דבר אברהם - ב קכו

מהני חילולו כשהוא בא ברשות הבעלים, דע"ז לכאורה בודאי אין סברא כלל לומר שהוא מצד עיכוב הבעלים ומשו"ה מהני נתינת רשותם. אכן להריטב"א ניחא ע"פ המבואר בש"מ המובא לעיל שהק' נמי האיך מחללין בשו"פ והרי בעינן הערכה ותי' דהיינו קי בבא ליד גזבר והכא כשעודו ביד בעלים, וא"כ י"ל דכ"ו שהוא ביד בעלים גם אחר לא בעי הערכת ג' או י' אלא שיש כאן עיכוב הבעלים בעיקר הפדיון בפחות משווי' וע"ז מהני נתינת רשותם. אך התוס' במנחות נראה דלא ס"ל לחלק בהכי מדלא תירצו קושייתם בפשיטות דבגמזיות יריחו בא כבר ליד גזבר מאבותיהם, וכן הרגיש הגאון מהר"מ אויערבאך ז"ל בקו"א לטו"א שם. ואף שהתוס' לא הזכירו בדבריהם דגם אחר יכול לחלל בשו"פ מרצון הבעלים, הנה נראה דהריטב"א בהביאו דברי התוס' נתכוין לדבריהם אלו במנחות ומסתמא כך היתה לפניו הגירסא דגם אחר מרצונם מחלל, דלפנינו בב"מ לא נמצאו דברי תוס' אלו ולעומת זה במנחות שם הזכירו שכן יש לפרש מסותא דשנים אוחזין והכוונה להקושיא שבריטב"א בשמם יעו"ש, וא"כ ק"ק כנ"ל. וקצת י"ל דאמנם התוס' מודו נמי דקודם שבא ליד גזבר לא בעי הערכת ב"ד ובזה שווין בעלים ואחרים אלא דס"ל דלבעלים יש עוד יתרון דיכולין לחלל על שו"פ גם בבא ליד גזבר ואינם צריכים בפדיונן עשרה או ג', ובאמת בההיא דגמזיות לא מהני פדיון אחרים ע"פ רצון הבעלים בשו"פ כיון דמ"מ אחר בעי הערכה מי' בנ"א כשבא כבר ליד גזבר, ומ"ש הריטב"א מלשונם דגם אחר פודה בשו"פ מרצונם היינו רק לענין מסותא שהזכירו דשם לא בא ליד גזבר, ודחוק הוא

ג) ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא בזה מלתא חדתא, דדין פדיון בשו"פ ודין הערכת כהן או ב"ד תר מילי נינהו, ובזה תתיישב לן דעת הרמב"ם ז"ל (פ"ז מערכין ה"ח) דסתם ופסק הקדש שו"מ שחיללו על שו"פ מחולל ולא חילק כלל בין בעלים לאחרים, ומזה נראה דלא ס"ל כהתוס' דדוקא בבעלים נאמר דין זה, ותמוה מאד כקושיית התוס' תמורה שם דבסנהדרין (פ"ח.) מוכח דהערכת ג' או י' מעכבא גם בדיעבד. ואי"ל ע"פ מ"ש הטו"א במגילה שם דלהירושלמי שהביאו התם התוס' במגילה (ד"ה ואדם) דאע"ג דבהערכת כל אדם צריך עשרה מ"מ בעבדים סגי בג' גזירה שמא יברחו צ"ל דפליג על ש"ס דילן וס"ל דבדיעבד עשרה או ג' לא מעכבי דאל"ה האיך אפשר לחכמים לעקור דבר מן התורה, דז"א חדא דהאיך יתפוס הרמב"ם ז"ל כהירושלמי נגד המפורש בש"ס דילן, ועוד דהרמב"ם גופי' נראה דלא פסק כלל כהירושלמי דבפ"ח מערכין ה"ב סתם דערכי אדם בעשרה ולא חילק בין ב"ח לעבדים, וכן ראיתי בחי' המאירי למגילה שכ' להדיא דגם בעבדים בעינן י'. ובמה"פ לסנהדרין (פ"א ה"ב) ראיתי שכ' דהרמב"ם ז"ל דלא פסק כהירושלמי ס"ל דרק לדיחויא בעלמא נאמרה שם בירושלמי, ובאמת ע"פ דברי הטו"א אין צורך לזה לומר דסבר הרמב"ם דלדיחויא בעלמא נאמרה אלא דמשום דלש"ס דילן א"א לומר כן לכן לא פסק כוותי' דהירושלמי כנ"ל. ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דדין ההערכה בג' או בי' באמת אינו דין בעיקר הפדיון לומר דבלא הערכה לא מהני פדיון, אלא דהקדש שפיר נפדה ע"י עצמו של פודה גם בלא הערכה ומכיון שנתן הכסף קם לו, אלא שהוא דין ותנאי רק בענין השומא, כלומר דכל שומת הקדש אם נעשית בג' למטלטלין ובעשרה למקרקעי הויא שומא כדין ואי לאו אין זו שומא והוי כפודה בלא שומא מעצמו, אבל לעיקר דין הפדיון אין זה שייך. ולכן עיקר ההערכה שייך רק היכא דמכוין לפדותו בשווי' כדינא ואינו בא להונות את ההקדש ולהוציאו לחולין בפחות משוויי' ורוצה לידע דוקא שוויי' ע"פ שומא ולפדותו על פיה, לזה קבעה תורה דשומא זאת תהא ע"פ ג' במטלטלין וע"פ עשרה במקרקעי ואדם ואל"ה אין זו שומא ולא נתברר שוויי' האמיתי, ולפיכך בכה"ג כשפדה בטעות פ"פ שומת שנים או ט' ממילא גם פדיונו אינו פדיון, ולא משום עכוב דין הפדיון עצמו שהוא מחוסר הערכה ומעוכב על ידה אלא משום שזה רצה לפדותו רק בשווי' כדינא והכא לא נתברר לו עדיין שוויו כדינא ואדעתא דהכא לא פדה, ובכגון זה מררי בסנהדרין דפדיונו אינו פדוי וזקן ממרא חייב על הוראה זו, אבל במכוין בפירוש לפדותו בפחות משוויו ואינו מקפיד כלל לידע שוויו לא שייך ע"ז עיכוב ההערכה כלל, לפי שאין זה צריך לדעת השומא ובעיקר הפדיון מצד עצמו אין זה עיכוב. ולפיכך שפיר פסק הרמב"ם דבמכוין לפדות בפחות משוויו גם שו"מ שחיללו על שו"פ מעצמו בלא הערכה מחולל, ומ"מ ברוצה לפדות ע"פ שומא פסק דצריך ג' או י' דוקא והוא מעכב גם בדיעבד. ולפי"ז גם דברי הירושלמי מגילה אתיין כהוגן ולא נצטרך לומר כהטו"א דפליג על ש"ס דילן, ושפיר תקנו חכמים דהערכת עבדים תהא ע"פ ג' אע"ג דמה"ת בעינן י' גזירה שמא יברחו, ואין כאן עקירת דבר מה"ת דכיון דחכמים תקנו בג' ממילא גם דעת הפודה לפדות ע"פ שומא זו כתקנת חכמים וממילא אין זה מעכב, ואפילו אם טעו בשומתן לא גרע משו"מ שחיללו על שו"פ דמחולל בדיעבד. והשתא ניחא דברצון הבעלים יכולין גם אחרים לפדות שו"מ על שו"פ ול"ק כלל ממה דבעינן הערכת ג' או י' בנ"א כנ"ל. אבל מה נעשה שדעת התוס' בתמורה להדיא אינה כן, שהרי הקשו מההיא דסנהדרין גם על שמואל דהקדש שו"מ כו' ותירצו דהוא דוקא בבעלים, וא"כ לדברי הריטב"א שהם לקוחים כנראה מתוס' מנחות כמש"ל אין זה מעלה ארוכה, אם לא דנימא דשני דיבורי תוס' אלו לא מרועה אחד ניתנו

ד) אולם לפי"ז יקשה לן טובא, דכחו דהערכת כהן במטלטלין ומקרקעי דכתיבא בקרא לא מעכבא גוף דין הפדיון א"כ ה"נ נימא גם בבע"ח שצריכין העמדה והערכה דאין זה מעכב גוף הפדיון ואם פדה בלא העוה"ע יהא פדיונו פדוי, והרי תנן בתמורה (דף ל"ב ע"א) דקדשי מזבח בע"מ וכן של בדה"ב שמחו יקברו משום שאין להם פדיון לפי שאינם בהעמדה והערכה אלמא דמעכבי וה"נ נימא בהערכת מטלטלין ומקרקעי. אכן בלאו דברינו נמי יקשה לן הכי לשי' התוס' דבעלים לא בעו הערכה וה"נ נימא בהעמדה והערכה של בע"ח דבעלים לא בעו העוה"ע והרי בהחלט תנן יקברו ואפילו בעלים לא מצו לפדות ועיי' במעילה (דף י"ט ע"ב) קדשי מזבח תמימין ונעשו בע"מ כו' ובפירש"י שם ובבכורות (דף ל"ב ע"ב). אמנם י"ל דמחיים באמת העמדה והערכה ה"נ דלא מעכבי, אלא מדכתיב והעמיד והעריך ראוי להעמדה והערכה מיהא בעינן וכדאמרינן נמי בעלמא כל הראוי לבילה כו' וכיון שמתו שאינן ראויין להעוה"ע אין להם פדיון. ואדרבא לכאורה נראה מבואר כן מהא דאין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזה"ז ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תיעקר כו', ואמרינן בערכין (דף כ"ט ע"א) דאם הקדיש בזה"ז פודין לכתחלה כדשמואל על שו"פ או ד' זוזי משום פרסומי מלתא, ודעת התוס' שם דזהו דוקא במקרקעי אבל במטלטלין לא דאפשר לבהמה שתעקר כו' ולא אתי בהו לידי תקלה, אבל דעת הרמב"ם והראב"ד (פ"ח מערכין הל' ט' י') דגם מטלטלין פודין יעו"ש בלח"מ, ונראה דה"ה בהמה, וכן מבואר להדיא בס' החינוך (מצוה שנ"ג) דגם בהמה פודין בזה"ז כשמואל, וגם התוס' לא קאמרי דלא אלא משום דאפשר שתיעקר ולא אתי לידי תקלה הא אל"ה היו פודין כדשמואל ונראה דלאו בהעוה"ע הוא כמש"ל דב"ד לא יערכו שוה מנה בפרוטה, והוא משום דכיון דחיים הם וראוין להעוה"ע אינן מעכבין, ואולי י"ל דבהערכת ב"ד מיירי ובזה"ז ב"ד מעריך במכוון שו"מ על שו"פ, ולמעלה כבר חקרנו אם זה הוי הערכה כשהמעריך יודע ששוה יותר, ומסתבר שאין זו הערכה

ולפי דרכנו הנ"ל דחה שאין פודין קדשים שמתו אינו משום דחסרין העוה"ע בפועל אלא משום שאינן ראוין להעוה"ע מוסבר יפה מ"ש התוס' חולין (דף קל"ה ע"א ד"ה והא) דאפילו אם נעשה העמדה והערכה מחיים אינו מועיל כל שהפדיי' לאחר מיתה משום דבשעת פדיי' בעינן העמדה והערכה, והוא מוקשה לכאורה דמה חסר כאן הרי כבר ישק העמדה והערכה ואטו מחיים בעינן נמי שיהיו תכופין זל"ז. דהעוה"ע דמחיים אינו מועיל משום דאחר מיתה נשתנה שוויין ובעינן הערכה אחרת, חדא דא"כ לא הו"ל להתוס' למימר דבשעת פדיי' בעינן