דבר אברהם - ב קנג

מחויב להגיד, ונ"מ לעד שאינו מחויב להגיד כגון כ"ג שאינו מחויב להעיד להדיוט וכן חכם גדול שאינו לפי כבודו ואם מחלו על כבודם והעידו עדותן מחייבת ממון אם השביען וכפרו אם חייבים בשבוה"ע או לא מי ניחא כיון דפטורין מהגדה אינן בדין שבוה"ע או דילמא כיון דמ"מ אם העידו הי' זה מתחייב ממון ישנן בשבוה"ע, והנה בב"ק (דף נ"ה ע"ב) תניא אר"י ד' דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בדיני שמים כו' והיודע פדות לחבירו ואינו מעיד לו, ופרכינן עלה במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד, וכתבו התוס' פשיטא אם לא יגיד וכו' וא"ת ה"מ כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון עכ"ל, והרשב"א כתב וז"ל ותי' ההוא בנשבע וכפר כתיב כו' י"ל דקרא ה"ק כשעובר בדבר שאם לא הי' מגיד נושא עון כו' חייב קרבן ואין תירוץ זה מחוור בעיני דמנ"ל דה"ק קרא דמקשה כל כך בפשיטות דאורייתא נמי חייב ומסתברא דממילא שמעינן לה דההיא בששמע קול אלה אע"פ שלא ענה אמן היא ואפ"ה בשלא הגיד איכא נשיאת חטא ואם איתא דכשלא שמע קול אלה וכופר בעדותו בב"ד ליכא נשיאת חטא ולא חייבתו תורה להעיד למה מביא קרבן על שמיעת קול בלבד אטו מי שאומר לחברו משביע אני עליך שתאמר כן וכן שראית ולא הגיד מי מיחייב וקרובים שאינן מעידין לו אינם חייבים מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו ואף הכשרים כיוצא בהם לא היו חייבים כל שלא פנו אמן עכ"ל. המבואר מדבריו דכל שאינו מחויב בהגדה אינו בשבועת העדות ומגופה של שבועת העדות הוא מוכיח לה דאל"ה לא הי' כח בחבירו להשביעו, ולפי"ז הדיוט שהשביע כהן גדול או ת"ח שאינו לפי כבודו וכפר לשי' הרשב"א פטור דהא אינו מחויב בהגדה ולכן אין כח ביד חבירו להשביעו ומדברי התוס' שתירצו דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד הי' נושא עון אז יביא קרבן שבועה הי' נראה לכאורה דס"ל נמי כהרשב"א דכל שאינו מחויב בהגדה אינו בשבוה"ע, דהא ה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד ונשא עונו אז יביא קרבן שבועה ומי שאינו מחויב בהגדה לא הי' נושא עון אם לא הגיד אמנם י"ל דאינו מוכרח, ואין כוונתם דאם לא יגיד הוא כתנאי בשבוה"ע וקאי אדלעיל מיני' שיהא העד המושבע דוקא בר נשיאת פון כשלא יגיד, אלא מילתא באפי נפשה היא אם לא יגיד גם בלא שבועה נושא עונו, אלא מדכתב הכא גבי שבוה"ע ידעינן דאין שבוה"ע אלא בדבר שאם מגיד זה מתחייב זה ממון, וממה שלא תירצו כהרשב"א נראה קצת דלא ס"ל הכי. ונכנסתי בדוחק זה לפי שראיתי בס' שער משפט (סי' כ"ח) שתפס לדבר פשוט דהתוס' פליגי על הרשב"א, ואף שאין אני רואה שום הכרח לוה אמרתי להראות פנים שיש לקיים דבריו שאין ראי' מדברי התוס' לכה"פ להיפוך מדבריו. עכ"פ איך שיהי' בכוונת התוס' מ"מ מגוף הסוגיא אין הכרח לסברת הרשב"א כנ"ל. **(הגה"ה. לכאורה הסוגיא צריכה ביאור, מאי פרכינן אילימא בתרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא שמו והרי מזה לא ידעינן אלא דעובר באיסור ומנלן דחייב מדיני שמים בתשלומין דילמא איסורא בלחוד הוא דרביץ עלי' ולא חיוב תשלומין. ונראה דפירושו הוא, דזה ודאי שאם רצה העד לשלם להתובע מה שהוא תובע מהנתבע ושלא להעיד לו אינו בנשיאת עון דאם לא יגיד, ולכן כשלא העיד ויש בנשיאת עון יכול הוא לתקן האיסור פ"י שישלם להתובע דעי"ז נמצא שלא הפסיד כלום בבבישת עדותו וממילא נפטר שוב מאם לא יגיד, והיינו נמי פירושא דתוספתא בהני ד' דברים שחייב בדיני שמים, בלומר שיש עליו איסור בשביל שגרם היזק לחבירו וכשישלם יתקן האיסור, ולכן פריך הש"ס שפיר אילימא בתרי פסיקא דאורייתא הוא פי' שיש עליו איסור דאורייתא ויכול לתקנו ע"י תשלומין. ולפ"ז נראה שצדק המהרש"ל ז"ל ביש"ש טובא חו"מ (סי' כ"ח סק"כ) דבהני ד' דברים אע"ג דחייב בד"ש לא מהניא תפיסה, ולא דמי למ"ש רש"י ככ"מ (דף צ"א.) דבקלב"מ דחייב בד"ש מהני תפיסה, דעתם חל עליו חיוב תשלומין ממש אלא דב"ד אינם יכולים לחייבו שתים אכל בד"ש יש עליו חיוב תשלומין ממש, משא"כ הכא דכר"ש נמי אין כליו חיוב תשלומין ואיסורא בלחוד הוא דרביץ עלי' אלא שיכול לתקן האיסור מרצונו פ"י תשלומין ומאי שייפא דתפיסה לכאן כשה אינו רוצה לתקן האיסור:)** ומדברי הרמב"ם (פ"י משבועות ה"א) משמע דלא כהרשב"א אלא דהכל תלוי במה שהיתה עדותן מחייבת ממון או לא ולא בחיוב ההגדה, שכתב היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב כו פטורין משה"ע שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון, ואילו הרשב"א גם בקרובין שלא היו מחייבין ממון בעדותן נראה דלא הוה פני לי' בהאי טעמא למיפטרינהו משבוה"ע ודייק בלשונו לומר שאינן חייבין מפני שאין בעדותן כלום ואין חייבין להעידו, ומבואר דעיקר הטעם הוא במה שאין חייבין להעידו אלא דמשו"ה פטורין מלהעידו מפני שאין בעדותן כלום ומזה נראה דפלוגתא הפוכה היא בין הרמב"ם והרשב"א, דלהרמב"ם תלוי רק במה שעדותן מחייבת ולא בחיוב ההגדה ולהרשב"א תלוי רק בחיוב ההגדה ובאמת דברי הרשב"א ז"ל תמוהין במה שהוצרך בקרובים לטעם שאינן חייבין להעיד לו ולא סגי לי' במה שלא היתה עדותן מחייבת, וממה שלפנינו יבואר דאזלי בזה לטעמייהו. ויותר מזה אני אומר דגוף סברת הרשב"א שהוכיח מעיקר שבוה"ע חיוב ההגדה אינה אלא לטעמי' אבל לדעת הרמב"ם לא מוכח מידי דבאמת אין זו לכאורה שום הוכחה, דדילמא לעולם אינו מחויב להגיד ומ"מ אם כפר גזה"כ היא שחייב ק"ש ואטו למידרש טעמא דקרא קא אתינן, ועוד דאי פטיר הקרובים הוא רק משום שפטורין להעיד והלכך אינו יכול להשביעו בעל כרחו א"כ כשנשבעו מעצמן היו חייבין. אמנם הרשב"א דל אזיל בזה לטעמי'. דבירושלמי שבועות (פ"ד ה"ב) איתא ר' ירמיה בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב, נשמעינה מן הדא הואיל ולא למדו מפ"ו משבועת העדות אלא משבועת הפקדון מה להלן קרובין חייבין אף כאן כן, אמר ר"י קרובין שכאן למידין מקרובין שלהלן, ופירשו המפרשים דר"י בתמיה קאמר וסלקא שמעתתא דקרוב מפי עצמו פטור אבל הרשב"א ז"ל בחי' לשבועות (דף ל"ה ע"א) הביא לירושלמי זה דקרובין מפי עצמן חייבין, ונראה דלא מפרש דר"י בתמיה קאמר אלא דסלקא הכי במסקנא. והשתא נתגלה לנו אור חדש לשי' הרשב"א דיש קשה"ע אפי' כשלא הי' מחייב ממון אלו העיד [ומסתמא רק בעדות ממון דהא ילפינן אואין כו' וזה יהי' גם במפי עצמו וצע"ק], והלכך הוקשה לו כיון דשבוה"ע בעיקרה נוהגת גם כשלא הי' מחייב ממון בפדותו א"כ במושבע מפי התובע נמי אמאי אין קרובין בכלל והיאך ואמאי דרשינן אם לא יגיד שאם מגיד זה מתחייב זה ממון, והונח לו דבעצם הדין של קשה"ע באמת לא בעינן כלל שיצא חייב ממון ע"י עדותו והא דבמושבע מפי תובע אין קרובים בכלל הוא משום דבאמת שבועה זו של תובע משונה משאר שבועות שהעד עצמו לא נשבע כלל ומאי שייטא היא דתובע להשביעו ואיזה כח יש לו עליו, אלא שהענין הוא דמשום שמחויב העד להעיד לו לכן יש לו כח להשביעו לזכותו, והלכך בקרובים שאינו מחויב להעיד לו ממילא אין לו כח להשביעו, ונמצא דמה דקרובים פטורים אינו משום דעיקר דין קשה"ע אינו נוהג במקום שאין עדותו מועלת אלא שאין כאן שבועה מעיקרה כלל במציאות שהוא לא נשבע והתובע אין לו זכות וכח להשביעו, ולכן כשנשבע מעצמו שיש כאן שבועה באמת חייב בק"ש. ולפ"ז שפיר מוכח מגופה של שבוה"ע ער התובע שמחויב להעיד לו. אח"ז ראיתי בס' שער משפט שרמז דהרשב"א אזיל לטעמי' ונראה שנתכוון למה שכתבנו והנאני וא"כ ש זה אלא לשיטתו של הרשב"א ז"ל אבל להרמב"ם דפליג ע"ז וס"ל דקרוב גם מפי עצמו פטור כמו שיוצא מדבריו בכמה מקומות בפ"ט ופ"י משבועות יעו"ש אין שום הוכחה מזה לחיוב ההגדה ושהכל תלוי בחיוב ההגדה, אלא אדרבא עיקר שבועת