דבר אברהם - ב קלט

ממקום שנמצא אח"כ, והרי ק"ו הוא ומה ממקום שמפרפר אין מביאין משום תשש דשמא נעשו לו נסים ממקום שנמצא אינו דין שלא יביאו דשמא לא נעשו לו נסים. ומ"מ עדיין נשאר לו פקפוק במה שכתבתי שצריך להביא ממקום הראשון דאיכא למימר דתרווייהו לא יביאו ע"ע מטעם הנ"ל. אבל אומר אני דחששא זו שייך רק בלא מצאנוהו כלל אבל במצאוהו מת אפי' במק"א בודאי תולין שנתגלגל ולא במע"נ דהא מת לפנינו, וכ"נ כסברא זו מדברי הב"ח מובא בב"ש (סי' י"ז ס"ק צ"א) יעו"ש. ולענין מ"ש כת"ר דחיישינן שהיתה הריגה שנית, איכא נמי פירכא מעיקר דינא דע"פ. דגם בנמצא חלל שנראה שנהרג לא יביאו לעולם ע"ע דשמא בהריגה הראשונה נעשו לו נסים ואח"כ מת מעצמו, וכ"ת כיון שנהרג לגמרי לא איכפת לן במה שנעשו לו נסים דמ"מ נהרג וחייבין בע"ע, ז"א דהרי קיימינן השתא לפרש בירושלמי דגם על מפרפר חייבין כבר בע"ע יעו"ש בדברי, אלא ודאי דהא ליכא למימר

ד) עוד כתב כת"ר על מה שהבאתי שם דברי המאירי ותמהתי על דבריו מסברא, וכתב כת"ר דלמ"ל לתמוה מסברא הרי מירושלמי (פ"ט ה"ב) שהבאתי בסי' י' מבואר דלא כדבריו, לא אדע מה הוסיף כת"ר מהירושלמי הרי דא ודא אתת היא דעיקר הקושיא היא דמנוק סתמא תנינן דאין מביאין ע"ע אף בניכר שנעשה בידי אדם כרוב הנתנקים ולמ"ל להאריך בזה

ה) עוד כתב כת"ר עמ"ש בספרי סי' י"ג אות ד' דלומר דמשלוח מנות דוקא ע"י שלית חידוש גדול הוא, וכ' כתר"ה דבאמת תליא באשלי רברבי דמבואר בד"מ (סי' תרצ"ה אות ז') ובפמ"ג שם בשם הפר"ח דכוונת רש"י היא דבעינן משלוח מנות דוקא ע"י שליח. הנה באמת בעת כתבי לא עיינתי במקומו בד"מ ובפמ"ג, אבל עדיין אני אומר גם עכשיו דחידוש גדול הוא, דהד"מ לא כתב דדעת רש"י היא דבעינן שלית דוקא אלא דבעינן שילוח והיינו שאינו יוצא במה שמזמין את חבירו לסעודה לביתו אלא צריך שישולמו המנות לבית רעהו, ומזה עדיין לא מוכת כלל דבעינן שליח דוקא ושפיר אפשר דכשהביא בעצמו מנות לבית רעהו נמי יצא ועיקר הקפידא הוא רק שלא יזמין את חבירו לסעודה בביתו דאין זה דרך שילוח מנות. יתברך כת"ר במו"ש מאדוה"ש כחפץ המכבדו ומוקירו

סימן כח

כבוד ידידי הרב הגביר הנכבד הגדול בתודה ויראה וכו' כש"ת מוהר"ר ישראל וועסט נ"י בברדיטשוב. שלום ורוב ברכה

אחד"ש מכתבו מן י"ג בשבט עם הערות על ספרי הגיעני וכבדתיו, והנני משיב למעכ"ת באיחור זמן כי לא היו עתותי בידי ואתו הסליחה

א) ע"ד שהעיר כת"ר על מה שעמדתי בספרי סוס"י ה' בדברי המאירי (סוטה דף מ"ו) שכתב שאין דין עגלה ערופה נאמר אלא כשמוצאין אותו חלל ר"ל מדוקר בחרב שעכ"פ ע"י אדם נעשה אבל אם נמצא מנוק אין נזקקין לו שמא מאליו מת עכ"ל, ונתלבטתי בכוונתו שאם רצונו לומר דבחלל נעשה ע"י אחר ובחנוק אפשר שחנק א"ע למה נחוש שחנק א"ע נעמידנו על חזקת כשרות כדפסקינן בשו"ע יו"ד (סי' שמ"ה ס"ב) שאם ראוהו חנוק או תלוי הרי הוא במזקת כל המתים ועוד דגם מדוקר אפשר שהרג א"ע כמו שאול שנפל על חרבו. וע"ז כתב כת"ר דאי משום ההיא דיו"ד לא איריא ואינו ענין כלל לכאן ואדרבא מבואר שם להיפוך דאינו נקרא מאע"ל רק בעלה לגג דרך כעס ומיצר ומת דמוכח דכוונתו לאבד עצמו לדעת אבל בלא"ה אף אם אמר לעשות כן לא מקרי מאע"ל וה"ה בחזקת כל המתים, והטעם מבואר באחרונים בשם תשובת מהרי"ו דאם לא עלה בדרך כעס ה"ה בחזקת כשר דשמא רוח מבעתתו ומחמת טירוף הדעת עשה כן ולא הוי מאע"ל, וא"כ בכאן אף אם נמצא תנוק ומעצמו עשה כן הוי בחזקת כשר אך לענין מגלה ערופה אין זה שייך ובעינן שיהרג ע"י אמרים דוקא ושפיר כתב המאירי דבכה"ג אין נזקקין לו, עכ"ד

הנה באמת אנכי לתומי הלכתי וביארתי לי דברי השו"ע דמשו"ה אם מצאוהו תנוק ותלוי או מושלך ע"ג סייפו הרי הוא בחזקת כל המתים משום דמוקמינן לי' בחזקת כשרות ומסתמא לא איבד את עצמו אלא נהרג ע"י אחרים. אבל אם ידוע שאיבד את עצמו אין מתאבלין עליו ולא אמרינן שמא רות רעה בעתתו דהיכן מצינו לחשוש כן והרי גם בזה גופא יש לנו להעמידו על חזקתו חזקת בריא ולא נשתטה, דאל"כ בכל חייבי עונשי ב"ד אע"ג דקיבל עליו התראה מ"מ ניחוש דילמא נשתטה, ולא מצינו שצריכין העדים להעיד שראוהו בשעת עבירה שלא נשחטה ברור ומכש"כ בחבר שאינו צריך התראה לריב"י. וכ"ת דשא"ה שאני רואין גם אמ"כ שהוא בריא משא"כ הכא שמת מאותה מעשה, הנה מלבד שהוא דוחק ואית לי' פירכא מגוונא דלא שייך לומר כן כמו במת מיד ונ"מ לקלב"מ ועוד, הרי כמו"כ מצינו באומר כתבו גט לאשתי והלך לו דלא חזינן אח"כ שהוא בריא כמו בנ"ד ומ"מ כותבין ונותנין ולא חיישינן לנשחטה, ויותר מזה דאפילו בעתים תלים ועתים שוטה אע"פ שאין לו זמן קבוע לחלימותו ושטותו וכתב גט כשהוא תלים יש מהאחרונים שנחלקו על הב"ש (סי' קכ"א ס"ד) ולא חיישינן שמא נשתטה בינתים הן אמנם דאיכא למימר דשאני הכא דעושה מעשה שטות לאבד א"ע חיישינן יותר, אבל מנלן הא. וראיתי עכשיו שכ"כ גם הברכ"י בשיו"ב דטעמא דראוהו תנוק הוא משום דיש לתלות דאחרים עשו לו אבל אם הוא בחדר סגור והמפתח ביד אתר דודאי הוא מנק א"ע יש לו דין מאע"ל והביא שכ"כ הרב מהר"י מייאש יעו"ש והא דכתב השו"ע דאיזה מאבד עצמו לדעת כגון שאמר כו' וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהי' מיצר והוא לשון הרמב"ם (פ"א מאבל), לאו משום כי היכי דליהוי מוכח שלא עשה זאת מטירוף הדעת אבל אם עלה שלא מכעס אמרינן דנטרפה דעתו כמו שתפס כת"ר, דמאי הוכחה היא מכעסו וכי א"א גם לנשתטה שיכעוס, אלא טעמא הוא משום דבתוספתא דאבל רבתי שהוא מקור דין זה לא נאמר שראינוהו שהפיל א"ע אלא שנפל ולכן כתב הרמב"ן בתה"א דאע"פ שלא ראוהו מפיל א"ע כיון שאמר הריני עולה חזקה לדעת עשה, ולכן הוסיף הרמב"ם מדעתו דזהו דוקא כשהי' דרך כעס דאז הוי חזקה ע"י אמירתו הא אל"ה עביד אינש דגזים ואמר ותלינן שנאנס ונפל עד שנראהו שהפיל א"ע ואז באמת נידון כמאע"ל ולא תלינן ברוח שטות. וגם הטור כשהביא דעלה לאילן ונפל ה"ה בחזקת כל המתים כתב משום דאיכא למימר שמא נאנס ונפל אבל מטירוף הדעת לא הזכיר ומשמע ודאי שאם ראינוהו שהפיל א"ע נידון כמאע"ל הן אמנם דמשמע לכאורה כדברי כמ"ר בשם האחרונים מסיפא דברייתא דאבל רבתי מצאנוהו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך ע"ג הסייף הרי זה בחזקת המאבד את עצמו שלא בדעת והביאה גם הטור, הרי דנקטינן שהרג א"ע אלא דשלא בדעת צלולה עשה, אבל כבר הגיה שם הגר"א ז"ל דצ"ל הרי זה שלא בחזקת מאבד עצמו לדעת ר"ל דלא חיישינן שהרג א"ע והדברים מוכרחים מצד עצמם, דהא ודאי דיותר שכיח וקרוב לומר שהרגוהו אחרים משנוציאהו מחזקת בריא ונאמר דרות רעה ביעתתו והוא הרג א"ע, וא"כ למ"ל לברייתא למימר שהוא בחזקת שהרג א"ע אלא דשלא מדעת הי' הרי יותר קרוב לנו לומר שהרגוהו אחרים, והגהת הגר"א ז"ל מוכרחת. אמנם עכשיו כשהביא כת"ר בשם האחרונים הטעם מתשובת מהרי"ו משום דאמרינן רוח רעה בעתמו חפשתי ולא ראיתי מי שהביא תשובת מהרי"ו עד שמצאתי לאחרונה בהגהות אמרי ברוך בסוף היו"ד ד' ווילנא שהביא כן משם מהרי"ו דאף דמוכח שתלה א"ע אמרינן כו', והגאון בעל אמרי ברוך הביא סייעתא לזה מסיפא דברייתא דאבל מעשה בבנו של גורנוס כו' ונתירא מאביו והלך ואבד עצמו כו' אין מונעין הימנו כל דבר וכן להלן מעשה בתינוק אחד כו', אבל אין זו ראי' כלל דהתם שאני דקטנים הוו וקטן לדעת כגדול שלא מדעת דחי וכ"כ הב"י ורמז לברייתא זו דקטן כשלא