דבר אברהם - ב קלד

שאני שהקילו בה יותר, וא"כ מבואר דגם האם אינה מתאבלת

אבל אין זה נכון דמלבד דמילתא דחיקא היא דמנ"ל באמת להרא"ש דגם אמו הנשאת לכהן אינה מתאבלת אף דהוי תרתי דסתרי ולהקשות דילמא רק בדלא סתרי אין מתאבלין ולא קשה מידי, ועוד דכל כי האי הו"ל להרא"ש לפרושי, ותו דלשון כקולי דמר וכקולי דמר בדינא משמע, הנה מלבד זה אין הדברים נכונים ודברי הרא"ש מתבארים כפשוטם דהוי כקולי דמר ודמר בדינא. דאף דהא ודאי דלרשב"ג דקיי"ל כוותי' לענין אבלות פש גבן ספק במעשה אם ולד זה נפל או בר קיימא הוא, דרשב"ג הרי לא קאמר דהוי נפל אלא דחיישינן שמא נפל הוא וא"כ הוי ספק במעשה, מ"מ זהו רק לבתר דתפסינן כרשב"ג לחשוש למיעוט המצוי זה ולא ליזול בתר רובא אבל לרבנן דפליגי עלי' דרשב"ג וסברי דרוב וולדות בני קיימא נינהו רוב גמור הוא ומחויבין להתאבל עליו ומיעוט הנפלים כמאן דליתי' אין כאן לפנינו שום ספק, דהלכה רווחת היא דאזלינן בתר רובא ומשווי לי' כודאי אף אי קמי שמיא גליא שהוא מן המיעוט, וא"כ כד אתינן למידן בי' לענין אבלות ספקו להקל צריכין אנו מתחלה לתפוס הלכה כרשב"ג דחיישינן למיעוט המצוי ולא אזלינן בתר האי רובא ונשאר ספק ואז דיינינן בי' ספקו להקל, וא"כ תפסינן בי' בדינא כקולי דמר וכקולי דמר דלענין חליצה נקטינן כחכמים שהוא רובא ולענין אבלות נקטינן כרשב"ג דאינו רובא ודיינינן בי' אח"כ ספקו להקל ושפיר הקשה הרא"ש ז"ל אמאי נקטינן באבלות כרשב"ג למישווי לספקא כלל, ותי' דאבלות שאני ולא חשו בה, ופשוט הוא. ולפי"ז לא דיינינן אבלות ככל מילי דרבנן אלא שהקילו בה יותר דה"נ קיי"ל הלכה כדברי המיקל באבל אפילו ביחיד נגד רבים משא"כ בשאר דברי סופרים כמבואר בעירובין (דף מ"ו), ועיי' בביאורי הגר"א יו"ד (סי' ש"מ אות ל"ב) שדחה דברי הב"ח, וכמש"כ התוס' נדה שם דבאבלות הקילו יותר ואפי' יום ל' כלפני ל'. [ויש קצח דקדוק בתוס' יבמות (דף ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה) שכתבו ומיהו לענין אבלות לא החמירו כו', ודבריהם אינם מדוייקים דלענין לנהוג אבלות לא הוי כלל משום האי חומרא דמיעוט נפלים שכיח דאיירי בי' התוס' ואדרבא מדינא חייב להתאבל משום רובא ומאי דהוי גבי אשה ובהמה חומרא הוי באבלות קולא, וכוונתם היא שלא החמירו להעמיד אדינא דרובא, ובנדה דבריהם ז"ל מדויקים יותר]

ז) אמנם כיון דעכ"פ מיהא חזינן דבאבלות הקילו יותר ונקטינן כקולי דמר וכקולי דמר שלא ככל מילי דרבנן, א"כ שוב לא ידעינן בנ"ד שהאם הנשאת לכהן מתאבלת משום דהוי תרתי דסתרי בחד גברא דלא מקילינן גם בדרבנן דאפשר דאבלות שאני. והי' מקום גם להמתיק עוד דלמה באחת מקילינן באבלות נגד רובא וסמכינן אמיעוטא דשכיח וכן ביחיד נגד רבים, עפי"מ שכ' הרמב"ן ז"ל בס' המצות שורש א' דלהכי ספקא דרבנן לקולא משום דהוי תנאי ומחילה מחז"ל מעיקרא לדון ספק בדבריהם לקולא, וה"נ אפשר דהי' תנאי באבלות שכל מקום שיש להסתפק ואפילו נגד הרוב ורבים לא נתקנה עליו אבלות מעיקרא, ולפי"ז כשאנו מקילין באבלות אין אנו צריכין למימר שאין כולד מן הרוב אלא דאף דבאמת הוי מן הרוב מ"מ כיון שיש בו מיהא ספק המצוי לא נתקנה בו אבלות, דוגמת ההיא שכ' השמ"ק ב"מ בעשירי, ודאי ולא עשירי ספק דאף דע"פ דינא דרובא הוא עשירי מ"מ כיון שיש, בו ספק קפדה עליו תורה ולא בעשירי כמותו משתעי קרא אף שהרוב בודאי רוב הוא בהחלט, וא"כ אפשר דבנ"ד לא הוי כתרתי דסתרי דשניהם נאמנים דבחליצה סמכינן ארובא ומ"מ כיון דאיכא מיעוט המצוי לא גזרו בו אבלות, אבל אין זה נכון דא"כ בכל מילי דרבנן נמי איכא למידן מה"ט לקולא בתרתי דסתרי אפילו בחד גברא. ומ"מ מה שכתבנו דאפשר דבאבלות הקילו יותר לא נסתר. ומסתעף לן עוד ספק דק דאפילו את"ל דאמו הנשאת לכהן מתאבלת עליו משום תרתי דסתרי בחד גברא האיך הדין בילדה אח"כ ולד אחר ומת ג"כ בתוך ל' אם מתאבלת על השני, דהתם קרוב יותר לומר דלא הוי כתרתי דסתרי דאפשר דולד ראשון הי' בר קיימא ושני הי' נפל

ח) ועפ"י דברינו הנ"ל יצא לן נ"מ רבתא לענין קריעה. דבטור יו"ד (סי' ש"מ) איתא קטן שמת ביום ל' דלא קים לן בי' שכלו חדשיו כתב הרמב"ם י"א שקורעין עליו אע"פ שאין מתאבלין עליו ולא נהירא אלא אין קורעין עליו, וכתב הב"י דטעמו מבואר בתה"ח מדאמרינן במו"ק (דף כ"ו ע"ב) דהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל לא אמרו אלא באבילות אבל לא בקריעה והם מפרשים שהטעם משום דאבילות מדרבנן וקריעה מדאורייתא כו' ולחומרא אזלינן בה כל שלא שהה ל' יום דספיקא הוי קורע וכתב הוא ז"ל דאין נ"ל סברא זו שהקריעה מד"ס היא וספיקה לקולא כו' וכי מפקינן קריעה מכלל אבילות היינו לומר דליתי' בקריעה האי כללא דהלכה כדברי המיקל לעולם אלא כשאר ד"ס היא והכי נקטינן עכ"ל, וכן פסק בשו"ע דתוך ל' ואפילו ביום ל' אין קורעין. והנה בפסקו של השו"ע צ"ע דנהי דנקטינן כהרמב"ן דקריעה מדרבנן דינו כשאר ד"ס וא"כ לשי' התוס' בכ"ד דרשב"ג חייש למיעוטא רק מדרבנן ולחומרא אבל מדאורייתא אינו ספק דמוקמינן ארובא וכ"ה שי' הרמב"ם פ"א מיבום וש"ד אלא דבאבילות לא החמירו וסמכו ארשב"ג ואמיעוטא א"כ בקריעה שדינה ככל ד"ס יהא חייב והיכי ילפינן לה מאבלות. ואפילו אי הוי לרשב"ג ספק גמור מ"מ קשה כקושיית הרא"ש שהזכרנו היכי נקטינן כקולי דמר וכקולי דמר ובע"כ צ"ל דבאבילות לא חשו, וא"כ בקריעה יתחייב מה"ט, ועיי' תוס' מו"ק (דף כ"ב ע"ב ד"ה אחד). אולם למ"ש התוס' חולין (דף י"ב ע"א) בחד לישנא דמשו"ה הקילו באבלות כי היכי דלא ליתו להקל באיסור ערוה י"ל דה"נ הקילו בקריעה מה"ט למ"ד שהוא מדרבנן, אבל בכ"ז מנלן למילף קריעה מאבילות דקילא. ועיי' במג"א (סי' ש"ל ס"ק ט"ו) שהביא דעת הרא"ש והרמב"ן לענין לחלל עליו את השבת, ואכמ"ל

ט) וראיתי בהגהות הגרעק"א ז"ל ליו"ד (סי' שע"ד סעיף ח' בהגה"ה) ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון שניהם מתאבלים עליו שהביא בשם ס' תיבת גומא דזהו דוקא בבאו לשאול בב"א ולא בזא"ז. והנה הס' הנ"ל אין תח"י ולדעת יש לדון בי' דאם בזא"ז היו פטורין מלהתאבל גם בב"א אפשר דאינן מתאבלין, דהרמב"ם (פ"ב מחמץ הי"א) כתב וכן שני בתים בדוקין וצבור א' של חמץ ובא עכבר ונטל ואינו ידוע לאיזה בית נכנס כו' הרי אלו אינו צריך לבדוק פעם שני', והק' המ"מ מ"ש מב' שבילין דפסק הרמב"ם בשאה"ס דבבאו לשאול בב"א שניהם טמאים והכא סתים לה ומשמע דאפילו באו בב"א פטורין, ותי' הכ"מ דלענין בדיקה שהיא דרבנן שאני. ומה שהק' ע"ז המל"מ דבשני שבילין אפי' בטומאה דרבנן שניהם טמאין, י"ל דשאני איסורא דרבנן ממצוה דרבנן דבמצוה אזלינן יותר לקולא מאיסורא. ועיי' במל"מ (פי"ט מאה"ט) ובשעה"מ (פ"י ממקואות) בארוכה, ועיי' בפר"ח או"ח סי' תל"ט. ולפי"ז ה"נ לענין חיוב אבלות דרבנן אין לדון האי דינא דבאו לשאול שניהם בב"א. ובאמת מקור דין זה של הג"ה הוא בתוס' נדה (מדד:) והתם לא נזכר כלל תנאי זה דבאו שניהם לשאול בב"א ואדרבא סיימו בטעמא דמילתא שאם לא יתאבלו שניהם גנאי הדבר ומשמע מדבריהם דאי לאו טעמא דגנאי הדבר היו שניהם פטורין אי משום ספקא דרבנן אי משום דבאבלות הקילו טפי, ולפום טעמא דגנאי הדבר נראה לכאורה פשוט דאפי' לא באו בב"א מתאבלין דמ"מ איכא גנאי. רש להעיר מההיא דס"פ הדר שהבאנו לעיל דקאמר הש"ס הכי השתא התם כו' לא מינכרא מילתא אבל הכא אי לגבי דהאי כו'. ויש לי בכל הנ"ל הרהורי דברים רבים ולא ארשמם בזה לפי שלא נתבררו לי די צרכם, ונגעתי בדברי רק בדרך הפרה מקופיא בכדי שלא לפטור בלא כלום

יתברך כת"ר בכ"ט וירום קרנו למעלה כנפשו ונפש ידידו תדרשנו לטובה מזקירו ומכבדו: