דבר אברהם - ב קכא

משוח מלחמה לענין ה' דברים החמורים בפרשה, ז"א דה"נ כתב רחמנא ומלא את ידו ללבוש הבגדים למרובה בגדים וזה בודאי הוי כהן גדול, אלא דלהכי איצטריך משום דהו"א דאינו בה' דברים אלו כמו שאינו בפר העלם דבר וה"נ למשוח מלחמה

ב) וידי"נ הגאון הגדול מוהררי"י ראבינאוויץ נ"י אבד"ק פאניוועז כתב אלי ליישב דאף דבכהן גדול ריבוי בגדים מקדש אותו כמו משיחה מ"מ משיח מלחמה אפי' למ"ד דמשמש בח' אין הלבישה מקדשתו אלא משיחה, כמו שאמרו בש"ס שם דמשו"ה אין בנו יורשו משום דעיקר משיחתו למלחמה א"כ מזכרת דהעיקר הוא המלחמה אלא דכל שנמשח שוב משיג קדושת כ"ג לענין עבודה אבל לקדושת הבגדים אין מקום במשוח מלחמה, וא"כ בימי בית שני שנגנז שמן המשחה לא הי' כלל משוח מלחמה ושפיר פריך ר"ש כה"ג ביה"כ יוכיח בבית שני שלא הי' משוח מלחמה ומ"מ הי' ריצוי. ואין לומר דעבודתו מחנכתו דהיינו קריאת שמע ישראל כו' דע"כ אין עבודה מחנכת אלא דבר שהוא אסור לזר וניכר שהוא משום כהונתו אבל קריאת שמע ישראל דהיא רק מצוה במשוח מלחמה אבל האמירה בעצמה אין איסור בזר אין מקום לומר שתחנך, עכת"ד. והנה עיקר החידוש דמשעה שנגנז שמן המשחה לא הי' משוח מלחמה מצאתי בס' מנחת חינוך (מצוה ק"ז), אבל הוא כתב לה רק לדידן דקיי"ל דמשוח מלחמה עובד בד' בגדים דלא שייך בי' ריבוי בגדים וצריך משיחה דוקא, אבל למ"ד דעובד בח' אדרבא נראה דשייך בי' ריבוי בגדים, כמו"כ כתב שם דלא שייך לומר עבודתו מחנכתו כיון שעובד ככהן הדיוט היינו בד', ולומר שבעבודתו שעובד במלחמה דהיינו מ"ש ונגש הכהן כו' נתחנך אין סברא כלל. ואני תמה במאי דתלו משוח מלחמה רק בשעת מציאות שמן המשחה ואמאי לא שייך בי' ריבוי בגדים, הרי לכו"ע כשהוא נשאל נשאל בח' בגדים וגם זה ילפינן מקרא דובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למי שבא בגדולה כמבואר בירושלמי הוריות (פ"ג ה"ב) ומגילה (פ"א ה"י). ונהי דבזמן בית שני ניחא דלא הי' אז גם אורים ותומים כמבואר ביומא (דף כ"א ע"ב) ויעוי' בראב"ד (פ"ד מבית הבחירה ה"א) וא"כ לא הי' לובש לישאל, ואפי' לשי' התוס' והרמב"ם שם דהוו או"ת גם בבית שני דאל"ה הי' כ"ג מחוסר בגדים מ"מ לא היו משיבין ומשו"ה לא היו נשאלין בהן עוד כמבואר בתוס' וברמב"ם שם וא"כ לא הי' צורך למשוח מלחמה ללבוש ח' בגדים בכדי לישאל ואפי' אם לבש נראה שאינו מתקדש על ידן כיון דשלא לצורך הן לו, מ"מ בסוף ימי בית ראשון שנגנז כבר שמן המשחה בימות יאשיהו ואו"ת אכתי הוו דהא אמרינן דרק במקדש שני לא הוו וכ"נ מריטב"א יומא שם שהקשה אמאי תני רק ה' דברים שבין מקדש ראשון למקדש שני והרי איכא נמי שמן המשחה ותי' דלא חשיב לי' מפני שאף בבית ראשון לא הי' תמיד שכבר נגנז בימי יאשיהו וא"כ או"ת דחשיב בה בחמשה דברים ע"כ דהוו כל ימי בית ראשון, וא"כ הי' אפשר למשוח מלחמה להתרבות בריבוי בגדים בכדי לישאל בהן אע"ג דלא הוה שמן המשחה, ושלא בדיוק הוא מאי דתלי רק בשמן המשחה והוא רק לזמן בית שני וידעתי שיש לחלק בדחוקים דדוקא בריבוי בגדים שלעבודה מתקדש וכדומה אבל אין דעתי נוחה מזה. ועוד אני מהרהר דאפ"ל דגם מה שנשאל הוי כעין עבודה להתחנך בזה גופא וכן לענין שתקרא לבישת הבגדים לעבודה וצ"ע ומ"ש הגאון הנ"ל דמשום דעיקר משיחתו למלחמה לא שייך בי' ריבוי בגדים לא ידענא מאי תלי בזה כ"כ, ואדרבא נראה לכאורה פשוט דמהני בי' ריבוי בגדים דביומא שם מבואר דלמ"ד עובד בח' ראוי הוא לעבודת יוה"כ וכתב רש"י דכתיב ביוה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו ואשר ימלא את ידו וכל מילוי ידים ע"י הבגדים הוא כו', והנה אשר ומשח אותו ואשר ימלא את ידו או או קאמר קרא דבחד מינייהו סגי או במשיחה או בריבוי בגדים, ויעוי' ברמב"ם (פ"ד מכלי המקדש הי) דרק לכתחלה בעינן שניהם, ואמרינן ביומא (דף ה' ע"א) תקדקש משיחה לריבוי, וא"כ איך אפ"ל דגם משוח מלחמה בכלל האי קרא והרי מילוי ידים לחוד לא מהני בי'. אע"כ דגם משוח מלחמה מהני ריבוי בגדים. והא דאמרינן בהוריות שם אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בבגדים היינו משום דבמשוח מלחמה איכא מיהא גם משיחה ועל מרובה בבגדים לא שייך

ג) ונ"ל לומר בהקדם דברי הרמב"ם (פ"י מכלאים הל"ב) כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית, והראב"ד כתב עליו טעה בזה שהרי אמרו ביומא כו' במקדש אפילו שלא בשעת עבודה חותר ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. והשאגת אריה (סי' כ"ט) הקשה על שי' הרמב"ם דהא דהותר כלאים בבגדי כהונה הוא רק משום עשה דוחה ל"ת א"כ האיך אמרינן בעלמא דכהן גדול אם רצה לעבוד כל השנה הרשות בידו והרי למ"ד בפ"ק דיומא (דף ו') דאבנטו של כהן הדיוט הוי של בוץ א"כ ליכא שים כלאים בבגדי כהונה של כהן הדיוט ובבגדי כהונה של כ"ג הי' כלאים שבאבנטו של כ"ג בכל השנה כו"ע חודו דהוי של כלאים וא"כ האיך הוא עובד כל השנה בח' בגדים בכלאים משום עשה דותה ל"ת והרי אפשר לקיים את שניהם הוא דהקרבן יכול ליקרב ע"י כהן הדיוט שלא באיסור כלאים כדאמרינן בשבת (דף קל"ג ע"א) גבי מילה בצרעת ואי איכא אחר ליעביד אחר דאר"ש בן לקיש כו', ואפילו למ"ד דאבנטו של כהן הדיוט הי' נמי של כלאים מ"מ בכה"ד ליכא כלאים אלא באבנט לחוד ובכ"ג הי' עוד בגדים של כלאים לבר מאבנט ועובר בל"ת על כל בגד ובגד

וראיתי לש"ב הגאון מהרי"ד זצ"ל בספרו בית הלוי ח"א (סי' י') שכתב לתרץ קושית השאג"א דמה שאחר יכול לקיים בלא דחיי' לא מקרי אפשר לקיים את שניהם כיון שגם עליו רובצת מצוה זו ואם יקיימנו אחר הרי לא יקיימנו הוא, והא דפריך הש"ס בשבת ואי איכא אחר ליעביד אחר היינו דליעביד אחר בשליחותו של אבי הבן דנמצא דאבי הבן מקיים המצוה ביכו"כ שלא בדחיית ל"ת, אבל היכא שיקיימנה אחר לנפשי' בלא דחיי' מותר לו לקיים בדחיי' וכל כי האי לא מקרי אפשר לקיים שניהם אבל לדעתי יש להביא ראי' שלא כדבריו מרש"י שבת (דף כ"ד ע"ב) לבדו למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט כו' וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט עכ"ל, ובתו"י הקשו וז"ל וא"ת הנך אמוראי דסברי דיו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת כו' ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל. והנה מילת הבן מוטלת על האב רק עד שיגדיל ומשהגדיל נפטר האב והוא עצמו מחויב בה כמבואר בפיה"מ להרמב"ם ס"פ ר"א דמילה, וא"כ האיך אמרינן הכא דמשו"ה אין מילה שלב"ז דוחה יו"ט משום דאפשר לעשותה למחר והרי משכחת לה חילה שלב"ז שא"א לעשותה למחר כגון שנשתהה מילתו עד י"ג שנה והי' יו"ט יום האחרון מקטנותו ואם ימתין למחר לא יקיים עוד אביו את המצוה לעולם אלא הוא עצמו יקיימנה וא"כ לגבי מצות האב הוי כא"א לעשותה למחר לפי דברי הגאון הנ"ל, ובע"כ דלאו היינו טעמא דקרא דלבדו משום דאפשר לעשותה למחר אלא דגזה"כ הוא שאין חילה שלב"ז דוחה יו"ט ואפילו א"א לעשות למחר, וכן נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת כקושית התו"י. אע"כ דאף שהאב יפטר למחר מהמצוה ולא יקיימנה הוא מ"מ המצוה עצמה מיהא תתקיים גם למחר ע"י הבן ומשו"ה לא דחיא יו"ט, דכל שהמצוה תתקיים באחר שלא ע"י דחיי' לא אמרינן שיבוא זה וקיימנה ע"י דחיי', דרק קיום המצוה הוא דדחי ולא משגחינן אם, ע"י איש זה או אחר וכמו שתפס השאג"א. ועיין מ"ש כסימן א'

ד) והנ"ל לתרץ בפשיטות דבפ"ח מהל' כלי המקדש הל' י"א י"ב כתב הרמב"ם בגדי כהונה מותר ליהנות בהן לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט חפני שהיא שעטנז י אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה עכ"ל, הרי להדיא דלא אסור אלא לכהן הדיוט אבל לכ"ג באמת שרי ללבוש תמיד ואין מקום לקושית השאג"א, ומיושב נמי