דבר אברהם - ב קמ

מדעת דמי, ומאי סייעתא היא לבן דעת שתולין דרוח שטות נכנסה בו, ומהתימא על הגאון הנ"ל שלא הרגיש בזה, ובדרך זו הלך גם החת"ס (סי' שכ"ו) ותמוה הוא בעיני

אולם איך שיהי' אין זה נוגע כלל לדברינו. דהא ודאי דגם האומרים דתלינן דרוח רעה ביעתתו היינו טעמא משום דמעמידין אותו בחזקת כשרות ומסתמא שלא לדעת הרג א"ע, ובודאי ע"כ לא אמרי הכי אלא בדידעינן מיהא ששלט בעצמו דבזה איירי המהרי"ו, אבל אם יש לספק שמא לא שלט בעצמו כלל בודאי אמרינן דאחרים הרגוהו, דהא כבר כתבני דהאיך מעמידין אותו על חזקת כשרות ואומרים דרוח רעה ביעתתו והרי חזקת בריא מנגדת לחזקת כשרות, ובע"כ צ"ל דכיון דעשה מעשה שטות כזה לאבד א"ע איתרע לה חזקת בריאותו ומוקמינן אחזקת כשרות, וכ"ז הוא רק בדידעינן שעשה מעשה שטות ישלכו בעצמי אבל כשאנו מסופקין גם בעיקר הדבר שמא לא שלט בעצמו כלל בוראי מעמידין אותו בחזקת כשרות ובחזקת בריא ומסתמא נהרג ע"י אחרים, וא"כ שפיר איתי' גם בדין עגלה ערופה

ב) ומש"כ כת"ר בישוב דברי המאירי דהאמת הברור בזה הוא דטעות סופר נפל בדבריו ובמקום שכתוב נמצא חנוק צ"ל נמצא מת, הא ודאי מעלה ארוכה אבל רחוק לומר כן חדא דפשיטא היא ומאי קמ"ל המאירי, ועוד דנראה להדיא דהמאירי העתיק כאן ברייתא דחלל ולא חנוק דכמו"כ סיים בסיפא דברייתא חלל ולא מפרפר ואם יגרוס כת"ר מת הרי דלג המאירי על דין החנוק השנוי בברייתא זו דעסיק בה ולא הזכירו כלל ולא כן היא דרכו ז"ל. ומה שלא הזכיר כאן גם טמון בגל ותלוי באילן וצף ע"פ המים השנויים ג"כ בברייתא זו, הוא משום דהם שנויים כבר במתני' ובמקומה הביאם בראש הפרק וכדרכו ז"ל בכ"מ להזכיר בגמ' רק מה שנתחדש מסוגיית הגמ' יתר על המשנה, אבל חנוק שאינו מוזכר במתני' הו"ל להביא כאן

ג) עוד העירני כת"ר על מה שתמהתי בספרי סוס"י ל"א על רש"י סוטה (דף ל"ט ע"ב) שכ' דכשכלה אמן אחרון מפי הציבור כהנים מחזירים פניהם ובגמ' מבואר שאינם רשאים להחזיר פניהם עד שיתחיל ש"ץ בשים שלום, והעירני כת"ר שכבר עמד ע"ז המהרש"ל במקומו ופי' דברי רש"י ז"ל על נכון. הנה באמת אנכי לא הרגשתי בזה ועתה כד אנהר לי כת"ר עיינתי במהרש"ל וראיתי שכ' דמה שאמרו בגמ' עד שיתחיל ש"ץ בשים שלום לאו דוקא הוא אלא כלומר שראוי להתחיל שים שלום מיד אחר אמן וכן מוכח מפירש"י עכ"ל. אבל זה דוחק גדול וכמבואר והאחרונים ז"ל לא תפסו כן, יעוי' בב"ח ומג"א (סי' קכ"ח ס"ק כ"ח) ובט"ז ונו"כ שכולם תפסו דהתחלת שים שלום דוקא היא ומכח זה הקשו מסתירת דברי הרמ"א יעו"ש. והנכון כמ"ש בספרי דרש"י היתה לו גירסת השאילתות והפוסקים תפסו כגירסא שלפנינו

ד) ומדי דבר בדברי המהרש"ל אזכיר מה שראיתי מקרוב דבר תימה במהרש"ל יבמות (דף ט"ו ע"א) מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך ע"ג מטה בשביל קטן, וכתב המהרש"ל פי' שהי' לה ג"כ בן קטן כבן חמש ולא הי' יכול לפרוש מאמו עכ"ל, וכוונתו מבוארת שהוקשה לו דאטו בקטן בן יומו שאין בו דעת כלל שייך חינוך לחנכו בסוכה אפי' לשמאי כמו שהקשה הפנ"י בסוכה שם, ולכן כ' שהי' שם עוד קטן בן ה' הצריך לאמו. אבל תמוה היא בעיני דבסוכה שם (דף כ"ח) על מתני' דקטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה מעשה וילדה כלתו של שמאי כו' פריך הש"ס מעשה לסתור ומשני חסירי מחסרא והכי קתני ושמאי מחמיר ומעשה נמי כו', ואי כהמהרש"ל דביכו"כ צ"ל שהי' שם קטן אחר בן ה' שנים א"כ מנ"ל להש"ס שהי' שם קטן בן ה' ולפרוך מעשה לסתור ולשנויי חסורי מחסרא נימא שהי' שם קטן בן ו' שהוא שיעור שאינו צריך לאמו כמבואר בעירובין (דף פ"ב) וחייב גם לת"ק. וכ"ת דאי א"צ לאמו הוה לא הי' לו להפחית את המעזיבה אלא להביאו לסוכתו. ז"א דשיעור דא"ל לאמו תליא רק בקורא אמא אמא וגבולו בן ו' ומכאן ואילך חייב אפי' כרוך אחרי אמו היינו שיותר נוח לו להיות עמה ביחד בסוכה, אע"כ דבשביל הקטן שנולד פיחת את המעזיבה ומשו"ה פריך הש"ס מעשה לסתור

והנני ידידו הדוש"ת ומוקירו

סימן כט

לכבוד הרה"ג וכו' מוהר"ר יהודה ליב הכהן פישמאן נ"י רב בק"ק אונגעני. שלום

ע"ד מה שהעיר כת"ר על מה שנו"נ בספרי בסי' ג' בטעם השמטת הרמב"ם למימרא דרבא בקידושין (דף כ"ז) לא שנו אלא שנתן דמי כולן, ובאות ה' שם כתבתי להוכיח ע"ד פלפול דרב פפא פליג עלי' דרבא בזה ולכן הלכתא כרב פפא שהוא בתרא. וע"ז העיר כת"ר דדבר זה במחלוקת הוא שנוי בשבת (דף קמ"א ע"א) לענין טיט שעל רגליו דרבא אמר מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע ומר ברי' דרבינא אמר אחד זה ואחד זה אסור ורב פפא אמר אחד זה ואחד זה מותר ופסק הרז"ה דהלכה כר"פ במקום רבא והרמב"ן במלחמות חולק עליו משום דר"פ תלמידו דרבא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, ובתוס' ע"ז (דף נ"ט ע"ב ד"ה אמר ר"פ) כתבו בשם ר"ת כהרמב"ן דהלכה כרבא נגד ר"פ, ואיך כתבתיו בפשיטות לדבר ידוע, עכ"ד

הנה באמת דבר זה ידוע הוא שרוב הראשונים והאחרונים תפסו כן דהא דאמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו רק עד אביי ורבא אבל מכאן ואילך הלכתא כבתראי אפילו בתלמיד במקום רב כמבואר בהליכות עולם ובס' כריתות ועוד בראשונים ואחרונים הביאם וקבצם בס' יד מלאכי סי' י"ז. ובההיא דע"ז שהביא בחביתא דחמרא דאשתקל ברזא ואנח נכרי ידי' עילוה פסק נמי הרמב"ם ז"ל (פי"ב ממ"א ה"י) כר"פ ודלא כר"ת, וכ"כ הרי"ף והרא"ש והרשב"א מובא בב"י יו"ד (סי' קכ"ד). וגם בההיא דשבח בטיט שעל רגליו פסקו רוב הראשונים דלא כרבא, דהרז"ה והרא"ש והרשב"א פסקו כר"פ וכ"כ רי"ו מובא בב"י או"ח (סי' ש"ב) וכ"כ הרא"ה ורב סבא מובא בחי' הר"ן לשבת, ור"ח פסק כמר ברי' דרבינא ונראה דטעמי' משום דהוא בתרא שכן מצאתי מבואר גם בראב"ן (סי' שע"ו) דהלכה כוותי' דהוא בתרא וילמוד סתום מן המפורש, אע"ג דנראה קצת דהי' תלמידו דרבא כדאשכחן בחולין (דף מ"ג ע"ב) אמר מר ברי' דרבינא מוחבינא תיובתא כלפי סנאי' דרבא, ומצאנו רק להרמב"ן ז"ל שפסק כרבא מטעמא דתלמיד במקום רב. הן אמנם שגם הבה"ג והרמב"ם פסקו שמקנחו' בכותל ואין מקנחו בקרקע כרבא אבל אפשר לומר דלאו משום טעמא דהרמב"ן הוא אלא מטעמא אחרינא, דבהגהות מיימוניות (פכ"א משבת) גרס רב חסדא במקום רב פפא וכן גרס גם הב"ח שם (או"ח סי' ש"ב) והיי רבא בתראה. ואף דמר ברי' דרבינא גם בתרא דרבא הוה אפ"ל כמ"ש הרא"ש בשבת דמדקאמר הש"ס מר ברי' דרבינא במאי מקנח ולא אמר במאי מקנחינן אלמא לית הלכתא כוותי' ונשאר רק רבא ורב חסדא והלכתא כרבא דהוא בתרא [ותמוה קצת לפי גירסא זו דמייתי למר ברי' דרבינא מקמי דרב חסדא, ואם נאמר דמר ברי' דרבינא קדמון הוה הי' ניחא יותר גם לצורך דברינו דהוה רבא בתרא נגד שניהם, אבל כמדומני שלא מצינו בשום מקום מר ברי' דרבינא אחרינא]. אמנם יש מי שחשב את רבא לתלמידו של רב חסדא וידוע דיש אומרים דבאביי ורבא גופייהו אין הלכה כמותם במקום רבם, אך יש גורסים רבה בכ"מ דמשמע דהוה תלמידו דר"ח, ועיי' על כ"ז בסה"ד. ועוד י"ל דאפילו גרס ר"פ מ"מ נראה דמר ברי' דרבינא הוה בתרא טפי כדמשמע מדברי הראב"ן שהזכרנו וכיון דמשמע מהש"ס דלית הלכתא כוותי' כמ"ש הרא"ש נראה דבדין זה אין הלכה כבתראי. ועוד י"ל משום. דלעיל מיני' פליג גם אביי ארבא וקי"ל בכל הש"ס הלכתא כרבא נגד אביי בר מיע"ל קג"ם,