דבר אברהם - ב קנב

בדבריו דבהא דמשני התם הש"ס ביומא שאני התם דא"ק אם לא יגיד והאי לאו בר הגדה הוא כלל כתב הר"ח וז"ל ושנינן שני עדות דכתיב בה אם לא יגיד ונשא עונו מי שמגיד והגדתו מתקיימת הוא מוזהר בשמיעת קול אלה יצא מלך וגם זה משחק בקוביא שאפילו מגידים אין עדותן מתקיימת לפיכך פטורין משבוה"ע עכ"ל, והוא פלא למה הזכיר בהתירוץ גם מלך הרי ממלך לא פריך הש"ס מידי אלא ממשחק בקוביא הוא דפריך וכבר כתב במלך טעם אחר, ודבריו קשין להולמן מכל צד

ומצאתי לי פיתחא זעירא כמחט סדקית למצוא פתרון החדה בחלקה, ונקדים לזה דברי הרמב"ם ז"ל שגדלה בהם המבוכה בענין זה

יד) דהנה הרמב"ם (פ"ג ממלכים ה"ז) כתב מלכי ישראל גזרו חכמים שלא א ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין עליו מפני שלבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת. והקשה בס' תוס' יוה"כ ליומא שם אמאי כלל בתוך הגזרה גם לא מעיד והרי דאורייתא הוא שתהא אימתו עליך כדמוכח בסוגיין וכ"כ הרמב"ם (פ"א מעדות) לענין כ"ג וחכם דפטורין מלהעיד, ותי' דחלוקה דלא מעיד אגב גררא דאינך נקט. ואני תמה למ"ל למיפרך על הרמב"ם הרי בש"ס סנהדרין (דף י"ט ע"ב) נמי מבואר הכי באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו, ותירוצו דחוק מאד וגם לא יתכן להרמב"ם שהרי נשנה הדבר אצלו (פי"א מעדות ה"ט מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהן מפני שהן אלמים בעלי זרוע, והתם בפסולי עדות דדבריהם קא עסיק והעיקר הוא מה שאינו מעיד ולא מה שאין מעידין עליו ואפ"ה נקט לה משום גזירה. עוד כתב הרמב"ם (פ"י משבועת ה"א) היו עדיו או אחד מהם פסול או קרוב ואפילו מפסולי עדות של דבריהם או שהי' המלך אחד מעדיו שאינו ראוי להעיד פטורין משבועת העדות שאילו העידו לא היו מחייבין בעדותן ממון, ותמה עליו בס' הנ"ל ועוד הרבה מהאחרונים ז"ל שהרי פסק (פ"י משגגות ה"ז) להיפוך המלך וכהן משיח מביאין קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות. ובכ"מ כתב דהכא בשגגות מיירי במלכי ב"ד כדאמרינן בפ' כ"ג ל"ש אלא מלכי ישראל אבל מלכי ב"ד כתיב בהו דינו לבקר משפט, ותמה ע"ז בס' הנ"ל דהתם בפ' כ"ג מיירי רק לענין דן ודנין אותו שמלכי ב"ד לא היו לענין זה בגזירה דאותה שעה אבל מה שאינו מעיד דאורייתא הוא שתהא אימתו עליך ואין חילוק בזה בין מלכי ישראל למלכי ב"ד, והוא פלא. ויותר מזה תמוה דא"כ כל עיקר מה שהמלך אינו בשבוה"ע הוא רק במלכי ישראל משום דגזרו שהמלך לא יעיד ממעשה דינאי ואין זה אלא מדבריהם אבל מה"ת שוין הן בזה מלכי ישראל למלכי ב"ד, וא"כ מ"ט דרב פפא דאמר לאפוקי מלך אבל משחק בקוביא חייב דמדאורייתא מחזא חזי הא מלכי ישראל נמי מדאורייתא מחזו חזו כמלכי ב"ד ויהו חייבין. עוד יש שם מבוכה גדולה בדברי הרמב"ם והראב"ד פ"י משגגות, שהראב"ד השיג עליו וכתב א"א אין המלך חייב בשמיעת קול ולא המשיח בטומאת מקדש וקדשיו עכ"ל, וכתב הכ"מ דטעמו של הראב"ד הוא מדתנן בפ"ב דהוריות על ב"ד וכהן משיח אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו והנשיא כיוצא בהן דברי ר"י הגלילי ר"ע אמר הנשיא חייב בכולם חוץ משמיעת קול שהמלך לא דן בו' וסובר דהלכה כר"ע. וטעמו של הרמב"ם הוא מדתנן בההוא פירקא בתר הכי על שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ב"ד פטורים והיחיד והנשיא חייבים אלא שאין כ"ג משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי ר"ש ומה הן מביאין קרבן עולה ויורד ר"א אומר הנשיא מביא שעיר, ושתי משניות אלו סותרות זא"ז, דברישא קתני שאין כהן משיח חייב על שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו ובסיפא קתני שהוא חייב עליהם, ולפיכך פירש דברישא תני דפטור מפר ובסיפא קתני שחייב כהדיוט בקרבן עולה ויורד. וסובר רבינו שאין הלכה כר"ע דמשמע דיחידאה הוא, וכ"ת היאך אפשר דפליגי עלי' והא טעמא קאמר שהמלך לא דן כו' י"ל דאמרינן בפ' כ"ג ל"ש אלא מלכי ישראל כו'. וקשה על הראב"ד למה לא כתב ולא המשיח בשמיעת קול ובשבועת ביטוי. עכת"ד הכ"מ יעוש"ה. והלח"מ כתב דהראב"ד חייב למשיח בשמיעת קול ובטוי כר"ש, ותמה דבגמ' מבואר דר"ש לא חייבו אלא בדלות ולא בדלי דלות ולמה לא הזכיר הראב"ד חילוק זה שבברייתא מדברי ר"ש, עיי"ש שהרבה לתמוה עוד גם על הכ"מ. ואני תמה עוד על הכ"מ שכ' דמשו"ה פליגי רבנן עלי' דר"ע בנשיא בשמיעת הקול משום דמלכי ב"ד שאני דמעידין א"כ מ"ט דר"ע, ואי משום דמלכי ב"ד נמי אין מעידין משום שום תשים עליך מלך כקושיית התוס' יוה"כ א"כ מ"ט דהני דפליגי עלי'

טו) והנלע"ד לבור לי דרך אחרת דלא כהכ"מ, דטעמו של הראב"ד דפטר נשיא אינו משום שפסק כר"ע, ובמה שפטר משיח מטומאת מקדש וקדשיו אינו משום שפסק כר"ש ודלא כהלח"מ. והרמב"ם נמי לא מפרש כהכ"מ דמשנה ראשונה מיירי לענין פר ומשנה שאחריה לענין קרבן עו"י, אלא דתרתי בבי מיירי בחד גוונא לענין קרבן עו"י, וכ"כ בתוספות הרא"ש במשנה ראשונה דלענין קרבן עו"י מיירי יעו"ש. אלא דרישא דמתניתין ר"י הגלילי ור"ע היא אלא דרע"ק פליג רק אנשיא, וסיפא דמתניתין דקתני שהנשיא והמשיח חייבין אע"ג דסיים בה דברי ר"ש לאו כולה ר"ש היא [דלפי"ז יקשה על הרמב"ם למה פסק כוותי' דיחידאה ולא כריה"ג ור"ע במשיח מיהא דהוו רבים לגבי ר"ש] אלא סתמא דמתני' היא ור"ש אמילתא אחריתא קאי ופליג את"ק דידי'. דבירושלמי דפרקין גרסינן אמתניתין בתרייתא כיני מתניתא אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי הכל והנשיא על שמיעת קול דברי ר"ש, והיינו דמשנה בתרייתא סתמא היא וצריך לשנות בסיפא דידה אלא שאין כ"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו דברי הכל והנשיא על שמיעת הקול דברי ר"ש, דר"ש פליג את"ק בשמיעת הקול דנשיא. והשתא פסק הראב"ד כסתמא דמשנה בתרייתא שהנשיא וכהן משיח חייבין בקרבן עו"י בכולן, אלא שפטר את המשיח מטומאת מקדש וקדשיו כירושלמי שדברי הכל היא, ופטר את המלך משמיעת קול דריה"ג ור"ע ור"ש הכי ס"ל וסתמא דש"ס בשבועות סבר דמלך לכו"ע אינו בשבועת העדות. והשתא מה שחייב את המשיח בשמיעת הקול ובביטוי אינו משום שפסק כר"ש כהלח"מ אלא כסתמא דמתני' שהוא ת"ק דר"ש, וסרה תמיהת הלח"מ למה אינו מחלק כר"ש דברייתא בין דלות ובין דלי דלות, משום דלא פסק כלל כר"ש ות"ק ולא מחלק בין דלות לדלי דלות. והרמב"ם נמי ס"ל כהירושלמי דמאי דקתני בבתרייתא דברי ר"ש לאו אכולה קאי אלא על מה שפטר משיח מטומאת מקדש וקדשיו או גם נשיא בשמיעת הקול, ולכן פסק כסתמא בתרייתא דנשיא ומשיח חייבין בכולן באין יוצא. אלא דבמאי דאיתמר בירושלמי שאין כ"ג חייב על טמו"ק דברי הכל לא פסק כוותי' דהירושלמי וס"ל דגם בבא זו לאו דברי הכל אלא דר"ש היא, דהכי משמע בש"ס דילן (דף ט' ע"ב) אלא שאין כ"ג חייב כו' אמר חזקיה מ"ט דר"ש כו' הרי דגם בבא זו דאין כ"ג חייב על טמו"ק רק מדברי ר"ש היא ולאו דברי הכל, ולכן פסק גם בזה כת"ק דר"ש דמשיח חייב גם על טמו"ק. ובזה דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל מתבארים בפשיטות ובדרך מחוורת בעז"ה וממוצא דברינו להלן יבואר עוד מקור נאמן למה שפסק הרמב"ם בנשיא דלא כר"ע

טז) ועתה נשוב ליישוב פסקי הרמב"ם שהזכרנו. דלפי המבואר פסק הרמב"ם כסתמא דמתני' בתרייתא דמלך חייב על שמיעת הקול, וקשה הא ר"ע טעמא קאמר דמלך אינו מעיד וממילא א"א שיחויב בשמיעת קול, ואפי' מלכי ב"ד נמי אינן מעידין משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך שהרי אפילו כ"ג נמי אינו מחויב להעיד אלא למלך, ובמאי פליגי בזה ר"ע ות"ק דסיפא. והנלע"ד דהנה יש לחקור אי בעינן לחיוב שבוה"ע שיהא העד מחויב בהגדה דוקא או דסגי במה שהיתה עדותו מתקבלת ומחייבת ממון ואע"פ שאינו