דבר אברהם - ב קכה

אבל אחר אינו יכול לפדות בשו"פ, וכתבתי דמפשטיות דבריהם משמע דמשום עיכוב הבעלים נגעו בה שזה פודה על שו"פ ולוקח לעצמו ממון שהקדיש חברו ולא בא התועלת להקדש כמחשבתו, זכר לדבר כההיא דערכין (דף ו' ע"ב) ישראל שהתנדב מנורה כו' אסור לשנותה, וע"ז קרא כת"ר תגר דבקדשי בה"ב אין לבעלים שום זכות ולא הוו בעלים כלל ואינו מן הענין שבעלים יעכבו בזכותם דאין כאן זכותים ואין כאן בעלים, ומוסיף כת"ר לבאר פירוש התוס' שאינו תלוי בבעלים של החפץ רק בבעלים הנאמר בדין פדיון, דבהלכות פדיון יש להבעלים דין מסוים ע"פ דין והיינו מקדיש וכדקיי"ל שהמקדיש מוסיף חומש וכו'. נפלאתי מאד על כת"ר על הוספתו זו שבא לבאר את המבואר ובספרי שם בפנים אחר שהבאתי דברי התוס' סיימתי בפירוש בזה"ל ומכ"ש קדשי מזבח שהמקריב עדיין בעלים עליהם, ואנכי באתי רק להסביר החילוק שבין בעלים לאחר דאיירי בהו התוס', וקרי לי' בעלים קרי לי' מקדיש מ"מ מאי נ"מ בינו לאחר, דהתוס' לא הראו מקור לזה אלא קיימוהו רק מסברא, וכבר נתלבט בזה הטו"א מגילה (דף כ"ג) להסביר הדבר יעו"ש, ולכן הסברתי לה דהיינו טעמיי' משום עיכוב הבעלים, והיינו באמת מקדיש שהוא גם בעל החפץ, ומה בא כת"ר לחדש בזה בעצם המובן של בעלים. ותמיהני על כת"ר שעבר ע"ז כלאחר יד ולא פגע ולא נגע בהקושי שבדברי התוס', דכיון דיסוד הדבר הוא משום שאין אונאה להקדש כמבואר בב"מ (דף נ"ז ע"א) ובתמורה (דף כ"ז ע"ב) יעו"ש בסוגיא בלישני דלכתחלה ודיעבד **(הגה"ה. ויש לי מקום עיון בשמ"ק בכורות (דף י"ג ע"ב) דאמרינן התם לאמימר דאצטריך באונאה תרי קראי לעמיתך ולא תונו איש את אחיו חד למעוטי עכו"ם וחד למעוטי הקדש וצריכי דאי כתב רחמנא חד הו"א לעכו"ם היא דאין לו אונאה אבל הקדש יש לו אונאה קמ"ל, וכתב השמ"ק וז"ל אכל הקדש יש לו אונאה אע"ג דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל היינו דמתכוין אבל בטעות הו"א דיש אונאה, כ"מ בתוס' כ"י עכ"ל. ותמיהני דלפי דברים אלו אין ההיא דשמואל תלוי כלל כדין אונאה דהקדש וזה אפשר רק לומר לפי האיבעיא הא לכתחלה הא דיעבד שבש"ס ב"מ ותמורה וכפי פירוש מקצת הראשונים דלכתחלה היינו שמתכוין לפדות שלא בשוויי', ולמה הוצרך לכל זה עדיפא הו"ל לשנויי דאי לאו דכתב קרא דאין אונאה להקדש אה"נ דחללו על שו"ש אינו מחולל ושמואל קאמר לה רק לבתר דכתב קרא. ושמא סבר דהלכה כההיא לישנא דלכתחלה ודיעבד, וצ"ע מנ"ל:)** למה גם בחילל אחר אינו מחולל, וע"ז הסברתי דמצד עיכוב הבעלים נגעו בה, ולהלן עוד נדבר מזה. ונראה דגרם לכת"ר כ"ז מפני שעמד רק בדברי התוס' תמורה שם שדבריהם סתומין, אבל אלו עמד בדברי התוס' מנחות (דף ע"א ע"ב ד"ה ומתירין) שהוסיפו דברים בהסברם יותר מהנאמר בתמורה לא הי' עובר ע"ז כלאחר יד, דז"ל התוס' א"נ דוקא בעלים הוא דיכול לפדות שו"מ על שו"פ דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חברו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו עכ"ל. ויותר מזה מבואר בשמ"ק ב"מ (דף ו' ע"ב ד"ה פריש) וז"ל והקשו בתוס' אפילו תימא דקדשה אמאי פרשי רבנן חינה ליתלי' על שו"פ דבזה"ז הקדש מנה יכול לחללו אפי' לכתחלה על שו"פ כדמוכח בערכין ותירצו דה"מ בעלים עצמן או אחרים ברצונן אבל בע"כ לא והכא להכי אקדשה שלא יוכל שום אדם לפדות כדי שלא יהנה ממנה חברו, הריטב"א, עכ"ל. ומזה נפשט נמי מה שנסתפקתי בהערתי שם אם אחרים יכולין לפדות על שו"פ כשהבעלים נותנים רשות וצדדתי שם לומר כן, ובדברי הריטב"א אלו משם התוס' מפורש הכי. ואם נימא דחה דאחר אינו יכול לחלל בשו"פ אינו משום עיכוב הבעלים א"כ למה הוא מחלל כשהבעלים נותנין לו רשות. ואף דבתמורה אשכחן נמי דרק הבעלים ממירין ומ"מ כשאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר מהני, הנה התם אדרבה קשה להיפוך למה לא יוכל אחר להמיר בלא רשות הבעלים וכי מה הוא עושה בבהמת חברו הרי אינו מוציאה לחולין אלא הוא ותמורתו יהי' קדש והוי רק כעין מתפיס, וכבר עמדתי ע"ז בספרי שם אות ה' ויישבתי ג"כ קרוב לזה יעו"ש. אע"כ דרק משום עיכוב הבעלים אין אחר יכול לחלל בשו"פ ולפיכך כשנתנו לו רשות אזדא לי' עיכוב הבעלים. וידעתי היטב שיש מקום לכת"ר ע"פ דרכו לומר דכך הדין שרק הבעלים יכולין לחלל בשו"פ ושוב כך הדין דכל שבא ברשות הבעלים הוי כבעלים לענין זה גם בלי יסוד, אבל אין רוחי נוחה מזה דכיון דמצד הדין אינו יכול לחלל [כדרך כת"ר אע"פ שאין אונאה להקדש] אלא דבעלים בע"כ שאני משום דמפורש בש"ם הכי דיכולין לחלל בשו"פ מנלי' להריטב"א לחדש מעצתו דגם אחר יכול לחלל מרצונו, דין זה היכן נמצא ובעיקרו הרי חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו

ב) אמנם יש לדקדק בזה דהתוס' תמורה שם (ד"ה לא אמרו) כתבו דבפדיון הקדש שומת ג' במטלטלין ועשרה במקרקעי מעכבא כדמוכח בסנהדרין (דף פ"ח ע"א), והקשו ע"ז דהאיך קאמר שמואל הקדש שו"מ שחיללו על שו"פ מחולל ותירצו דלבעלים לחוד אין זה מעכב. ונראה כוונתם דהא דפסיקא להו דשמואל בודאי בלא הערכת ג' מיירי אינו משום דסמכו אהא דאמר התם עולא לא אמרו אלא בשמוי בתרי כו', דעולא אמתני' קאי דצריך לעשות לו דמים, ועוד דא"כ היינו קושיא קמייתא דידהו שהקשו מעולא, אלא כוונתם היא דשמאין בודאי לא יערכו שוה מנה בפרוטה, או אולי דכל שיודעין ששוה יותר ושמוהו בפחות אין זו שומא כלל מדין. [ומ"ש רש"י בב"מ שם בפלוגתא דר"י ור"ל אף צריך לעשות לו דמים כו' ור"י סבר ערכך כל דמיס שיערכוהו משמע, נראה דלאו בהערכת ב"ד כדינא מיירי דהרי אמרינן עלה בתמורה אמר עולא לא אמרו אלא בשמוי בתרי אבל בשמוי בתלתא ואע"ג דאתי במאה לא הדר כו' קסבר עולא צריך לעשות לו דמים מדבריהם וכל דרבנן אקילו בה, יעו"ש בפירש"י וברבנו גרשם ל"ש דצריך לעשות לו דמים כו' הרי דמיירי בלא הערכה כדינא דצריך תלתא לעיכובא אלא דבבעלים אין ההערכה מעכבת כמ"ש התוס'. והא דאחר עולא לא אמרו אלא בשמוי בתרי ולא אמר לא אמרו אלא בלא שמוי כלל, צ"ל דרבותא קמ"ל דאפילו בשמוי בתרי מ"מ מחזיר אונאה וכ"ש בלא שמוי כלל והעיקר בא לחדש דבתלתא אינו מחזיר. אלא כוונת רש"י לכסף הפדיון דקרוי נמי ערכך כמ"ש בש"מ ב"מ (דף נ"ז ד"ה ור"ל) וז"ל ולמ"ד שיצא לחולין ד"ת תקשי ממתני' דתניא לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש כו' אין הקדשו פדוי לפי גירסת הראב"ד ז"ל דגרם הכי י"ל דהתם שלא עשה דמים לא לבהמת חולין ולא לבהמת קדשים דבעי' כסף ערכך וליכא אבל הכא כששם בהמה של חולין אלא שלא שם בהמת קדשים אם הי' שוות בדמים אם לאו עכ"ל. ויעוי' רש"י ב"מ (דף נ"ה ע"א) פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו פדוי אע"פ שלא שם דמים קצובים דקיי"ל הקרש שו"מ שחיללו על שו"פ מחולל ויעוי' בתוס' ובשמ"ק שם. והרשב"א בש"מ ב"מ נ"ז ד"ה מר אית לי' כתב וז"ל וא"ת למ"ד דשמואל אפי' לכתחלה והא בערכך כתיב ועשרה כהנים כתיבי בפרשה כו', עי"ל דאצטריך להא דאמרינן לעיל פרה זו תחת פרה של הקדש הקדשו אינו פדוי וטעמא משום שלא הזכיר דמים כלל ורחמנא אמר בערכך דאלמא צריך להזכיר בי' ערך וכשהכהן מוכרו צריך לדקדק בדמים אבל הקדש ביד בעלים אפילו בכ"ש לשמואל עכ"ל. מיהו איכא למימר דכוונת רש"י להערכה ממש גם כדינא ובכל שיערכוהו סגי גם בתלתא והכא דבבעלים מיירי [אם לא פליג רש"י אתוס'] לא בעי תלתא אבל הערכה דידהו דבעלים גופייהו מיהא בעי ובכל שיערכוהו סגי. אבל אין זה נוגע לחפץ דברינו להלן, דמ"מ הא מיהא חזינן דחוץ מענין הממון שיש לבעלים יתרון לפדותו על שו"פ יש לו יתרון גם בדין ההערכה עצמו דאין צריך לג' ובהכי איירי שמואל כנ"ל]. וא"כ באחר שאינו בעלים המחלל על שו"פ מלבד ענין הממון שמאנה את ההקדש איכא גם חסרון ההערכה של ג' או י' בנ"א ואמאי