דבר אברהם - ב קנד

העדות תלוי רק אם היו מחייבין ממון כשהעידו וכמו שנתבאר מדבריו רפ"י כמש"ל. [ומדברי הרשב"א אלו יש לי מקום עיון בש"ך (סי' כ"ח סק"ג) ועיי"ש בתומים ואכ"מ]

ולפ"ז יוצא לן דכהן גדול בעדות הדיוט וכן חכם גדול שאינו לפי כבודו שפטורין להעיד ואם העידו עדותן מתקיימת תליא בפלוגתא, דהרמב"ם והרשב"א, דלהרשב"א אינן בשבועת העדות ולהרמב"ם ישנן בשבוה"ע, והלכך מאי דתנן בהוריות דכ"ג ישנו בשמיעת קול אין זה דוקא בעדותו של מלך שמחויב להעיד לו אלא בעדות הדיוט נמי דינא הכי

יז) והשתא נחזי אנן לשי' הרמב"ם מה דינו של מלך. והנה בדין התורה שהמלך אינו מעיד משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך הדבר ברור דלא סגי בהאי טעמא אלא לפוטרו מהגדה, אבל אם מחל על כבודו והעיד אע"פ שאין כבודו מחול והדיינים עברו על עשה דשום תשים בעדות ממון מ"מ היתה עדותו מקובלת ומחייבין על פיו, ולשי' הרמב"ם דהכל תלוי במה שהיתה עדותו מחייבת ממון אילו הי' מעיד ואע"פ שאינו מחויב בהגדה לא סגי בהאי טעמא לפטור מלך משבוה"ע. אולם במלך ממלכי ישראל מבואר ברמב"ם שאפילו העיד אין עדותו מתקבלת ואין מחייבין על פיו והוי כעד פסול, שהרי מנהו בפי"א מעדות בין הפסולים מדבריהם וכן בפ"י משבועות כלל את הפסולים והמלך ביחד וסיים על כולם שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון הרי דגם מלך אינו מחייב בעדותו ממון. ולמדה הרמב"ם ז"ל מסוגיא דסנהדרין דבאותה שפה דינאי המלך אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, והוקשה לו כקושיית תוס' יוה"כ אמאי אמרו באותה שעה לא מעיד והרי דאורייתא הוא שום תשים עליך, והונח לו דמדאורייתא אינו אלא פטור מהגדה אבל קפץ והעיר עדותו מתקבלת ועמדו וגזרו שלא תתקבל עדותו כלל ועשאוהו כפסולי עדית, וסרה מעליו בפשיטות קושיית התוס' יוה"כ אמאי נקט גם לא מעיד מגזירת חכמים והרי מה"ת הוא דלפמ"ש חידוש גדול חידשו באותה שפה לפוסלו, וזה ברור בעז"ה. [ואף דלבתר דגזרו לא דנין אותו אשתכח דממילא פסול לעדות מה"ת משום דהוי עדות שאא"י להזימה, מ"ח נ"מ לעדות דלא בעינן בה יכול להזימה כגון עד טומאה ומיתה ואיסורי, ונראה פשוט דלכל העדיות פסלוהו]. וכ"ז לא שייך אלא במלכי ישראל משא"כ במלכי ב"ד שלא גזרו עליהם לפסול עדותן ונשארו רק כדין תורה שתהא אימתו עליך אין בהם אלא פטור ההגדה אבל בדיעבד אם העידו עדותן מתקבלת ומחייבין ממון על פיהם. ולפ"ז יוצא לן לשי' הרמב"ם דמלכי ב"ד ישנן בשבוה"ע, ומלכי ישראל שאין עדותן מתקבלת גם בדיעבד מדרבנן אבל מדאורייתא מחזא חזיא עדותן להתקבל בדיעבד תליא בפלוגתא דר"פ וראב"י במשחק בקוביא, דלראב"י דפסולי עדות מדבריהם אינם בשבוה"ע ה"נ מלכי ישראל, ולר"פ דאמר מדאורייתא מחזא חזי גם מלכי ישראל ישנן בשבוה"ע, ולהרמב"ם שפסק כראב"י אינן בשבוה"ע. והשתא מיושבים פסקי הרמב"ם היטב כמ"ש הכ"מ, דבשגגות דחייב את המלך בקרבן שבוה"ע מיירי במלכי ב"ד ובהלכות שבועות שפטר את המלך שבוה"ע מיירי במלכי ישראל, שכן דייק לומר או שהי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד היינו מלך כזה שאינו ראוי להעיד וסיים שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון והיינו במלכי ישראל דוקא. ולפ"ז נתבארו בעז"ה כל פסקי הרמב"ם כהוגן ומחוורים די צרכם, אלא שנשאר לן לבאר דא"כ היאך אמר ר"פ בראוין להעיד לאפוקי מלך באיזה מלך מיירי, אי במלכי ב"ד הא ישנן בשבוה"ע לפי שעדותן מתקבלת ואי במלכי ישראל שאין עדותן מתקבלת מדרבנן אכתי לר"פ יהו חייבין דהא סבר במשחק בקוביא דחייב דמדאוריתא מחזא חזי ומ"ש מלך ישראל דאיהו נמי מדאורייתא מחזא חזי. ונראה לומר דהנה אכתי פש גבן לברורי טעם פלוגתתן דר"ע ות"ק דמשנה בתרייתא במלך, דלפמ"ש משנה בתרייתא דחייבה מלך בשמיעת הקול מיירי במלכי ב"ד שעדותן מתקבלת וא"כ מ"ט דר"ע דפטר. ואין לומר דר"ע לא פטר אלא במלכי ישראל שפסלו עדותן אבל מלכי ב"ד חייבין, חדא דא"כ היינו ת"ק דסיפא דאיהו נמי מודה במלכי ישראל שאינן בשבוה"ע לדידן דקיי"ל כראב"י, ועוד דלר"פ דאמר דכל דמדאורייתא חזי חייב בשבוה"ע אין טעם לפטור מלך ישראל יותר ממלך מב"ד. לכן נראה דר"ע ות"ק דסיפא פליגי בהא, דת"ק סבר דפטור ההגדה אינו פוטר משבוה"ע אלא דכל שאם העיד בדיעבד עדותו מחייבת חייב בשבוה"ע ולכן מלכי ב"ד ולר"פ גם מלכי ישראל חייבין, ור"ע ס"ל דגם פטור ההגדה פוטר משבוה"ע כשי' הרשב"א ולכן מלך בין ממלכי ישראל ובין ממלכי ב"ד אינן בשבוה"ע דמדאורייתא נמי פטורין מלהעיד משום שום תשים עליך מלך והשתא נאמר דר"פ דאמר לאפוקי מלך ובפי דלא ליהוי חזי מדאורייתא מוקי למתני' דשבועות כר"ע דהכל תלוי בחיוב ההגדה ומלך דפטור מהגדה מה"ת אינו בשבוה"ע ואין חילוק כלל בין מלך ישראל למלך ממלכי ב"ד, אבל להרמב"ם דפסק כסתמא בתרייתא דכל שעדותו מתקבלת חייב בשבוה"ע שפיר חילק בין מלך ישראל למלך מב"ד. והא דאמרינן התם בסוגיא דשבועות ח"ד משחק בקוביא כ"ש מלך היינו נמי לדברי ר"פ שיש בו פטור דאורייתא אבל לדידן במלכי ישראל אין בהם כ"ש דאינהו נמי מדרבנן בלחוד הוא דפסולין, והעיקר בא הש"ס בהכ"ש לומר כשיש פסול דאורייתא לכל חד וחד כדאית לי' לר"פ בפטור ההגדה ולת"ק בפסול עדותו ותפסו מלך כדברי ר"פ, אבל לדידן אה"נ דליכא כ"ש במלך אלא בפסולי אחריני והעיקר בא הש"ס לומר דמ"ד משחק בקוביא לא פליג אמלך אלא להיפוך דמ"ד מלך משחק בקוביא לא, דאין לומר דר"פ סובר נמי דפסול המלך הוא רק מדרבנן משום גזירה דאותה שעה דא"כ במאי פליגי וידוע הי' להש"ס דפליגי ולא דאמר מר חדא ומר חדא, ולפ"ז מצאנו עוד מקור למה שפסק הרמב"ם במלך דלא כר"ע משום דסתמא דש"ס מסייע להכי. דביומא שם פריך הש"ס עלי' דר"ל דעל חצי שיעור דאית לי' היתר מה"ת קא חייל קרבן שבועה והתנן שבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד והוינן בה למעוטי מאי ר"פ אחר למעוטי מלך ראב"י אחר למעוטי משחק בקוביא והא משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו ולא קא חיילא עלי' שבועה, וראיתי בחי' הרש"ש שהמ"א הניח בצע"ג דמאי פריך הש"ס דילמא ס"ל לר"ל כר"פ. ולמ"ש א"ש דלר"פ צריך לאוקמי מתניתין כר"ע והוא לבר מהלכתא דהלכה כת"ק דמה שאינו חייב בהגדה אינו פוטר משבוה"ע וא"כ לא משכחת לה גם במלך לא חזי מדאורייתא. אמנם לפי האמור זכינו לומר עוד יותר דלא דחה כלל הרמב"ם ז"ל לדברי ר"ע במלך מהלכה. דדוקא לר"פ דסבר דבעינן שיהא פסול דאורייתא ואין חילוק בין מלכי ישראל למלכי ב"ד פ"כ צ"ל דר"פ ות"ק דסיפא פליגי כמש"ל, אבל להרמב"ם דפסק כראב"י דגם פסולין מדבריהם פטורין משבוה"ע י"ל דר"ע ות"ק דסיפא לא פליגי אלא באינך מילי אבל במלך לא פליגי כלל, וכו"ע ס"ל דבעינן שלא תהא עדותו מתקבלת אבל פטור ההגדה אינו פוטר משבוה"ע, ור"פ מיירי במלכי ישראל שאין עדותן מתקבלת וח"ק דסיפא מיירי במלכי ב"ד שעדותן מתקבלת בדיעבד

יח) והשתא אשכחנא במקצת פתרא לדברי הר"ח ז"ל, דכיון דפריך הש"ס ביומא רק ממשחק בקוביא ומשמע דממלך ניחא דלא חזי מדאורייתא ולא קשיא מזה על ר"ל א"כ א"א לומר בטעמא דמילתא דמלך אינו מעיד משום גזירה דאותה שעה ובמלכי ישראל דזה נמי מדרבנן בלחוד הוא ומדאורייתא כשר, ובטעמא שתהא אימתו עליך נמי לא סגי כמ"ש דזהו רק פטור הגדה ולא פיסול, עדותו וס"ל דזה אינו פוטר משבוה"ע אלא בעינן שלא תהא עדותו מתקיימת וכמ"ש בפר הכי בתירוצא דמלך אין הגדתו מתקיימת, ולא ניחא ניחא לי' למימר דבהא גופא אם פטור ההגדה פוטר משבוה"ע פליגי ר"פ ות"ק ור"פ מוקי מתני' כר"ע דס"ל דבהא כו"ע מודו שאין פטור ההגדה פוטר, והלכך הדר הר"ח ז"ל בתר טעמא אחרינא דאין עד נפשה דיין. ובפלוגתא דר"ע ות"ק לא יסבור כמ"ש אלא אפשר דת"ק פליג אעיקר טעמא דאין עד