דבר אברהם - ב קכז

כו' אלא הכי הול"ל דאין כאן עדיין העוה"ע, ועוד דהרי הכא בחולין לענין גיזה קיימי ובגיזה אין שינוי השיווי, וגם מתחלה אפשר להעריך שיווי הצמר הגזוז. אבל לפמ"ש הוא מוסבר יפה, דבאמת אין העוה"ע מעכבין אלא דבעינן דבשעת פדיי' יהא ראוי להעוה"ע וא"כ מאי מהני שכבר נעשה העוה"ע מחיים הא מ"מ עכשיו מיהא בשעת פדיון אינו ראוי להעוה"ע. ומ"מ משי' התוס' מעילה (דף ט"ו פ"א ד"ה ואפילו) דכל שהי' העוה"ע מחיים פודין כבר לאחר מיתה אין סתירה לעיקר דברינו, די"ל דס"ל דע"כ לא שייך לומר דבעינן שיהא ראוי להעוה"ע אלא אם עדיין לא נעשו העוה"ע אבל אם כבר נעשו העוה"ע לא בעינן עוד שיהי' ראוי שהרי כבר נתקיים הדבר, ולא בא ענין הראוי אלא להקל דלא מעכבא ובראוי לחוד סגי אבל אם נתקיים כבר עיקר ההעוה"ע אין מקום כלל להצריך עוד שיהא ראוי והכי מסתברא

אח"ז ראיתי בשעה"מ (הלכות בכורים פ"י ה"ב) שנסתפק אם העמדה והערכה מעכבין בדיעבד, ואפילו כשמתו אם עבר ופדה שמא פדיונו פדוי יעו"ש. כן ראיתי בשעה"מ שם שהק' על שי' התוס' מעילה הנ"ל דכל שהי' העוה"ע מחיים נפדה לאחר מיתה מבכורות (דף ל"ב ע"ב) אמר ר"א מנא אמינא לה דכתיב והי' הוא ותמורתו כו' אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעינן העוה"ע, ולשי' התוס' מעילה אימא דקרא ה"ק מחיים אינו נגאל הא לאח"ש נגאל וכגון שמעמידו ומעריכו מחיים ופודהו לאחר שחיטה. ויש לתרץ בפשיטות כיון דמחיים לאו בר פדיון הוא משו"ה לא מהניא אותה העוה"ע. וביותר הוא מוסבר לפמ"ש דראוי להמוה"ע בשעת פדיון בעינן אלא דכל שנעשה כבר העוה"ע מחיים לא בעינן עוד שיהא ראוי, זהו רק בנעשה העוה"ע לפדיון אבל בשעה שאין לו דין פדיון לא, וצ"ע עוד

ומ"מ בעיקר הדבר אפשר דהעוה"ע דבע"ח שאני ומעכבי יותר משום דכתיב בהו בדרך ציווי והעמיד והעריך ובשאר מטלטלין וקרקע כתיב רק כערכך הכהן. ולא ירדתי העינה בענין העמוק הזה והנני רק כמעיר ובא וצ"ע ובירור רב

ה) וע"פ הדברים הנ"ל אמנם יש כבר מקום לדחוק ולומר דסברת התוס' מנחות במה שאחר אינו פודה בשו"פ אינו משום עיכוב הבעלים, ובאמת מצד עיקר הפדיי' בפחות משויי' גם אחר מצי פדי דאין אונאה להקדש, אלא דכיון דחילול בשו"פ היא שלא ע"פ הערכת ג' או י' בנ"א לכן א"א הוא אלא ע"י הבעלים דלהן אין הערכה זו מעכבת אבל אחר לא מצי מחלל אלא ע"י ג' או י' שמאין. אבל לשון התוס' אינו מיושב לפי"ז והמחוור כמש"כ

ו) ויש לי תמיה עצומה בדברי התוס' מנחות שהקשו אגמזיות יריחו אמאי לא פדו על שו"פ ותירצו שאסרוה בקונם וכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין. וקשה טובא דמבואר בנדרים (דף ל"ה ע"א) דר"מ ס"ל דדוקא קונם פרטי אין לו פדיון אבל קונם כללי יש לו פדיון וקיי"ל כר"מ כמו שפסק הרמב"ם (פ"ד ממעילה ה"ט) ויעוי' תוס' יבמות (דף פ"ח ע"א ד"ה אי) ובתוס' שבועות (דף כ"ב ע"ב ד"ה וחכ"א), והתם בברייתא דגמזיות ר"מ נמי תני לה, ומשמע ודאי דאסרוה בני יריחו אכו"ע יעו"ש, וכן בההיא דמסותא ע"כ בקונם כללי אסר לה שהרי פרשו מינה ר"ח ור"א וכולהו רבנן, וא"כ הדרא קושייתם לדוכתא דקונם כללי יש לו פדיון. ואולי בההיא דמסותא י"ל דבאמת אסר רק בקונם פרטי אלא דהמוחזק לא הוה שבק בלא שכר ומשו"ה הוכרחו לפרוש כי היכי דלא ליתהני המודר מינה. ועוד יש להסתפק אם גם בקונמות נפדה בשו"פ דלא דמי ממש להקדש ולא שייך בי' אין אונאה להקדש וצ"ע. מיהו אם בקונם פרטי מיירי שהוא כקה"ג יש להתבונן עוד במאי דמסקינן בסוגיא דמסותא מאי הוי עלה דמסותא ופשטוה מדאר"ג כו' והאר"י כו' וזה לפי שאינו ברשותו, ואי בקונם פרטי מיירי הרי בקונמות חל על דבר שלב"ל יעוי' היטב בסוגיא דכתובות (דף נ"ט) ובב"י יו"ד (סי' רל"ד) וה"נ נראה דחל גם על דבר שאינו ברשותו וכמ"ש הקצוה"ח (סי' קי"ז סק"ב) ותמך יסודותיו בתשו' הריב"ש (סי' שנ"ט) יעו"ש. ועיי' מ"ש בספרי ס' א' אות ודו"ק כי קצרתי

אח"ז מצאתי שכבר עמד בקושיתו זו הראשונה בס' קרן אורה למנחות והניח בקושיא. עוד תמה שם בס' הנ"ל על עיקר קושית התוס' דלמ"ל לבני יריחו לפדות הרי סברו דהיתר הוא. ואין זה כלום דקושיתם היא לבתר מאי דמיתו חכמים אמאי לא עשו הם או חכמים תקנה זו

ז) וביותר פרפר כת"ר על דברי אאמו"ר הגאון שליט"א בקונטרסו מסגרת זהב שבסוף ספרי, שגם הוא פירש בכוונת התוס' מנחות כעין שכתבתי אלא שהוסיף לומר עוד יותר דבמה שאינו שייך להקדש נשאר להבעלים זכות בהקדשו והוי כעין בעלים על זכות זה, וע"ז ערער כת"ר דבקדשי בה"ב לא נשאר לבעלים כלום ואינו מעניינו שיהי' להם זכות בהחפץ

הנה דברי ידידי כת"ר בזה רק מילי דסברא גרידתא נינהו שהרי זהו עיקר החידוש שחידש אאמו"ר הגאון נ"י דהוי כבעלים על מה שאינו שייך להקדש וכת"ר ממאן בזה בלי שום ראי' וכגון זה אינו בהוכחה כי כאו"א יחזיק בסברתו והמו"מ ללא תועלת. ובמכתבו השני הוסיף כת"ר לומר ע"ז שכל אריכת הדברים של אאמו"ר הגאון נ"י בקדשי מזבח הם אמודים ודברי התוס' הרי קאי על קדשי בה"ב ומאי ראי' היא מקדשי מזבח לבדה"ב דהוא ממון הקרש בקניינם עכ"ד. תמה אני על כת"ר שבא להשיג ולא טרח לעיין תתלה יפה בדברי אאמו"ר הגאון נ"י, ואלו עיין יפה הי' רואה דבאמת הן לא הביא כלל ראי' מקדשי מזבח לקדשי בדה"ב לסברא זו, אלא שהוסיף לומר דבעיקר סברתו זו דבמה שאינו נוגע להקדש נשאר דין בעלים תתיישב לו קושיא אחריתא בקדשי מזבח והתם מכש"כ שייך לומר סברתו הנ"ל, אבל מעולם לא בא להיפוך להסתייע מקדשי מזבח לקבה"ב. תמה אני מאד על כת"ר

ובעיקר חידושו של אאמו"ר הגאון שליט"א דזכות הפדיון שייך לבעלים כעין דין שלו שכת"ר התעקש בזה רק מסברא, אגיד לכת"ר שמצאתי לאאמו"ר הגאון נ"י חבר גדול בזה והוא בס' הנפלא ברוך טעם בסופו בסוגיא דהמפקיד חמץ שכתב נמי דזכות פדיון זה בשו"פ יש לדמות כזכות שיש לבעל פ"ח מצד שיכול לפדותו בשו"פ דמחמת זה חשבינן להפ"ח שהוא של בעלים כדאיתא בבכורות (דף י"א) ומשוה"ט יש לעבור בבל יראה יעו"ש. ואף שאין אני קובע מסמרות בסברא זו מ"מ הרי יראה דלאו כו"ע בסברתו דכת"ר קיימי, ויותר אין לדבר מזה

ח) עוד השיג עלי כת"ר במה שנסתפקתי בספרי בסי' ל"ח אות ד' למאי דאמרינן בערכין (דף ה' ע"ב) חמש חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח לא נהנין ולא מועלין ופירש"י דלא קרינן בי' מקדשי ד' הואיל ולאיבוד אזלי, ומבואר התם בסוגיא דבקדשי בה"ב נמי הדין כן דפרכינן לרב חסדא אמר אבימי אליבא דר"י דערך עכו"ם נגנז מדכתיב לא לכם ולנו כו' אלא מעתה לא ימעלו בו כו' אלמה הניא כו' אבל בקדשי בה"ב מועלין בהן [פי' ולא הו"ל לימעול בקדשי בה"ב של עכו"ם משום דנגנז], וחזינן חזה דכל שאסור להשתמש וא"א שיהי' להקדש צורך בו לא מקרי עוד קדשי ד', הנה על פי מסתפק אני בדברים שאם ירצו הגבאים יוכלו להשתמש בהן לצורך הקדש אלא שאין מדרך ההקדש להשתמש בהם או למוכרם וממילא ילכו לאיבוד אם יש בהם מעילה או לא, מי אמרינן כיון דמ"מ ילכו לאיבוד דמי למעות ההולכות לים המלח או דלמא התם אי אפשר להקדש להשתמש בהם אבל הכא אפשר להשתמש בהו אם ירט ולא פקע מינייהו שם קדשי ד'. וע"ז השיגני כת"ר דדבר זה הרי מפורש הוא בסוגיא דערכין שהבאתי ודנתי משם, דהרי מתחלה קאמר הגמרא דערכו נגנז משום לא לכם וגו' והיינו דקדשי נכרים ע"פ דין לא חזו למצוותן לבה"ב ופריך הגמ' א"כ אמאי מועלין בהן ומשני הגמ' משום רפיון ידים, ופירושו דע"פ דין באמת חזיין קדשי נכרים למצותן לבה"ב ואך משום רפיון ידים אמר הנביא א לכם וגו' ומשו"ה יגנזו, וע"כ שפיר מועלין בהן דמתו לא הויין ולא פקע מהן