דבר אברהם - ב קכח

דין קדשי ד' כיון דליכא דין על החפצא דפסול ולא חזי למצותו ולדברי כת"ר אכתי אמאי מועלין בהן כיון דהנביא מיהא אמר דלא ישתמשו למצותן וילכו ממילא לגניזה. ועוד יותר דהרי הכא הך דיגנזו משום רפיון ידים ג"כ הוי דין אלא דכיון דהחפצא בעצמו חזי ע"כ מתו לא הוי עכ"ל של כת"ר. תמה תמה אקרא על ידידי מעכת"ה שבא להשיגני כ"כ קשה ע"פ הפשט הפשוט ממקום שבאתי ומשווי לי לטועה ונמצא מושג בעצמו, כי באמת במחכ"ת טעה כת"ר בפשט הסוגיא דהתם, דלמסקנא באמת הא דמועלין בקדשי בה"ב של נכרים הוא משום דמשתמשין בו לבדה"ב וקרא דלא לכם ולנו הי' רק בימי עזרא משום רפיון ידים וכן פירש רש"י ז"ל להדיא במקומו וכן מה שסיים כת"ר דהך דיגנזו משום רפיון ידים ג"כ הוי דין אלא דכיון דהחפצא בעצמו חזי ע"כ מתו לא הוי, לענ"ד ג"כ אינו נכון, דטעם רפיון ידים אינו מצד הדין אלא הכי נהגו בעצמם משום תקנת רפיון ידים, וכמעט שהוא דומה לחקירתי לדבר שאין מדרך ההקדש להשתמש בו אבל רשאי להשתמש אם ירצה, ובאמת שמזה הייתי יכול כבר להסתייע קצת לנידון הספק שלי להיפוך שאין מועלין בו, שהרי להמסקנא פירש"י דמועלין משום דאתי לבה"ב אבל אם הי' נגנז אפילו רק משום טעמא דרפיון ידים לא היו מועלין בו אע"פ שזה אינו דין אלא תקנה בעלמא ואלו היו רוצין הי' רשאין להשתמש בו, אלא שלא רציתי לבנות דיק ע"ז משום דמ"מ י"ל כדעת כת"ר דהכא שאני דהוי כעין דין

ט) עוד כתב כת"ר על מ"ש בספרי שם דהרמב"ם (פ"ה ממעילה) פסק דאין מועלין בשיפוי ובנביי' בכל אופן אפי' אם הוקדשו וכן בפירוש המשנה מעילה שם על מתני' דערבה לא נהנין ולא מועלין כתב דמשום שאינה נמכרת ואינה ראוי' לשום דבר אין מועלין, ומזה נראה דכל דבר שאינו ראוי להקדש עצמו ואינו נמכר אין מועלין ט אע"ג דחזי לאחריני שהרי קתני דלא נהנין מכלל דאית בה איזה הנאה שתהי' לאחרים אלא דכיון דאין בה צורך להקדש ואין מדרכי למוכרה הוי כמעות ההולכות לים המלח וע"ז כתב כת"ר כי כ"ז אינו שייך לענין, דשיפוי ונביי' וערבה שברמב"ם אינם מדין קדשים שמתו אלא משום דאינם שווים כלום והם בכלל פחות משו"פ וראי' מפורשת לזה דהרמב"ם בעצמו באמת הרי פסק דבקדשי בה"ב גם קדשים שמתו מועלין בהם. ומה שקשה מהסוגיא דערכין צריכים לומר תירוצים ע"ו אבל הרמב"ם פסק כן. ומזה יראה כת"ר דהך דשיפוי וערבה לאו מדין מתו אתינן עלה וגם הרמב"ם כתבן גבי דיני מעילת פרוטה, עכ"ד כת"ר

הנה כת"ר מעמיד בזה על דעתו על יסוד דברי הרמב"ם ואם נמצא כנגדו סתירה מסוגיא מפורשת צריכים לומר תירוצים ע"ז. אבל אם בדרך זו נלך הן לא יבצר מאתנו לומר להיפוך שהדין הוא כמפורש בסוגיא דערכין ואם נמצא קושיא לזה מדברי הרמב"ם צריכים לבקש תירוצים ע"ז. אך באמת יראה דלקושיתו מדברי הרמב"ם לא זו בלבד שיש תירוצים אלא דמעיקרא ליתא לקושיא כלל כאשר יבואר להלן. ומתחלה אומר דמה שכתב שהוא משום שאינם שווים פרוטה והא ראי' שהרמב"ם כתבן גבי דיני מעילת פרוטה אינו אמת, דבפרק ההוא באו עוד הרבה דינים שאינם שייכים כלל למעילת פרוטה אלא שבאה בו גם הלכה אחת מדין מעילה בפרוטה ואיך יבוא כת"ר לדחות ולהסתייע מזה, ועוד דא"כ למ"ל למיכתב כל הני מילי ערבה ושיפוי ונביי' וטעמם שאינם שווים פרוטה הרי כבר נכללו בדין הכולל דבעינן שו"פ, וכמה מוזר הוא בעיני דרך זו לכלול בכיילא רבא דלעולם אין דברים אלו שווים פרוטה יהיו מעט או הרבה כחול אשר על שפת הים, ואיך שייך ע"ז לשין אין מועלין כשאין כאן שיעור מעילה מעיקרא. ויותר מזה הרי יראה דלדעת רש"י ז"ל במעילה שם באמת מועלין בשיפוי ובנביי' של הקדש כפירושו ברישא דמתני' המקדיש את החורש כו' ובסיפא דאין מועלין היינו טעמא משום דלא הוקדשו יעו"ש, הרי דשווים פרוטה, ואיך שייך לעשות בזה פלוגתא בין רש"י והרמב"ם בענין המציאות אם שוה או לא ולכלול דין שלעולם בכל מקום ובכל זמן אינן שווין פרוטה אפילו אם יהיו הרבה מאד ניפוק לשוקא ונחזי, ועוד דשיעור פרוטה למעילה מצטרפת אם נהנה אח"כ עוד ואפילו עם קדשי מזבח כמבואר במתני' דמעילה וברמב"ם שם ולא שייך ע"ז לשון אין מועלין, ישתקע הדבר ולא יאמר. אבל אנא מתניתא ידענא דכל שאין בו שיווי להקדש אין בו מעילה והוי כקדשים שמתו כמבואר בערכין במעות ההולכות לים המלח וכו' וקדשי עכו"ם דיגנזו וכמו שפירש"י שם. ובמכתבו השלישי הוסיף כת"ר לבאר עוד דדין מתו אינו תלוי בשווי ורק דהוא מדין חסרון קדשי ד' ותלוי רק באם שחזי למצותו ואין דינו תלוי באם שיש בו שיווי עכ"ד. תמה אני מאד על ידידי מעכת"ה ושותי' לא ידענא, הרי אנכי לא אמרתי דדין מתו תלוי בשיווי אלא להיפוך דדבר שאין בו שיווי בקדשי בה"ב הרי הוא כמתו של קדשי מזבח דכיון שאין בו עוד צורך להקדש אינו נקרא עוד קדשי ד' וזהו גם טעמא דמתו בק"מ משום שאינן קדשי ד' כמש"ל ודי בזה כי דבר פשוט הוא, וכת"ר בא לפרש פשוטו של מקרא במה שאינו נוגע לדברי כלל

י) ומ"ש כת"ר בפשיטות שהרמב"ם פוסק דקדשי בדה"ב שמתו מועלין בהן, הנה במחכ"ת לא נמצא ברמב"ם מפורש כן ואדרבא הכ"מ כתב להדיא בכוונתו להיפוך, והוא בפ"ג דמעילה ה"א שכ' הרמב"ם קדשי מזבח שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת אבל מועלין בהן מד"ס, וכתב הכ"מ ואיכא למידק אמאי נקט רבינו קדשי מזבח הא ר"י קדשים סתם נקט וי"ל דרבותא נקט וכ"ש קדשי בדק הבית, ועוד דמשום דבהאי פירקא עסיק בדיני קדשי מזבח משו"ה פתח בהו עכ"ל הכ"מ. וכת"ר העלים עין מדברי הכ"מ והחליט לו בפשיטות להיפוך שהרמב"ם ס"ל דבקדשי בה"ב מועלין משמתו. ומצד עצמם דברי כת"ר מרפסן איגרי שהרי פסק הרמב"ם דגם קדשי בה"ב בעי העמדה והערכה וא"כ כשמתו יוצאין ליקבר ואיך יאמר כת"ר דאית בהו מעילה, הנשמע כדבר הזה

ובמכתבו השני הוסיף כת"ר לומר אדות עצם הדבר איך שי' הרמב"ם בקדשי בה"ב שמתו בזה"ל פשטות לשון הרמב"ם בתחלת פ"ג קדשי מזבח שמתו ובהמימרא דר"י נאמרה סתם קדשים שמתו ושינה הרמב"ם לכתוב קדשי מזבח משום הגמ' דמעילה (דף ט"ו ע"א) יעיין כת"ר שם, אשר דזהו פשטות קושית הגמ' דבקדשי בה"ב ליכא ולא שייך דין מתו, אלא דהתוס' שם מפרשים דקושית הגמ' הוא אם קדשי בה"ב לא בעי העמדה והערכה וא"כ לא הוי קדשים שמתו כלל, אכן הרמב"ם הרי פסק דבעי העוה"ע ופסק גם הסוגיא דמעילה ושינה מקדשים סתם לקדשי מזבח הרי מפורש דפסק דבקדשי בה"ב ליכא דין מתו ומפרש דזהו באמת קושית הגמ', כאשר כן הוא באמת פשטות הגמ', עכ"ד

הנה כת"ר עבר על הכ"מ מבלי להזכירו כלל וכבש לו דרך לעצמו על יסוד הגמ' דמעילה שהיא באמת לכאורה נגד דברי הכ"מ, אבל גם זה לא חדש הוא שכבר עמד עליו הברכת הזבח וכתב על הכ"מ דאשתמיטתי' האי סוגיא דבקדשי בה"ב שמתו אית בהו מעילה מן התורה. אבל מצאתי בס' קרן אורה למעילה דמתא לי' בחילא כמש"ל לכת"ר דכיון דהרמב"ם פוסק דקבה"ב בעי העוה"ע א"כ כשמתו יקברו ואיך שייך בהו מעילה ובס' הנ"ל כתב דבר נכון דכתב הרמב"ם קדשי מזבח דאית בהו מעילה מד"ס מיהא אבל קדשי בה"ב גם מדרבנן לית בהו מעילה משמתו, וקושית הגמ' דמעילה לא יהא אלא דאקדיש אשפה לבה"ב לאו אית בה מעילה בע"כ הוא כפי' התוס' דמקשה למ"ד לא בעי העוה"ע. ואמנם תמוה הוא דמנ"ל לגמ' להקשות כן ודילמא סבר עולא דבעי העוה"ע ולא קשה מידי. וראיתי בק"א שם דרך נכונה דהש"ס פריך ממ"נ אי בעי העוה"ע א"כ לא תהא בהן מעילה כלל אפילו מד"ס ועולא הרי לא קאמר אלא דיצא רק מידי מעילה ד"ת, ואי לא בעי העוה"ע תהא בהן מעילה מה"ת כאשפה. ואפשר דזוהי נמי כוונת התוס' ובאמרם דשמא כוונתם שמא סבר עולא והוא כסיום לקושית הממ"נ ודו"ק. ויעוי' בפי' רבנו גרשם שם שכתב לא יהא אלא כמקדיש אשפה כלומר כי היכי דאשפה קדשה לדמי' ה"נ אם מקדיש לאחר מיתתה