דבר אברהם - ב קנא

שעדות ההלואה הויא עדות המחייבת ודאי דהיינו שע"י ההלואה הוטל על הלוה חיוב לשלם וזה מיקרי כבר עדות המחייבת ממון ומה שהלוה יכול לפטור עצמו ע"י טענת פרעון אינו מגרע כח העדות כיון דחיוב תשלומין מיהא הטילו עליו. ואל תשיבני ממשביע עדי קנס דפטורין לפי שהנתבע מצי למיפטר ע"י הודאה ולאו ממונא קא כפר לי', דשאני התם שחיוב הקנס בא בגמר דין וכל שהודה קודם גמר דין אין זה נחשב כאלו הוטל החיוב ונעשה פרעון אלא שנעקר החיוב מתחלתו ולא הוטל עליו מעולם ונמצא שלא הי' בעדותו מעולם שום חיוב, משא"כ בעדי הלואה שהוטל עליו ע"י עדותן חיוב ודאי והפרעון בא רק לקיום החיוב שהוטל עליו. ונראה לכאורה יותר כדרך האחרון דזה מיקרי עדות המחייבת ושניא היא מההיא דחשוד, דהתם מיירי בע"א שבאמת אין בעדותו בכדי לחייב ממון ורק שבועה בלחוד הוא דמחייב וזה אינו בשבוה"ע וכל עיקר אתה בא לחייבו בשבוה"ע ולדונו כמחייב ממון משום שהחשוד שא"י לישבע יצטרך לשלם ע"ז שפיר אמרינן דאכתי אינו ברור שישלם החשוד דשכנגדו צריך לישבע תחלה ומי יימר דמשתבע וכל דלא משתבע נמצא שלא הי' כח בעדותו אלא לחיוב שבועה ולא לממון, משא"כ בשני עדי הלואה שע"י עדותם הטילו חיוב פרעון ודאי לא שייך לומר מי יימר דלא יטעון פרעתי דאפילו יטעון אינו מגרע כח העדות במה שהטילו עליו חיוב פרעון. דאל"כ בטלת כמעט שבועת העדות בכ"מ שיכול לטעון פרעתי והחזרתי, ואפילו במחייבים ממש לשלם כשאינו יכול לטעון פרעתי למה לא יאמרו לו העדים מי יימר שיהי' לו במה לשלם ושלא יבריח נכסיו, אלא ודאי דבהטלת חיוב ע"י עדותן סגי ואם לא ימצא ממה לגבות לא איכפת לן. קצורן של דברים דהתם בחשוד ענין המי יימר מבטל עיקר העדות ועוקרה שלא תהא עדות של ממון והכא אין המי יימר עוקר חיוב הממון של גוף העדות אלא שאומר שקיים את החיוב שהוטל עליו ע"פ העדות. ולפ"ז בע"א במיתה שהוא כשנים לחייב לה כתובה ודאי והשבועה באה רק בכדי לסלק טענת פרעון דילמא צררי אתפסה אין המי יימר דמשתבעת מגרע כח העדות כלל דמ"מ עדותו הטילה בודאי חיוב פרעון הכתובה. והוא לכאורה דבר נכון אלא לפי שכמדומני ראיתי באיזה מקום דעדי הלואה פטורין משום שיכול לטעון פרעתי עדיין צריך להתיישב בדבר ותן לחכם כו'

יב) עוד לא ברירא לי קצת בסוגיין להראשונים דסברי דע"א במיתה נאמן מה"ת משום חזקה דדייקא ומינסבא וכולנו עדים א"כ באמת אין הגדת העד מצד עצמה מועלת אלא משום דדייקא ומינסבא ואנן סהדי ודמי כקבלו עליי' אחד כשנים וקא"פ דפטורין כיון שהגדתם מצד עצמה לא היתה מועלת אי לאו דקיבלו שיהיו נאמנין. דבשלמא אי נאמן מדרבנן הרי האמינוהו כאן כשנים ונמצא דהגדתו עצמה מועלת והכשירא דרבנן לא דמי לקיבלוהו מעצמן, אבל למאי דסבר דנאמן מה"ת משום דאנן סהדי דדייקא ומינסבא הרי אין הגדתו מועלת מדינא בפני עצמה ודמי לקבלוהו שאחר קבלתן נמי הגדתו מחייבת. ולמאן דמפרש דמשו"ה נאמן מה"ת משום מילתא דעבידא לגלויי ניחא אבל למ"ד משום חזקה דדייקא ואנן סהדי קשה קצת. וצריך לחלק דהכא מ"מ אחרי שיש חזקה ע"י הגדתו ניתרת ונוטלת כתובה דהיינו שהחיוב בא מצד שאנו תופסין שהגדתו אמת שמת, משא"כ בקיבלוהו גם אחר קבלה אין אנו מחייבין בשביל שהגדתו אמת והמעשה הוא כמו שמעיד אלא בשביל שהתחייב הבע"ד ואע"פ שאין המעשה אמת ודחי כאלו התנה והתחייב לשלם אם ירדו גשמים שאין זה נוגע לאמיתת החיוב, אבל עדיין אינו מחוור לי כל צרכו. ולפמ"ש הנו"ב שהזכרנו לעיל (אות ז') דמה"ת לא נאמן אלא עד כשר אבל פסולין נאמנין רק מדרבנן שבזה כבר נאמן העד מצד הגדתו כמש"ל, הי' אפשר לכאורה לומר דגם עד כשר לא גרע בזה מפסול והשתא דהימנוהו רבנן לפסולין יש בעדות הכשר תרתי, נאמנות דאורייתא בשביל חזקה כו' ונאמנות דרבנן מצד גוף ההגדה, וא"כ שפיר חייב בשבוה"ע מצד הנאמנות דרבנן שבגוף הגדתו, אבל ז"א דדבר פשוט הוא דדוקא בפסול שאינו נאמן מה"ת הוצרכו לתקן לו נאמנות והפקעת הקידושין לרש"י וממילא הגדת עצמו גורמת, משא"כ בעד כשר שנאמן מה"ת לא הוצרכו לתקן לו נאמנות והפקעת הקידושין וממילא נשאר נאמנותו רק מצד חזקה ואנן סהדי

וראיתי דבר חידוש בס' דברי משפט להגאון מהר"ח אויערבאך ז"ל (סי' כ"ח). דהשבות יעקב כתב שאם קבלו עליהן בע"ד קא"פ חייבין להעיד וישנן בכלל נשיאת עון אם לא יגיד, והביא ראי' מדלא קאמר הש"ס אינן ראוין להעיד לאפוקי קיבלו עליהם קא"פ, ובתומים השיג עליו מהראשונים בשם הירושלמי דקיבלו עליהן קא"פ אינן בקשה"ע ואינן בכלל נשיאת עון. וחידש כס' הנ"ל לחלק דהתם מיירי רק בקבלו עליהם בלא קנין דיכולין לחזור אח"כ ולכן אינן חייבין בק"ש דדמי למשביע עדי קנס דפטורין דאף דלאחר שהגידו בב"ד אינו יכול לפטור א"פ מ"מ כיון דבשעה שתובע את העדים יכול להודות וליפטר אינן בק"ש וה"ה קיבלו עליהם קא"פ בלא קנין כיון דיכולין היו לחזור מהקבלה, משא"כ אם קיבלו עליהם בקנין שאינן יכולין לחזור מהקבלה בשעת התביעה לעדים שפיר חייבין בק"ש וישנן בכלל נשיאת עון דעכשיו יש תועלת בעדותן ולפ"ז ניחא בעד חיתה דלא שייך לדונו כקיבלוהו. אבל אין דבריו נראין כלל דאי בלא קנו ויכולין לחזור מיירי לא איצטריך קרא למעוטי דבודאי פטורין שהרי גם הגדתן לא היתה מועלת כלום דגם אחר הגדה יכולין לחזור בהן עד גמ"ד כמבואר בשו"ע חו"מ (סי' כ"ב), אע"כ דאיצטריך לקרא גם באופן שהיתה הגדתן מועלת וכגון שקנו מידן ואפ"ה פטורין לפי שאין הגדתן מחייבת אלא התחייבות של הבע"ד עצמו כמ"ש

ולפמ"ש לעיל ע"פ הירושלמי סנהדרין דקיבלו עליהן ע"א וקא"פ נתמעטו מראה או ידע דהיינו שיהא ראוי לחייב משעת ראיי' וידיעה לאפוקי קבלוהו שבשעת ראיי' לא היו ראוין עדיין לחייב ממין, י"ל שאם קיבלו עליהם הבע"ד תחלה לדון ע"פ עדות קא"פ ואח"כ באה ראייתן של עדים ישנן בקשה"ע דהשתא משעת ראיי' היו ראוין לחייב ממון. ולפ"ז ניחא בפשיטות בעד מיתה דמשעת ראיי' הי' ראוי לחייב ממון אי משום דהימנוהו רבנן אי משום חזקה ואנן סהדי ולפ"ז בשניהם חשודים דע"א חייב יש להסתפק שמא הוא רק כשהיו חשודין גם בשעת ראיי' אבל נעשו חשודין אח"כ פטור דבשעת ראיי' לא הי' ראוי לחייב ממון

ענף ג

יב) עוד ראיתי דבר חידוש. דבסוגיא דמשחק בקוביא מבואר דמלך אינו מעיד מה"ת והוא משום שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כדפירש"י ועוד ראשונים, אבל ביומא (דף ע"ד.) ראיתי ברבנו חננאל דבר חדש דמלך אינו מעיד כדכתיב בית דוד דינו לבקר משפט ואין עד נעשה דיין, והוא פלאי דמלבד שהטעם עצמו אינו מובן אמאי סניא לי' טעמא דשום תשים עליך מלך, ועוד דטעם דידי' לא שייך אלא במלכי בית דוד ולא במלכי ישראל שאינן דנין. וכ"ת דמלכי ישראל אה"נ חייבין בשה"ע, אמאי והרי לא מעידין ולא מעידין להם, ועוד דתנן בהוריות (דף ח' ע"ב) ר"ע אומר הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול שמלך לא דן ולא דנין אותו כו' הרי דבמלכי ישראל מיירי שאין. דנין ואפ"ה פטורין מה"ט שאין מעידין. איברא דבר"ח שם נראה דלא גריס בדברי ר"ע לא דן ולא דנין אותו [שזהו באמת שלא מעיקר הטעם ובמתני' הוגה ע"פ הירושלמי לא מעיד ולא מעידין אותו, עיי' בס' באר שבע] דז"ל ר"ע אומר נשיא חייב בכלן חוץ משמיעת הקול שהמלך לא מעיד ולא מעידין לו כדמפרש בסנהדרין עכ"ל, אבל מ"מ ליכא למימר דבמלכי ב"ד מיירי ולא מעיד משום דאין עד נעשה דיין דהא קתני נמי ואין מעידין לו וזהו במלכי ישראל, ועוד דמסיים הר"ח כדמפרש בסנהדרין ושם מיירי במלכי ישראל ואילו טעם דאין עד נעשה דיין לא מפרש התם כלל. עוד יש תמיה עצומה