דבר אברהם - ב קמו

יעו"ש. וכן ק"ק ע"ז מתוס' שבועות (ל"א. ד"ה ורבנן) וז"ל ורבנן הוא דפסלוהו ואע"ג דאמר לקמן הכל מודים בעד מיתה דחייב משום דרבנן אכשרוה ואזלינן בתר דרבנן בתר תרווייהו אזלינן לחייבו כו', ואי אמרת דאינה נוטלת כתובתה אלא מצד תנאי כתובה ומשום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' א"כ גם מדאורייתא יש כאן חיוב ממון מצד תנאו ואמאי קרו לה התוס' דרבנן, אע"כ דנוטלת כתובתה רק מצד דמדרבנן מהימנינן לעד שהוא מת ונוטלת כאלמנה בחזקת שהוא מת ומדאורייתא לא שקלא מידי, דאפילו כי אפקעו רבנן לקידושין מיני' אין לה כתובה דאגלאי מלתא שלא היתה אשתו ולא נתחייב כלל בכתובתה. וכ"ת דא"כ מדרבנן נמי למה נוטלת כתובה כיון דאפקעו לקידושין מיני' ואינה אשתו, ז"א דמדרבנן ודאי חשבינן לי' כמת ולא הוצרכו להפקעת הקידושין אלא לענין איסורא שלא לעקור דבר מה"ת דעל סמך הפקעת קידושין אין כאן עקירת דבר מה"ת ויכולין לחושבו כמת, אבל לענין ממון לא דנוהו כלל כקידושין מופקעין אלא חשבינן לי' כמת והפקר ב"ד הפקר. ועוד דבר מן כל דין אין דבריו מעלים ארוכה להריטב"א צ"ל לשיטתו, דבחי' הריטב"א ליבמות שם מבואר להדיא דס"ל דעד מיתה נאמן מדאורייתא דאנן סהדי דדייקא ומינסבא וכולנו כעדים וכסברת התוס' שם בתחלת דבריהם שדחאה הר"י, וא"כ להריטב"א גופי' ליכא לתרוצי כהאב"מ

ד) ולא אמנע מלרשום בזה לכת"ר פרפרת חדא דטבא רק לפלפולא ליישוב דברי הריטב"א. דהנה כבר הזכרנו שדעת הרמב"ם ז"ל לפי גירסתנו דדוקא אלמנה לא גביא ממטלטלי אבל מיני' ממטלטלי נמי גביא, ולפ"ז לא איפלגו ר"מ ורבנן אלא מיתמי. ויש לחקור לר"מ דס"ל דגביא ממטלטלי דיתמי אי גביא נמי ממטלטלי דלקוחות או לא. והנה ביבמות (דף צ"ט ע"א) גרסינן יש מוכר את אביו להגבות אמו כתובתה כיצד ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן ושחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה נמצא זה מוכר את אביו להגבות לאמו כתובתה מאי קמ"ל כולה ר"מ היא ועבדא מטלטלי ומטלטלי משתעבדי לכתובה. והקשו התוס' דהכא מטלטלי דמתנה נינהו ואמאי גביא מינייהו אפילו לר"מ הרי מתנה אלימא מיתמי, ותירצו דהכא במתנת שכ"מ מיירי דגרועה מירושה, [ביבמות הגירסא בתוס' דגרועה כירושה, אבל בכתובות (דף פ"א ע"ב ד"ה ר"מ) הגירסא דגרועה מירושה, וכן צ"ל כמבואר למעיין בדבריהם]. איברא דהתוס' קיימי התם לשי' ר"ת דממטלטלי דיתמי ר"מ נמי מודה דלא גביא ולכן הוקשה להם ממטלטלי דמתנה בק"ו, אבל למאן דסבר דגביא ממטלטלי דיתמי אפשר דה"ה דגביא נמי ממטלטלי דלקוחות. אמנם מצינו לרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דלר"מ גביא ממטלטלי דיתמי ומ"מ מלקוחות לא ניחא להו למימר כלל דגביא והלכך אוקמוה לההיא דיבמות כהתוס' במתנת שכ"מ דהויא כירושה, יעוי' בחי' הרמב"ן קדושין (ס"ה:) ועוד רבוותא. אך לשי' הרמב"ם הי' נראה לי להוכיח דלר"מ גביא נמי ממטלטלין דלקוחות, דאי לא גביא מלקוחות בע"כ צריכין אנו לאוקמי כתב כל נכסיו לבנה במתנת שכ"מ שהיא כירושה דאי במתנת בריא ה"ל כלוקח, ולהרמב"ם א"א לאוקמי בהכי כמו שיבואר. דכתב (פ"ח מזכייה ה"ח) מתנת שכ"מ אינו קונה אלא לאחר מיתה כו' לפיכך מוציאין לכתובת האשה ומזון האלמנה והבנות מיד אלו שצוה לתת להם שהרי במיתתו נתחייבו הנכסים בכתובה ובמזונות ואלו שנתן להם לא יקנו אלא לאחר מיתה. ועיי' בקצוה"ח (סי' רנ"ב סק"א) מה שהביא מתשובות הב"ח יעו"ש. והשתא לדברי הרמב"ם נחזי אנן, מי שנתן מטלטלין במתנת שכ"מ אם נתחייבו המטלטלין לכתובת האשה עם גמר מיתה או לא. ונראה דלדידי' דמחיים גביא ממטלטלין ורק מיתמי לא גביא נתחייבו מטלטלין הללו עם גמר מיתה, דהא המקבל מתנת שכ"מ עדיין לא זכה בהן בההיא שעתא עד לאחר מיתה, ויורשים נמי אע"ג דבכ"מ עם גמיר מיתה הם יורשים אותו מ"מ הכא לא זכו בהן משום דאידחו מקמי מתנת שכ"מ המפקעת ירושתם, כמבואר בתשו' הרשב"א ח"ג (סי' קכ"ה) מובאה בקצוה"ח שם, וכיון דבההיא שעתא ליכא על מטלטלין הללו לא רשות היורשים ולא רשות המקבל מתנה בודאי נידונים כמיני' דגביא ממטלטלין ונתחייבו המטלטלין לכתובתה וקדמה לזכיית המקבל מתנת שכ"מ כמ"ש הרמב"ם במזונות. וא"כ א"א לומר בסוגיין דיבמות דהא דכתב כל נכסיו לבנה במתנת שכ"מ הוא, דא"כ אמאי מוקמינן לה כר"מ הא לרבנן נמי גביא מהן כיון דמודו דמיני' גביא ממטלטלין ועם גמר מיתה נמי כמיני' דמי. וע"כ צ"ל דמיירי דכתב כל נכסיו לבנה במתנת בריא דזכה בהן מיד ולהכי לרבנן לא גביא, ומוכח מינה דלר"מ ממטלטלין דלקוחות נמי גביא

אמנם י"ל דאכתי גם להרמב"ם לא מוכח הכי. דהרשב"א קידושין לבתר דהביא דעת הראב"ד דמיני' גביא ממטלטלין הקשה עליו מסוגיא דהתם דאמרינן שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר זו אשתי וזה עבדי וזו חבילתי ואשה אומרת אלו שני עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה כו' ור"מ היא דאמר מטלטלין משתעבדי לכתובה, ואי אמרת דמחיים מודו רבנן למה לי לאפוקי בר מהלכתא ולאוקמי' כר"מ לוקמה מחיים ואפי' לרבנן ודינא דחלוקה קמ"ל כמשנת שנים אוחזין. ונראה לענ"ד ליישב דאפ"ל דס"ל נמי להראב"ד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה כלל אפי' מחיים משום סברת הרשב"א ואינך רבוותא דלא אסמכא דעתה עלייהו אחרי שאין זמן קצוב לכתובתה, והא דמחיים גבינן מיני' כתובתה אפי' מן גלימא דעל כתפי' אין זה מתורת שעבוד דרביץ על המטלטלין אלא מתורת כפיי' בלחוד, דאף דהמטלטלין לא נשתעבדו מ"מ שעבוד הגוף מיהא איכא וחיובא רביץ עלי' דגברא לפרוע לה כתובתה וכופין על פריעת בע"ח כמבואר בכתובות (דף פ"ו ע"א) וכשם שכופין ע"י גופו ה"נ כופין אותו ע"י ממונו, וכמ"ש הראשונים ז"ל בגביית מלוה מה"ת למ"ד שעבודא לאו דאורייתא שהוא מתורת כפיי' לפריעת בע"ח, עיי' ריטב"א קידושין (י"ג:) ועוד. ולפי"ז י"ל דבההיא דחבילה לא שייך דין כפיי', דהתם ליכא חיובא כלל אגברא לפרוע לה כתובתה שהרי היא עצמה מודה ואומרת שאינו בעלה ואינו חייב לה כלל כתובה אלא דמן החבילה לחודא היא גובה, ממ"נ כפירש"י דאמרה חבילה שלי, וכמבואר בריטב"א דמנכסים אחרים לא גביא כתובתה מה"ט דהודחה שאינה אשתו ורק מן החבילה גופה גובה ממ"נ ועיי' בחי' הרמב"ן וכיון דליכא עלי' דין כפיי' שוב אינה גובה ממטלטלין כלל ואפי' מן החבילה דהא תורת שעבוד ליכא עלייהו גם להראב"ד, ולהכי איצטריך לן לאוקמי כר"מ דמטלטלין משתעבדי מתורת שעבוד גמור. והוא דבר נכון ב"ה לענ"ד. והשתא גם להרמב"ם ז"ל י"ל הכי, דלעולם מחיים נמי אין תורת שעבוד על המטלטלין וגרושה גביא מיני' ממטלטלין רק מתורת כפיי', וא"כ אין זה שייך אלא מחיים ממש משא"כ עם גמר מיתה דאע"ג דעדיין לא באו המטלטלין לא לרשות יורשים ולא לרשות מקבל מתנת שכ"מ מכל מקום לא שייך למידן ההיא שעתא כמיני', חדא דלא שייך אז ענין הכפיי' דליכא למי לכוף וממילא חיילא אח"כ מתנת שכ"מ, ועוד דאפילו אי הוה שייך כפיי' נמי לא תעכב מלחול מתנת שכ"מ דכיון דשעבוד מיהא ליכא על המטלטלין לא נתחייבו הן עצמן לכתובתה כל זמן שלא הוגבו וחיילא עלייהו המתנה. ולפי"ז שפיר איכא לאוקמי ההיא דיבמות דכתב כל נכסיו לבנה במתנת שכ"מ אבל מלקוחות אה"נ דלא גביא גם לר"מ, ומ"מ אצטריך לן לאוקמי דוקא כר"מ דלרבנן ממתנת שכ"מ נמי לא גביא כמ"ש

ומעתה נהדר לדברי הריטב"א במה שהוכיח מסוגיין דשבועות דמיני' נמי גביא ממטלטלין. דהריטב"א הרי לא נחית בגביית מטלטלין מחיים לטעמא דכפיי' וכל עיקר הוא שקיל וטרי אי איכא עלייהו תורת שעבוד ממש, ובזה י"ל דכוונתו להוכיח מסוגיין דלא נחית עלייהו תורת שעבוד על הדרך שכתבנו, דאי תימא דמשתעבדי ממש מחיים א"כ מאי פריך ש"מ משביע עדי קרקע חייב והרי איכא לאוקמי בשכתב נכסיו במתנת שכ"מ דחלה רק לאחר מיתה ובכה"ג