דבר אברהם - ב יד

הדין אם אין לו בערב פסח כשר למולו אלא פסולין אם צריך הוא למול ע"י הפסולין בכדי שיעשה את הפסח או דילמא כיון דעי"ז יבטל מ"ע דמילה ויהא מעוות לא יוכל לתקן א"צ למול על ידן. ואם היינו תופסין שצריך למול על ידן משכחת לה שוב גוונא שלא יתחייב כרת על המילה ועל הפסח יתחייב. אבל נראה לכאורה פשוט דא"צ לבטל מ"ע דמילה שלא יוכל לקיימה עוד בשביל הפסח, ולא עוד אלא דלדעת ר"ת בתוס' זבחים (דף כ"ב ע"ב ד"ה ערל) ובחגיגה (דף ד' ע"ב ד"ה דמרבה) דערל שמתו אחיו מחמת מילה אוכל בפסח משום דאנוס הוא ה"נ אם כל הזמן מתחלת חיובו לא מצא כשר למולו אוכל בפסח וא"צ להעביר ערלתו ע"י פסולין ולבטל עי"ז מ"ע דמילה

ז) אך אפילו אם נתפוס דחיוב הכרת נפקע למפרע מ"מ אעשה נראה דעבר, ואפשר דלענין הכרת איכא איזה דרשא שנעלמה מאתנו, ואולי משום דכתיב בה וערל זכר כו' ונכרתה וכיון שהוא כבר מהול אינו בהכרת או משום דכתיב בה את בריתי הפר וכל שמל אח"כ אינו בהפרה או איזה טעם אחר, ובס' קרית ספר להמבי"ט ז"ל ראיתי שכתב דכתיב אשר לא ימול לעתיד דכל ימיו רמיא המצוה עלי', או משום דענין עונש לחוד וביטול הציווי לחוד דאע"ג שאין עונש מ"מ על ציווי ד' בודאי הרי עבר וכמ"ש הכ"מ שם, דאלת"ה מנלי' להרמב"ם כל עיקר לחלק בין עבירת העשה לעונש הכרת ודילמא גם בעשה לא עבר כ"ז שלא מת בערלותו ומיכלל הו"ל לכייל עבירת העשה ועונש הכרת בהדדי, ועוד דאם גם עבירת העשה מתלי תליא וקאי ואם קיימה לבסוף נפקעה א"כ הוא הדין נמי בשאר חיובי עשה ולמה נקט לה הרמב"ם רק הכא ולא בשריפת קדשים ובנין בית המקדש ודומיהן לומר גם בהו שכ"ז שאינו מקיימן הוא מבטל מ"ע אלא שאם יקיים אח"כ נפקע ממנו. וכן משמע מלשון המאירי שבת (דף קל"ב) וז"ל מצוה על האב למול את בנו כו' ואם לא נימול ע"י ב"ד חייב הוא עצמו לכשיגדל למול את עצמו ועליו הוא אומר שאם לא מל חייב כרת לא על האב ומ"מ אף הוא אינו חייב עד שימות אלא שמבטל מ"ע בכל יום עכ"ל. מיהו יש לדקדק במה שכ' בראש הדיבור וז"ל מצות מילה בשמיני ואם לא מל בשמיני מל והולך כל זמן שרוצה אע"פ שאינה זמנה וכ"ש שבזמן שימול יקיים מצוה אבל קודם שמונה אין בה מצוה כלל עכ"ל, ומלשון כל זמן שרוצה משמע שאין קפידא בדבר לאחרה. אבל אין זה מוכיח כלום, שהרי מדרבנן בודאי מיהא אינו רשאי לאחרה דמצות זריזין מקדימין בודאי מיהא איכא גם במילה שלב"ז ואמאי כתב כל זמן שרוצה כאלו תלוי הוא רק ברצונו, אלא ודאי דאשגירת לישנא הוא וכוונתו היא רק דמשעבר שמיני כל זמן שרוצה הוא זמנו ואינו מונה שמונה לאפוקי קודם שמונה שאינו רשאי למול. והרש"א בגליונו לשו"ע (סי' רס"ב) כתב בשם הראנ"ח דאף ביום ה' מלין מילה שלב"ז ולא מאחרין מטעם חשש שיצטרך לחלל שבת (כדעת הרשב"ץ) אלא כל שמשהה עושה איסור, והביא עוד בשם תשו' דבר שמואל אבוהב (סי' קצ"ב) שאין להשהות לרצון קרובים ואיזה הנאה דאלו הי' שרי לא הי' ס"ל להרמב"ם דמלין ביו"ט שני מילה שלב"ז, ואין הספרים תח"י לעיין בהם אם מצד ביטול המ"ע אתו עלה או משום מצות זירוז בעלמא. וכן ראיתי בס' מנ"ח (מצוה ב') ובס' נחל אשכול שתפסו בפשיטות דגם במל אח"כ מ"מ ביטל העשה בזמן שעבר

ובתשובה לחכם א' העירותי כבר לעצמי מדברי הט"ז (סי' רס"ב סק"ג) והש"ך (סוס"י רס"ו) בשם התשב"ץ דאין מלין שלא בזמנה ביום ה' ומשמע דליכא איסורא באיחורה, וכן העירותי עוד ממ"ש הש"ך (סי' ש"ה סקי"ב) לענין תינוק בכור שחלה ולא נתרפה עד יום ל"א איזה מהן קודמת מילה או פדיון, וכ' דמילה קודמת משום שהיא אות הכנסת ברית, ומשמע מזה דלא ס"ל דחשש איסור בדבר מטעם שעובר בעלה. וכן העירני חכם א' ממ"ש הנוב"י מהדו"ת יו"ד (סי' קס"ו) שאין לדחות מילה שלב"ז לערב פסח שבזה עובר על זריזין מקדימין למצוה, ונראה דפשיטא לי' דלא קם באיסור עשה. וכ"נ מדבריו בחאו"ח סי' ל'. ומ"מ מן האמור נראה לכאורה יותר נכון כמ"ש

וראיתי בתמים דעים (סי' ק"כ) לענין מילה שלב"ז ביו"ט שני של גליות שרצה לדון דמלין בי' מק"ו ומה קבורת מ"מ דאפשר בעממין דחיא יום טוב שני ואע"ג דלא אשתהי מילה שלב"ז דלא אפשר בעממין אינו דין שתדחה יו"ט ב', וכ"ת שאני מילה דאפשר למחר קבורת מ"מ נמי אפשר למחר אלא שהויי מצוה לא משהינן עכ"ל. ומ"מ אין להוכיח מזה שאינו עובר בכל שעה מדאמר דאפשר למחר שהרי כמ"כ כתב נמי במ"מ והתם עובר בהלנתו אלא דהעמידו דבריהם במקום תורה בשוא"ת, ועוד אם בתורת דחיי' גמורה קאמר יתיישב עם מה שנכתוב להלן בס"ד בדברי רש"י שבת ועיי' באחרונים בדין זה דמילה שלב"ז ביו"ט ב' שדבריהם נוטין נמי שאין איסור, ולא ראיתי להאריך עוד בזה

ח) ונ"ל להביא קצת מקור לדבר, דבירושלמי ר"ה (פ"א ה"א) גרסינן רבי תגיי בעא קומי רבי יוסה כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל [פי' יעבור בבל תאחר] אמר לי' כי תדר נדר לד' אלקיך לא תאחר לשלמו דבר שהוא ניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין. ופי' הפ"מ דבר שהוא ניתן לתשלומין שהוא משלם למחר או באיזה יום והוי כמי שהקריב בו ביום שנתחייב להקריבו יצא זה מילה ביום השמיני שאינו ניתן לתשלומין להיות כביום שנתחייב שאף שחייב הוא למולו אח"כ מ"מ יום השמיני א"א להשלימו והלכך אין חיוב מילה בכלל מקרא זה עכ"ל. ויש להקשות שהרי ביום השמיני איכא תרי מילי חדא דמשהגיע יום השמיני הוקבע זמנו לעיקר מצות מילה שמכאן ואילך זמנה הוא וחייב בה, ועוד דביום השמיני עצמו איכא גם מצוה מיוחדת, ונהי דלענין המצוה המיוחדת שביום השמיני ניחא דאין לעבור כב"ת לפי שאינו בתשלומין מ"מ על עיקר מצות המילה שביום ח' וכן גם מח' ואילך יעבור בב"ת דע"ז אין להשיב שאינו בתשלומין דשפיר ישנו בתשלומין שאם ימולו אח"כ הוא משלים ג"כ עיקר חיוב המילה ולא עבר כלל אעשה למפרע, אע"כ דבכל יום ויום עובר בעשה בהחלט ואפילו אם ימולו אח"כ רק מכאן ולהבא הוא דקיים מצוה אבל מה שעבר עד עכשיו בעשה אין להשלים עוד ושייך לומר גם ע"ז שאינו בתשלומין ומשו"ה אינו בב"ת

ובטעם הדבר דשניא מ"ע זו משאר מ"ע שכיו"ב לעבור בכל יום ולא תתיקן במה שמקיים אח"כ, י"ל דשאר מצות שצריך לעשותן רק פעם אחת כגון שריפת קדשים הוי המצוה רק מעשה השריפה ואם הוא שורפן היום לא ישרפן למחר ואם שורפן למחר א"א לשרוף היום ולפיכך כל שמקיימה למחר אינו כמבטלה היום כיון שביכו"כ הוא מקיימה רק פ"א והרי קיימה אבל במילה אע"פ שעיקר המצוה הוי נמי מעשה המילה עצמה שזה ג"כ א"א לעשות אלא פ"א כמו שריפת קדשים מ"מ מחלק המצוה הוא גם זה שיהא מהול ולא יהא ערל וע"ז לא שייך תשלומין דלמחר דמ"מ ביום שעבר הי' ערל. ויש להביא קצת סמוכין לסברא זו מתוס' יבמות (דף ה' ע"ב ד"ה כולה), שכ' להקשות דנילף משריפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת ותירצו דשאני התם דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו למחר, והדר הקשו ע"ז מדאמרי' להלן בסוגיא דהתם גבי שריפת בת כהן או אינו אלא בשבת דהוה גמרינן מכלאים בציצית דלדחי שבת, והתם דיכול להמתין למחר אדרבא נילף משריפת קדשים דאינו דוחה, ותירצו דבשריפת בת כהן א"א להמתין שלא יענו את הדין ושלא ישכחו הדברים יעו"ש. וקשה טובא דאכתי מה יענו למה שאמרו התם בסוגיא גם גבי בנין בהמ"ק או אינו אלא בשבת והתם הרי אפשר להמתין למחר וא"כ אדרבא נילף משריפת קדשים דאינו דוחה. ולסברתנו הנ"ל יש ליישב קצת דמבנין בהמ"ק ל"ק להו דאע"ג דעיקר המצוה הוא מעשה הבנין עצמו מחלק המצוה הוא ג"כ שיהא מקדש על מכונו כמ"ש ושכנתי בתוכם ומשו"ה א"א להמתין דביום שעבר מ"מ אין בהמ"ק. ועדיין דחוק הוא ומדרך הדרש, ודברי התוס' יבמות צע"ג, וגם יש לפקפק עוד מבנין בהמ"ק שלא דנו הרמב"ם כמילה כנ"ל וצ"ע. אח"ז העירני ידידי הרה"ג מוהר"ר אברהם יצחק פערלמאן נ"י מלאשא דבשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' י"א)