דבר אברהם - ב קכב

קושית הראב"ד עליו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים דהרי לא מיירי כלל לאסור הלבישה לכ"ג אלא לכה"ד ולית להו כלאים אלא באבנט. ובטעם החילוק שבין כה"ד לכ"ג נראה דלפי"מ שפסק הרמב"ם (פ"ד מביאת מקדש ה"ח) כר"י דאין הציץ מרצה אלא כשהוא על מצחו א"כ מחויב הוא לשאת את הציץ תמיד דהכי פירושא דקרא לדידי' והי' על מצחו תמיד כמ"ש הרמב"ם שם וממילא צריך הוא להיות לבוש תמיד שמונת הבגדים בשביל הריצוי, דנראה לכאורה פשוט שאינו לובש את הציץ ואינו מרצה בפ"ע אלא בהדי שאר בגדים וכך הוא סדר לבישתן הציץ באחרונה כמבואר ברמב"ם (פ"י מכלי המקדש ה"ג), וא"כ בע"כ צרין הוא להיות לבוש כלאים תמיד בשביל הריצוי. וכן משמע לכאורה מדאמרינן בסנהדרין (דף מ"ט ע"ב) כהן גדול משמש בח' כלים כו' מוסיף עליהן כ"ג חושן ואפוד ומעיל וציץ ותניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים שנאמר ומכנסי בד יהיו על בשרו, ומדקתני שלא יהא דבר קודם משמע דקאי גם על ציץ שהמכנסים קודמים לו דוקא ומוכח שאינו לובש ציץ בפני עצמו אלא בהדי שאר כלים. אבל יש לדחות דהא ברייתא דשלא יהא דבר קודם למכנסים לא קאי אמתני' דכ"ג משמש בח' כו' אלא שנוי' היא בתו"כ (פ' צו פ"ב) אקרא דמכנסי בד ילבש על בשרו וי"ל דלא מיירי אלא בכה"ד ומשאר כלים דלבישה לעבודה ולא מציץ דלריצוי, ועוד דקרא בהרמת הדשן משתעי ולר"ל סגי בב' כלים כמבואר ביומא (דף כ"ג ע"ב). ומ"מ כיון דלכתחלה מיהא סדר לבישתן כך הוא הציץ באחרונה ש"מ דשרי רחמנא ללבוש כלאים תמיד. דיעוי' בתוס' יומא (דף ס"ט ע"א ד"ה ב"כ) דנראה שדרך אחרת להם בזה, אבל י"ל דהרמב"ם לא ס"ל הכי, דכל ראיית ר"ת היא מינאי המלך שלבש ציץ במדינה ובאמת פליגי עליו הראשונים ז"ל וכתבו דינאי שלא כדין עשה ולפיכך ערערו עליו אז, יעוי' ברמב"ן ורשב"א ותורי"ד וריטב"א קידושין (דף ס"ו ע"א). וראיתי ברדב"ז בביאורו לרמב"ם סוף הלכות כלאים שהביא מתוספתא בגדי כהנים ובגדי כ"ג אין בהם משום כלאים ובגדי כ"ג היוצא בהם למדינה חייב ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת פטור, ורצה הרדב"ז לומר דהחילוק הוא לפי שכ"ג כ"ז שרוצה הוא עובד, ולמ"ש מבואר בפשיטות דשאני כ"ג מכה"ד בשביל ריצוי ציץ שמחויב תמיד. והא דאסור במדינה י"ל דס"ל לתוספתא דאין הציץ מרצה אלא כשהוא במקדש, כעין דאמרינן במנחות (דף כ"ה ע"א) מתקיף לה ר' זירא אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה אמר לי' אביי אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא, וה"נ י"ל דלפני ה' קאי נמי על וה' על מצחו תמיד דהיינו כשהוא על מצחו לפני ה' מרצה ולא כשהוא במדינה, וכיון שאינו מרצה ממילא יש איסור בלבישת הבגדים ומה דמסיק בתוספתא דכ"ג בין לשרת ובין שלא לשרת פטור מפני שהם ראויים לעבודה היינו דראויים לריצוי אם יש טומאה וממילא הוי תמיד לצורך שמא יש טומאה, או שהכוונה היא מפני שהוא בשעה הראויה לעבודה במקדש ע"י אחרים שאז צריך לשאת הציץ לריצוי לאפוקי שעה שאינה ראוי' לעבודה שתהי' במקדש שאז אין צורך בציץ לריצוי

אח"ז ראיתי שבמקצת מדברים אלו כוונתי לדעת הגאון ושב הכהן בחי' לריש מס' ערכין, והוא ז"ל הביא מירושלמי חגיגה (פ"ב ה"ד) דמבואר התם להדיא דלריצוי ציץ בעינן לבישת כל הח' כלים, ובטעם הדבר כתב משום דקיי"ל דכשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וא"כ כשהוא לובש רק הציץ בלא שאר בגדים אין דין כהונה עליו. והנה גם אנכי הרהרתי כן מתחלה אבל לא מיחוור לי, דנראה פשוט דדין אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם לא שייך אלא בעבודה דמחויב בה ללבוש הבגדים ולהכי כשאינו לובש הוי כור אבל במידי דלא בפי לבישת הבגדים דין כהונה עליו אפילו בלא בגדי כהונה, כמ"ש התוס' קידושין (דף ל"ו ע"ב ד"ה חוץ) דנשים שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים, וכן נראה מיומא (דף כ"ג ע"ב) דלרבנן הוצאת הדשן בכהנים תמימים דוקא ולא בבע"מ אע"ג דאינו לובש אלא ב' כלים ומ"מ דין כהן תמים עליו יעו"ש בחי' הריטב"א, וכן מוכח מיומא (דף מ"ג ע"א) דאצטריך קרא יתירא וכבס בגדיו הכהן דצריך בגדים ואל"ה הו"א דסגי בלא בגדי כהונה אע"ג דצריך לכהן, וא"כ הא בהא תליא דאי תימא דלריצוי בעינן כל הכלים מחוסר בגדים אין דין כהונה עליו לענין זה ואי תימא דלא בעי כל הכלים ממילא כהונתם עליהם גם בלא בגדים

ה) ועפ"י הדברים הנ"ל מיושב קושייתנו ממשות מלחמה. דהנה הרמב"ם שם (פ"ד מביאת מקדש) כתב ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והי' על מצחו תמיד כו', והוא תמוה דבסוגיין דיומא אמרינן אמר אביי בנשבר הציץ דכו"ע לא פליגי דלא מרצה כי פליגי דתלי בסיכתא ר"י סבר על מצח ונשא ור"ש סבר תמיד לרצון לפני ה' מאי תמיד כו' אלא תמיד מרצה הוא ולר"י נמי הן כתיב תמיד ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו כדרבה בר ר"ה כו', וא"כ הרמב"ם דפסק כר"י אמאי מביא קרא דוהי' על מצחו תמיד. אמנם ברור הוא דהרמב"ם סמך בזה על הירושלמי חגיגה הנ"ל דגרסינן התם אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו אית תניי תני אפי' בזוית מ"ד הציץ מרצה על מצחו והי' על מצחו תמיד מ"ד אפילו בזיות מהדא דיום הכפורים, הרי דהירושלמי ס"ל דטעמא דר"י משום והי' על מצחו תמיד ופליג אאביי דש"ס דילן והכי נקיט הרמב"ם. [אמנם יש מקום קצת לדחוק דלמסקנא גם לאביי ר"י דריש מהאי קרא או דתרתי משמע מינה ולא ראיתי להאריך, ועיי' בשאג"א (סו"ס ל"ח)]. ובזה יש ליישב נמי מה שלא הביא הרמב"ם דין היסח הדעת בציץ, ובתפילין י"ל שהוא דרבנן דבלא"ה נמי כתבו התוס' ביומא שם דלאו ק"ו גמור הוא והוי רק דרבנן ואכמ"ל. והשתא דאסקינן דהא דהותר לכ"ג ללבוש כלאים אפי' שלא בשעת עבודה הוא משום ריצוי הציץ דמחויב ללבשו תמיד, י"ל דזהו רק בכ"ג דעלי' קאי קרא בחיובא דציץ תמיד אבל משוח מלחמה אפי' למ"ד דעובד בח' מ"מ לא קאי עלי' חיובא דקרא לשאת את הציץ תמיד וממילא שלא בשעת עבודה אסור לי' ללבוש כלאים ככל שארי הכהנים, ושפיר פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח בשעה שלא תהא עבודה למשוח מלחמה שאז אסור לו ללבוש בגדי כלאים וממילא לא ילבוש גם הציץ דציץ בלא שאר כלים לא מהני. ואע"ג דבאותה. שעה אין הכ"ג יכול ללבוש הציץ והוא במקומו מכל מקום יש לומר דמשוח מלחמה אסור בכלאים דלא קאי עלי' חיובא דקרא דהא תמיד כתיב בי' ולא נכלל בזה משוח מלחמה. ולאביי דאמר דלר"י לא קאי תמיד על נשיאת הציץ ומ"מ הותר לכ"ג ללובשו עם שאר הבגדים אפילו שלא בשעת עבודתו משום הריצוי, מ"מ י"ל דזה לא הותר אלא לכ"ג דאהרן כתיב בקרא ולא למשוח מלחמה, א"נ דאפילו הותר גם למשוח מלחמה ס"ל לאביי כדקיי"ל דעובד בארבעה בגדים. ועוד דלאביי נמי קאי תמיד גם על הציץ כמבואר התם בחו"י יעוש"ה

ועוד י"ל בפשיטות דאין חיוב למנות משוח מלחמה אלא לפני המלחמה וכשאין מלחמה אין ממנין כלל ומשכחת לה זימני טובא כששלום בעולם דליכא משוח מלחמה כלל ושפיר קאמר ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח בדליכא משוח מלחמה

סימן כג

ב"ה. יום ב' ד' לחדש אדר תרס"ז. סמאלעוויטש

כבוד ידידי האברך כמדרשו הרב הגדול בתו"י וכו' כש"ת מוהר"ר אלי זעלדאוויץ נ"י. שלום וברכה

אחדשה"ט. בלקחי לי מועד פני רובי המכתבים שהגיעו אלי במשך הזמן מקרוב ומרחוק ע"ד ספרי הגעתי עתה אל מכתבו של מעכת"ה ואף