפילו נימא כהרשב"א דפטור ההגדה לחוד פוטר משבוה"ע ואפי' נימא דמלך ממלכי ישראל נמי אין עדותו פסולה ועיקר הפטור הוא רק משום שאינו מחויב בהגדה מטעם שתהא אימתו עליך. דזה פשוט דחיובא דאימתו עליך לא שייך אלא בעכדיו ובני ארצו כגון מלך יהודה מחויבים בני יהודה באימתו אבל בני ישראל שיש להם מלך אחר אינם מחויבים באימת המלך דיהודה וכן להיפוך, וא"כ מלך יהודה אינו ראוי להעיד בב"ד דיהודה ומלך ישראל בב"ד של ישראל, אבל אם השביע מלך דיהודה בב"ד דישראל ומלך ישראל בב"ד דיהודה חייבין להעיד ומשכחת בהו שבוה"ע, וא"ש פסקי הרמב"ם דבשגגות מידי בכה"ג דמשביעו להעיד כב"ד של ארץ אחרת ובהלכות שבועות פירש להדיא המלך שאינו ראוי להעיד והיינו בדאיתא לחיובא דאימתו עליך כגון בארצו

עוד אני מהרהר עכשיו ברגע כתבי דלפלפולא יש לתרץ פסקי הרמב"ם דמלך בדרך אחרת. דבאמת המלך חייב לעולם בשבוה"ע כיון דאילו אסהיד היתה עדותו מתקיימת [ואפילו במלכי ישראל אם נתפוס דלא פסלו עדותו] ופטור ההגדה אינו פוטר משבוה"ע כמש"ל, ולהכי סתם בשגגות שהמלך מביא קרבנו על שבוה"ע, ובפ"י משבועות לא בא לפטור את המלך עצמו אלא מיירי במשביע פ"א הדיוט כשעד הרואה השני הי' מלך שאותו ההדיוט פטור לפי שע"י עדותו לא היו מחייבין ממון דכיון דהעד השני מלך שאינו מחויב להעיד ממילא נשאר ההדיוט רק ע"א שאי אפשר לחייב ממון על פיו. ובזה מדוקדק לשון הרמב"ם שחזר וכתב בבבא דמלך או שהי' המלך אחד מעדיו ולא תפס לשון קצרה או מלך כחו שכתב קרוב או פסול, שהרי כתב כבר בתחלת דבריו היו עדיו או אחד מהן כו' וזה יכלול גם המלך דבתר הכי ולמה חזר ופירש כאן או שהי' המלך אחד מעדיו. ולמ"ש מדוקדק היטב שהמלך עצמו באמת אינו פטור אלא שבא לפטור את ההדיוט כשהי' עד השני מלך והיינו דקאמר שהי המלך אחד מעדיו. ומה דסיים שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון היינו שע"פ ההדיוט הע"א לא היו מחייבין שהי' נשאר רק ע"א אך דרך אחרונה ז היא רק לפלפולא ולקושטא דמילתא לא נראה הכי. ולפי"מ שמדומני שראיתי בספר אחד דמה דמלך אינו מעיד משום בזיון הוא רק כשהעד השני הדיוט דזה הוי בזיון להעיד ביתד עם הדיוט אבל כששני העדים מלכים אין בזיון ומעידין ובכה"ג הוא דמחייב למלך בהלכות שגגות, י"ל דמשו"ה חזר ודייק לומר או שהי' המלך אחד מעדיו לאפוקי שניהם מלכים דחייבין, ואתי נמי שפיר גזירה דאותה שעה דלא יעיד דאפילו שני מלכים שאין בזיון נמי אין מעידין. וצ"ע בכ"ז

סימן לג

א) וע"ד הקושיא השני' של הרה"ג מהרר"ש גאץ נ"י בע"ז (דף ל"ד ע"ב) אר"ח א"ר המקדש בפרש של שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי עבודת כוכבים אינה מקודשת אב"א סברא ואב"א קרא אב"א סברא גבי עגלי ע"ז ניחא לי' בנפחי' אבל גבי שוה"נ לא ניחא לי' בנפחי' אב"א קרא כתיב הכא ולא יאכל את בשרו בשר אסור הא פרשו מותרת, והקשה הרה"ג הנ"ל לדעת ר"ת דאין שוה"נ נאסר מחיים מהו ענין לאסור את הפרש. הנה הא ודאי לאו קושיא היא כלל, דמיירי לענין פרש שהי' בתוך מעיה בשעת סקילה כמו בעגלי ע"ז בשעת זביחה, וכחו שאמרה גם כת"ר אלא שמוסיף אני לומר דאין כאן שום דוחק בדבר שהרי להסוברים דנאסר משעת גמ"ד ע"כ נמי צ"ל דהיינו דוקא בפרש שהי' בשעת גמ"ד בתוך מעיה אבל פרש שלאחר גמ"ד לא, כדאמרינן בסנהדרין (דף פ') לענין ולדה אם משנגמר דינה עיברה וילדה דמותר למ"ד זוז"ג מותר אפילו אי עובר ירך אמו, דכיון דלא הי' בשעת גמ"ד שוב אינו נאסר מחמת עצמו אלא מצד שבא מאיה"נ וכיון דזוז"ג מותר חשיב כלא בא מאיה"נ ואין מקום לאוסרו, וא"כ האי פרש נמי דלא אתי מגרמת השור אלא מעלמא [מן המאכל] בודאי מותר כל שלא הי' בשעת גמ"ד אפי"ת דפרש בכלל בהמה הוא, דהא מעצמו לא נאסר ומאיה"נ נמי לא בא אולם לכאורה לר"ת צ"ל דאותו הפרש הי' בין בגמ"ד בין בשעת סקילה, דאלו הטילתו אחר גמ"ד ולא הי' במעיה בשעת סקילה עדין לא נאסרה גם הבהמה מחיים לר"ת ואמאי יאסר פרשה יותר מהיא עצמה ואם לא הי' בשעת גמ"ד מאיזה טעם יאסר ע"י הסקילה לחוד, ומ"מ אין בזה שום דוחק דהא אין משהין אותו אלא מיד אחר גמ"ד סוקלין אותו כמ"ש ר"ת בתוס' סנהדרין שם דאסור לענות דינו ומצוה לסוקלו, וכן מבואר להדיא בב"ק (דף צ"א פ"א) כיון דגמר דינא לא משהינא לי' כו' ולא מענינן לדיני', ולהלן נאריך בזה בס"ד. אמנם נראה דאינו כן אלא דאי אמרינן דפרש שוה"נ כגופו הרי הוא נאסר בשפת סקילה אע"פ שלא הי' בשעת גמ"ד, וכן עיברה אחר גמ"ד ולא ילדה אלא נסקלה עם עוברה בודאי עוברה נמי אסור למ"ד עובר ירך אמו [כפירושו בכל מקום דהיינו שהוא אבר מהבהמה ולא לפי פי' ר"ת בסוגיין (בד"ה עובר) שחל עליו הגמ"ד דלפי"ז אינו ענין ליאסר בסקילת אמו כיון שאינו חלק מגופה וגמ"ד לא הי' עליו], אפי' למ"ד