דבר אברהם - ב קלג

יעו"ש, אלא שכללו בברכת השבח גם דין המילה שצריך הגר להכשרו. ולפי גירסא זו אין שאלה כלל היכן ציונו דבאמת לאו ברכת המצות של חיוב היא אלא ברכת שבת בלחוד, ולשון ציונו שייך על ההכשר או על סדר קבלת גרים

ועפ"י דרך זו יש להשיב כבר על שאלת כת"ר השני' למה הביאו התוס' במילת עבדים קרא דיליד בית ומקנת כסף ובגר לא הזכירו כלל. דהנה לפי חי' זה של הרמב"ן נמצא דרק בגר אי"צ לברך אלא ברכה אחת שהיא של שבח והודיי' אבל במילת עבדים שהיא מצוה גמורה שמוטלת על האדון צריך לברך כבר גם לפניה על המילה או למול כשאר הנמולין, ובאמת בתוספתא ברכות (פ"ו) הגירסא לפנינו בגר ברכה אחת ובעבדים ב' ברכות אלא שהגר"א ז"ל הגיה גם בגר ב' ברכות כגירסת הש"ס בשמעתין. ולפי"ז צע"ק בב"י יו"ד (סי' רס"ז) דנראה דמערב להו לגרים ועבדים לענין ברכה אחת או שתים בהרי הדדי ולא העיר דלהרמב"ן ז"ל שהביאו שם בעצמו מהר"ן לא תליין זב"ז. איברא דהרמב"ם (פ"ג ממילה הלכה ה') כתב נמי בעבדים רק ברכה אחת, ואפשר שדרך אחרת לו ביישוב קושית הרמב"ן אבל להרמב"ן מיהא נראה דמברך שתים. אמנם י"ל דגם להרמב"ן בעבדים נמי אינו מברך אלא ברכה אחת כגירסת הרי"ף, ואי דע"ז הדרא קושיית הרמב"ן למה כללו בברכה אחת ותירוצו שעל גרים לא שייך הכא כמ"ש, י"ל דבברכת עבדים מעיקרא לק"מ, דבתוס' שבת שם מבואר דברכה שני' שבגרים ועבדים היא כנגד ברכת אבי הבן להכניסו בבשא"א וי"ל דבעבדים ל"צ ברכה זו דעדיין אינו נכנס בברית גמורה כישראל שאינו חייב בכל המצות ועיקר הברכה היא רק ברכת המצות של האדון כנגד ברכת המילה שלפני' אלא שהאריכו מטבעתה לכלול בה קצת גם כנגד ברכה השני' ומעניינה, ולהרמב"ן ז"ל הוקשה רק אברכת גרים דשפיר שייך בהו ברכה שני' כנגד להכניסו בבשא"א אמאי לא תקנו בהו שתים ר"ל גם על המילה שלפני' ושני' כנגד ברכת אבי הבן וע"ז תירץ דברכת המצות לא שייך בגרים ואינה אלא ברכת שבח. ומתבאר מזה דלשי' הרמב"ן ז"ל במילת גרים הוי רק ברכת שבח ובמילת עבדים איכא גם ברכת המצות, ולא מיבעי' לפמ"ש בדרך הראשון דבעבדים לדידי' נמי מברך שתים דודאי איכא ברכת המצות להדיא אלא אפילו לפי דרך השני דאינו מברך בעבדים אלא אחת מ"מ אותה ברכה אחת עצמה שמברכין בגרים ובעבדים אינה שוה בשניהן דבעבדים היא ברכת המצות של האדון ובגרים היא רק ברכת הודאה. והשתא י"ל דהתוס' בדיבור זה נמי כגירסת הרי"ף קיימי וכשי' הרמב"ן ולכן על ברכת גרים שהיא הודאה לא איצטריכו להביא קרא, משא"כ בברכת עבדים שהיא ברכת המצות הביאו קרא דמפורש בי' מצותו. ואף דר"ת בתוס' שם בדיבור שלפני זה גרס גם בגרים ב' ברכות וא"כ ליכא למימר כהרמב"ן, מ"מ י"ל דהתוס' בדיבור זה. לא קיימי כוותי' כידוע שדברי התוס' לא מרועה אחד ניתנו

ה) עוד נסתפק כת"ר במאי דאמרינן התם בשבת (דף קל"ו) במת שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת דסמכינן ארבנן דפליגי ארשב"ג מה יהא דינה לענין אבלות, דקיי"ל בעלמא מת בתוך ל' אין מתאבלין עליו אא"כ קים לן שכלו לו חדשיו הכא מאי, דאם לא תתאבל הוי כתרי קולי וסתרי אהדדי. הנה עניני עמוקים ורחבים מאד ולא אנחות עכשיו לבירורן, ורק בנגיעה קלה אגע באיזה הפרות אשר עלו על דעתי מקופיא

הנה כבר השרישנו הפר"ת בכללי ס"ס אות ג' דבספקא דרבנן אזלינן לקולא אפילו בתרתי דסתרי לתרי גברי, וראייתו מס"פ הדר (דף ע"ו) דאמר רבא אמרו לו שנים צא וערוב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בין השמשות זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו ביהש"מ וזה שעירב עליו ביהש"מ נאכל עירובו משתחשך שניהם קנו עירוב, הרי דאע"ג דסתרי אהדדי מקילינן לתרי גברי. ופשוט הוא דזהו רק לתרי גברי ולא לאדם אחד דממ"נ איסורא קעביד, כעין שכתבו התוס' כתובות (דף כ"ז ע"א ד"ה ואם נשא) גבי שני שבילין דלא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה ושני לן בין חד גברא לתרי גברי. ולפי"ז נראה לכאורה פשוט דאם באו לשאול אמו של הילד המת שנתקדשה לכהן ואחיו מן האם [דאחיו מן האב לא משכחת לה שהרי בזקוקה ליבום קיימינן] דהוו חרי גברי לדידה מקילינן דאינה חולצת ולאחין מקילינן דאינן מתאבלין [ובבאו לשאול בב"א צ"ע], אבל האם עצמה חייבת להתאבל דאל"ה הוי תרי קולי דסתרי אהדדי בחד גברא וממ"נ איסורא קעבדה

אמנם לכאורה יש לדחות ראייתו של הפר"ח דדילמא גם באיסורא דרבנו לא מקילינן בתרי קולי דסתרי אהדדי ואפילו לתרי גברי וההיא דעירובין שאני שהקילו בעירוב כמבואר בכ"ד. ואפ"ל דמ"מ משם ראי', דאמרינן החם בדיק להו רחבה לרבנן שני חצירות ושני בתים ביניהם זה בא דרך זה ונתן ערובו בזה וזה בא דרך זה ונתן ערובו בזה קנו עירוב או לא כו' אמרו לי' שניהם לא קנו עירוב מה נפשך כו' ומאי שנא מדרבא דאמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו ביהש"מ כו' שניהם קנו עירוב כו', ובההיא דשני חצירות אין לדון כבר כדיני עירוב לקולא אלא דמיא למחיצות דלא דיינינן בהו אפילו לענין ערוב לקולא ולא אמרינן בהו הלכה כדברי המקיל בעירוב כמבואר ברא"ש עירובין (פ"ב סי' ד') ובריב"ש (סי' ת"ה), ואם כן קשה מאי פריך הש"ס מדרבא דילמא ההיא דרבא שאני דהקילו בעירוב מה שאין כן בשני חצירות דהוי ככל שאר מילי דרבנן, אע"כ דליכא למיפלג בינייהו ולא מידי ומסייע לי' להפר"ח. אך אם ראייתו של הפר"ח נכונה הנה על הש"ס גופי' תשוב קושייתנו אמאי לא דחי לה באמת הכי. ואולי י"ל דלא מקילינן בערוב אלא בספיקות שבדיני עירוב גופא משא"כ הכא דביהש"מ ספקא דעלמא הוא ולא בענין עירוב, וצ"ע

ו) ולכאורה יש להביא ראי' דגם האם אינה מתאבלת אע"ג דלגבה הוי תרי קולי דסתרי אהדדי בחד גברא. דהנה לענד"נ דעד כאן לא קאמר הפר"ח דבספקא דרבנן אזלינן לקולא אפילו בדסתרי אהדדי אלא בספק במעשה חבל בספיקא דדינא לא, ולא מיבעי' בדסתרי אהדדי בפועל כההיא דעירובין אלא אפילו בדאפשר לסתור אהדדי כההיא דתוס' ב"ק גבי שליא (דף י"א ד"ה דקא מטהרת) נמי לא אזלינן לקולא. וראי' לזה מדאמרינן בביצה (דף י"ד ע"א) דכו"ע מיהת מלח בעי שינוי מ"ט כו' מאי בינייהו א"ב דידע מאי קדירה בעי לבשולי א"נ במוריקא, וכתבו התוס' (ד"ה א"ב) וז"ל ופסק ר"י שיש לאסור בכל ענין דאזלינן לחומרא אע"ג דבשל סופרים הלך אחר המיקל הואיל ולכל אחד ואחד יש קולא וחומרא מכל צד עבדינן לחומרא עכ"ל, וכ"ה בתוס' שבת (דף קמ"א ע"א) יעו"ש. ולפי"ז קשה האיך נקטינן להלכה באשת כהן דאינה חולצת וסמכינן ארבנן ובאבלות מקילינן כרשב"ג הרי בספקא דדינא נקטינן שתי החימרות, וצריך לומר בפשוטו דהכא לא הוי כתרתי דסתרי בדינא לפי שעיקר הספק הוא רק במעשה אם ולד זה נפל הוא או בר קיימא וכיון דאבלות דרבנן היא נקטינן בה ספקה לקולא ונידון כנפל. ומצאתי בתוספי הרא"ש לנדה (דף מ"ד ע"ב ד"ה הא) שעמד בזה דהאיך נקטינן כקולי דמר וכקולי דמר לענין אשת כהן לקולא דאינה חולצת כרבנן ולענין אבלות לקולא דאין מתאבלין כרשב"ג ותי' דלא חשו באבילות דרבנן והשתא לפמ"ש דפשוט הוא דספק זה נידון כספק במעשה ולפום מה דקיימינן על יסודו של הפר"ח דבספקא דרבנן מקילינן בתרי גברי אפילו בדסתרי קשה מאי פריך הרא"ש מקולי דמר וקולי דמר הרי בכל מילי דרבנן דיינינן הכי. (ודוחק לומר משום דהצד האחד היינו לפוטרה מחליצה נוגע לדאורייתא, דמה בכך מ"מ לענין אבלות א דרבנן הוא ולא איכפת לן במאי דסתרה לי' ההלכה בספק של תורה]. ולכן נראה לומר דפשיטא לי' להרא"ש דגם אשת כהן זו שאינה חולצת אינה מתאבלת על ולד זה משום דסתמא קיי"ל דבתוך ל' אין מתאבלין עליו ואפילו בכה"ג דלא מצינו חילוק בזה, והלכך שפיר הוקשה לי' אמאי מקילינן כ"כ נהי דאבילות דרבנן מ"מ בחד גברא גם בדרבנן לא מקילינן ותי' דאבלות